בעלי קרקע ויזמים חתמו על מסמך קצר בן 3 עמודים שכותרתו "זיכרון דברים" והוא קובע כי חוזה מפורט הכולל תנאים מסחריים מהותיים ייחתם בתוך 60 ימים. הסכם מפורט לא נחתם אך היזמים דרשו לראות בזיכרון הדברים כהסכם מחייב.
בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי אמנם זיכרון דברים עשוי בנסיבות מסוימות להיות מחייב, אך זאת רק כשהוא עומד בדרישת גמירות הדעת (כוונה להתקשר בהסכם) ובדרישת המסוימות (פירוט מספיק של התנאים היסודיים להסכם). לשם כך יש לבחון האם זיכרון הדברים כולל, למשל, את שמות הצדדים, מהות העסקה, המחיר ותנאי התשלום, וכל פרט חיוני אחר שבלעדיו אין עסקה. בנוסף, כאשר ההסכם כולל פרק זמן לצדדים לבחון את העסקה ולבצע בדיקות שונות, הדבר מלמד על כך שזיכרון הדברים אינו מחייב. במקרה זה מכיוון שלא נחתם הסכם מחייב ומכיוון שהוגדרה בזיכרון הדברים תקופה לבדיקת היתכנות העסקה שחלפה, נקבע כי זיכרון הדברים אינו הסכם מחייב