לצורך היפרדות בעלי מניות סוכם על מנגנון הערכת שווי ורכישה לפי תוצאתו. שני מעריכי השווי שמונו החליטו לא להשתמש בשיטת היוון תזרים המזומנים (DCF) מכיוון שקבעו שבמקרה זה לא ישקף נכון את השווי. האחד בחר להשתמש בשיטת מימוש לנכסי החברה (runoff) והשני בשיטת השווי הנכסי הנקי (NAV). אחד הצדדים טען כי פרשנות זו מנוגדת לאומד דעתו בעת ההסכמה ויש לפרש ההסכם בהתאם.
בית המשפט קבע, כי פרשנות הסכם נעשית בהתאם לאומד דעת שני הצדדים ואם לא ניתן לאתר אומד דעת כזה, בהתאם לתכלית האובייקטיבית המשותפת של ההסכם. לכן לא ניתן לפרש את ההסכם בהתאם לאומד-הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים אם לא קיבל ביטוי בהסכם הכתוב.
ההלכה הפסוקה היא כי שיטת ה-DCF היא השיטה המועדפת להערכת שווי, אך אין זו השיטה הבלעדית שאין בלתה. מכיוון שהמומחים היו מודעים לקיומה של שיטת ה-DCF, העריכו את השווי גם בהתאם לשיטה זו אך בחרו להעדיף שיטת הערכת שווי שונה, לפי שיקול-דעתם המקצועי ולאור העובדה שנתוני החברה הצדיקו לגישתם שימוש בשיטה אחרת, בית המשפט לא יתערב בשיקול הדעת.