בית המשפט לענייני משפחה נדרש להחלטה בעניין הדרך בה מעריכים שוויה של חברה וקבע שבכדי לקבוע שווי יש לעבור מספר אבני דרך: ראשית, יש לבחור שיטת ההערכה המתאימה, שנית, יש לוודא, כי הנתונים המשולבים בה הם נתונים ריאליים כמקובל, שלישית, יש לעשות שימוש זהיר ביותר בקביעת שיעור הריבית להיוון.
הלכת עצמון נ' בנק הפועלים היא ההלכה הפסוקה ביחס למודל הערכת שווי חברה ובה נקבע, כי שיטת "היוון תזרים מזומנים" זכתה להיות השיטה הראויה להערכת שוויין של מניות במסגרת סעד ההערכה לפי סעיף 338 לחוק החברות. עוד נקבע, כי שיטה זו משקפת את המעבר משיטות הערכה שמרניות המבוססות על נתוני העבר (כגון שיטת "שווי השוק" או שיטת "השווי הנכסי"), אל עבר שיטת הערכה שאינה נסמכת רק על נתונים קיימים ויש בה גם משום צפיית פני העתיד.
בשיטת היוון תזרים המזומנים מבקש הכלכלן לאמוד את תזרים המזומנים העתידיים הצפוי לבעלים של העסק. אמדן זה חייב לבטא את התחזיות לגבי פעילות הפירמה מעתה ועד אין סוף. תזרים המזומנים מבטא את ההכנסות הצפויות בניכוי ההוצאות, ההשקעות והמיסים. בהקשר זה נכנס למשחק שחקן מרכזי המכונה מקדם ההיוון המכונה גם "שער הניכיון". משמעותו הוא אמדן עלות ההון. עלות ההון מבטאת את תוחלת התשואה שהמשקיעים במניות הפירמה המוערכת היו יכולים לקבל בהשקעות אלטרנטיביות בעלות סיכון זהה.
פורסם ב אפיק משפטי 097 14.03.2012