חברה התקשרה עם המדינה בהסדר בו התחייבה המדינה להקצות לה שטחים. בדיעבד התברר כי האישור אותו הציגה המדינה בדבר העדר בעלות בשטחים היווה מצג שווא רשלני אשר הוביל את החברה לפעול בצורה שהסבה לה נזקים ובשל כך דרשה פיצויי הסתמכות ופיצויי קיום, אשר יעמידו אותה במצב כאילו נחתם ההסדר. בית המשפט קבע כי המדינה הציגה מצגי שווא במהלך המשא ומתן ונדרש לשאלת גובה הפיצוי.
בית המשפט העליון קבע, כי המדינה הציגה מצג שווא וניהלה את המשא והמתן בחוסר תום לב. בשל כך, חויבה המדינה בפיצוי.
לעניין גובה הפיצוי קבע בית המשפט, כי הפיצוי יקבע בהתאם למידת הסתמכות הנפגע על המצג שהוצג בפניו. קנה המידה לגובה פיצויי ההסתמכות הוא העמדת הניזוק במצב שהיה בו אילו המצג היה תואם את המציאות (ואם כלל לא היה נכנס לחוזה, פיצוי שיעמיד אותו במצב בו היה אילולי נכנס לחוזה).
בדבר פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב קבע בית המשפט, כי יינתן פיצוי בגין ההסתמכות, אך לא בגין קיום, אשר יעמידו את הניזוק במצב בו היה אילו היה נכרת ההסדר, זאת מאחר והחברה לא הציגה ראיות המלמדות מה היה מצבה אילו היה נכרת ההסדר וכן בשל כך שמדובר בסעד חוזי הניתן במקרים חריגים בלבד.