בין שכנים התגלע סכסוך על שימוש בדרך העוברת בין שני משקים סמוכים במושב. הדרך עוברת ברובה בשטחו של שכן אחד והינה בשימוש גם של השכן האחר אשר ביקש מבית המשפט לשמר את המצב הקיים , לפיו הדרך משותפת לשני המשקים ומהווה את הכניסה היחידה לעורף משקו.
בית המשפט קבע כי תקופת השימוש אשר בשלה מתגבשת זיקת הנאה מכח התיישנות הינה שלושים שנה רצופות. הרציפות הנדרשת היא של תקופת השימוש ולא של השימוש עצמו. בדרכו של התובע הטוען לקיומה של זיקת הנאה עומדים שני מכשולים. הראשון, כי תנאי לקיומה של זיקת ההנאה הינו קיומו של "שימוש נוגד" העומד בסתירה לכאורה לטענתו כי השימוש היה בהסכמה. השני נוגע להיות המקרקעין מקרקעי ציבור בהם לכאורה לא יכולה לצמוח זיקת הנאה.
במקרה דנן, הוכח כי תוואי הדרך לא השתנה משנת 1958 ועד היום. כמו כן, הוכח כי נעשה שימוש רציף במשך מעל ליובל בדרך וזאת ללא מחאה. בעטיין של נסיבות אלה נקבע כי הפך שימוש זה לזכות העולה לכדי זיקת הנאה שיש להגן עליה.