צדדים להסכם שכירות חתמו על נספח ובו סעיף המקנה לשוכרים זכות אופציה לקנות את המושכר בתום תקופת השכירות. המשכיר טען כי מעולם לא התחייב ולא הסכים למכור את המושכר, אלא סבר כי הנספח מתייחס להסכמות באשר לדמי השכירות שישולמו השוכרים בלבד. המשכיר ביקש לבטל את תנאי האופציה בטענה כי השוכרים גרמו לו לחתום על הנספח במחטף ותוך ניצול האמון שנתן בהם.
בית המשפט דן בטענת "לא נעשה דבר" שפירושה "החוזה לא בא לעולם" היות ונשללה באופן מוחלט יכולת בחירתו של החותם. בית המשפט מציין, כי בפסיקה הוכרו שני יסודות כתנאי לתחולת הטענה. האחד, קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי חתם עליו לבין המסמך עליו חתם בפועל. השני, העדר רשלנות מצידו של טוען הטענה. במקרה דנן, נקבע כי התקיימו התנאים לקיומה ולהוכחתה של טענת "לא נעשה דבר" במיוחד לאור הרקע, אופן ניסוחו של הנספח, גילו ומצבו הבריאותי של המשכיר. ונקבע כי הסעיף בנספח המקנה לכאורה לשוכרים את הזכות לרכישת המושכר בטל ואינו תקף.