שתי חברות ניהלו משא ומתן לשכירת נכס וחתמו על זיכרון דברים. לאחר שהמשא ומתן לא השתכלל כדי חוזה מפורט, טענה השוכרת כי זיכרון הדברים מהווה חוזה מחייב לכל דבר.
בית המשפט קבע כי זיכרון הדברים במקרה זה לא מהווה חוזה מחייב. על מנת שזיכרון דברים ייחשב כהסכם מחייב נדרשים להתקיים שני יסודות מצטברים: גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה מחייב ועל ההסכמה להיות מפורטת דיה. את הפרשנות יש לבצע גם בהתייחס לזהות הצדדים, וכאשר הצדדים שניהם הינם מתוחכמים ובעלי יכולת השפעה על נוסח זיכרון הדברים והבנה עסקית לעניין משמעות הנוסח, על בית המשפט לתת משקל רב ללשון זיכרון הדברים עצמו והציפייה היא כי הצדדים ינסחו את זיכרון הדברים בצורה המעניקה לו תוקף משפטי ברור שאינו פתוח לפרשנויות. כאן, הצדדים שניהם הינם מתוחכמים ובעלי ידע עסקי והשוכרת, למרות שהינה טוענת שהמסמך הוא מחייב, מעולם לא ביצעה קיבול של המסמך ולא חתמה על זיכרון הדברים. בנוסף, למרות שהשוכרת ניסחה את זיכרון הדברים בעצמה, המסמך אינו כולל אמירה חד משמעית לעניין תוקפו במידה ולא ייחתם הסכם מפורט. כך, זיכרון הדברים אינו מהווה חוזה מחייב בנסיבות העניין.