בתביעה נגזרת בחברה ציבורית תהיה הקלה בדרישה לחיוב חברה תובעת זרה להפקיד ערובה

חברה זרה שהינה בעלת מניות בחברה ציבורית ישראלית ביקשה להגיש תביעה נגזרת בשם החברה הישראלית אשר התפשרה בהסכם פשרה, לטענתה, שלא לטובתה.

בית המשפט העליון דחה את הדרישה של החברה הישראלית להפקדה של החברה התובעת הזרה של ערובה להוצאותיה כתנאי להגשת ההליך וקבע שאין חובה להפקיד ערובה לצורך קבלת ההיתר לתביעה הנגזרת. כדי להצדיק מתן אישור לבעלי המניות לנהל תביעה בשם החברה אשר לא ניצלה את זכותה לתבוע בשם ניגוד עניינים בין האינטרס של החברה והאינטרסים של מנהליה, יש לבחון האם קיימת עילת תביעה לחברה, האם ניהול התביעה הנגזרת הוא לטובת החברה, והאם בעלי המניות פועלים בתום לב. בעוד שחברות זרות נדרשות בדרך כלל להפקיד ערובה כתנאי לניהול הליכים בישראלי, הרי שבמקרה של תביעה נגזרת יש לאזן בין הרצון להבטיח את יכולת היפרעות החברה, אם התביעה לא תאושר, ובין האינטרס הציבורי שלא לשים מכשולים בפני בעלי המניות לפעול בשם החברה במקרה הצורך. קיים אינטרס ציבורי במתן זכות לבעלי מניות לפעול בשם החברה במקרים המתאימים ולתבוע בשמה צדדים שלישיים כדי לייצר הרתעה המתמרצת את נושאי משרה להקפיד על שמירת הנורמות הקבועות בחוק ובייחוד כאשר החברה היא חברה ציבורית (להבדיל מחברה פרטית שהיא מעין שותפות בה יכולים בעלי המניות ככלל גם להגיש תביעות אישיות זה כנגד זה). מאידך, כאשר התובע הוא חברת חוץ, הקושי העיקרי אינו נובע מהמצב הכלכלי שלה, אלא מההכבדה הכרוכה בצורך לגבות את ההוצאות – אם ייפסקו – מחברה שאינה בישראל ולכן הדגש צריך להיות על האפשרות לגבות מהחברה הוצאות מנכסים שיש לה בישראל. כאן, בבחינת המבחנים הרגילים להצדקת הדרישה לערובה, ניכר כי בעלת המניות הזרה הינה בעלת יכולת כלכלית ברורה, ולאור האינטרס הציבורי בהסרת המכשולים בפני הגשת תביעות על ידי בעלי מניות כאמור, אין הצדקה לחייב את בעלת המניות הזרה בהפקדת ערובה.