חברה רכשה, מספר שנים טרם כניסתה להליכי פירוק, תוכנה יקרה. במסגרת ההסכם הסכימו הצדדים כי התוכנה תישאר בבעלות המוכרת עד לתשלום מלוא תמורתה. החברה לא שילמה ועם היכנסה להליכי פירוק, פנתה המוכרת לבית המשפט וביקשה כי התוכנה אשר נתפסה על ידי כונס הנכסים יחד עם יתר נכסי החברה, תוחזר אליה שכן היא בעלת התוכנה כפי סוכם בהסכם. כונס הנכסים לעומת זאת טען כי אין תוקף לתניית שימור הבעלות בשל היותה עסקת משכון מסוות ועל כן היה צורך לרשמה ברשם החברות על מנת לקבל עדיפות על נושים אחרים של החברה.
בית המשפט קבע, כי אין בעסקה שימור בעלות אמיתי אלא רק מנגנון אשר נועד ליתן הגנה מפני נושים אשר להם הוצג מצג כאילו התוכנה שייכת לחברה. לכן החיל בית המשפט את סעיף 2(ב) לחוק המשכון הקובע כי עסקה אשר מתרתה שיעבוד נכס כערובה לחיוב מהווה משכון, ללא קשר לכסות אשר נתנו לה הצדדים ומשלא נרשם המשכוןכדין הוא אינו עומד בפני אלו אשר לא ידעו ולא היו אמורים לדעת עליו.