אדם התקשר בעל פה עם שני עורכי דין ישראלים בהסכם לפיו הם יטפלו בהמרת מטבעות הביטקוין שבבעלותו לאירו, יחזיקו את הכספים שיתקבלו לאחר ההמרה בנאמנות, ויעבירו אותם לחשבונו על פי דרישה, בניכוי עמלה בגין טרחתם. עורכי הדין הקימו נאמנויות בסינגפור לשם ההחזקה בנאמנות של מטבעות הביטקוין שיקבלו, וכן של מטבעות האירו לאחר המרתם, ולשימוש בכספים אלה כפי שיורה להם הלקוח, כאשר במסמכי הקמת הנאמנות נכללה תניית שיפוט זר הקובעת כי כל סכסוך יתברר בסינגפור. לאחר שכ-26 מיליון אירו הומרו מביטקוין לאירו והועברו לחשבונותיהן של הנאמנויות הסינגפוריות, ולאחר שאותו אדם - הנהנה – נראה נעצר בגרמניה ולדבריו גם העביר עוד כ-80 מיליון אירו לשליטת עורכי הדין, הגיש נגדם תביעה בישראל אך הם טענו שקיימת תניית שיפוט בלעדית בסינגפור.
בית המשפט העליון דחה את טענת הנאמנים שיש להעביר את הדיון לסינגפור וזאת בשל העדר הסכמת הלקוח לתחולת תניית השיפוט הזר. עצם קיומה של תניית שיפוט זר אינו מפקיע את סמכותם של בתי המשפט בישראל לדון בתובענה אולם בית המשפט יטה, ככלל, לכבד הסכמים הכוללים תניות שיפוט כאמור ולא ייתן ידו להפרת הסכמים אלה. בעוד שתניית שיפוט זר עשויה לחול גם ביחס לצדדים שלישיים שאינם צד ישיר להסכם נשוא התביעה, הרי שהיכולת למנוע באמצעותה מבעל זכות גישה לערכאות לצורך מימוש זכותו, מותנית בכך שאותו בעל זכות הוא צד להסכם שבו נקבעה תניית סמכות השיפוט הבלעדית הזרה. כאן, הלקוח הכיר אמנם בהתחייבויות הנאמנים המופיעות במסמכי הקמת הנאמנות אך לא הסכים במפורש לתניית השיפוט הזר המופיעה שם. משכך, הלקוח אינו צד לתניית השיפוט הזר והנאמנים אינם יכולים למנוע ממנו מלהתדיין בפני הערכאה המוסמכת בישראל.