תיקון 50 לחוק ההוצאה לפועל שחוקק בסוף מרץ, 2016, מונע מנושים להמתין לתפיחת הריבית בטרם יפתחו תיק הוצאה לפועל. תיקון זה סגר את אחת הפרצות שניצלו עורכי דין המייצגים גופים המספקים שירות ללקוחות רבים, (לרבות בנקים) כדי להגדיל את שכר טרחתם על חשבון החייבים. אך זו אינה ההתנהלות הבעייתית היחידה של עורכי דין אלה ולכן לאחרונה שוכרים תאגידים משרדים העוסקים גם בתחום ביקורת, כמשרדנו, לשם בקרה חיצונית על עורכי הדין העוסקים בגביה עבור התאגיד. בהיעדר ביקורת כאמור חושפים עצמם דירקטורים ונושאי משרה לאחריות אישית.
לפני מספר שנים, עת כיהנתי כדירקטור באחד הבנקים המסחריים, דרשתי לבצע בדיקה יסודית של פעולת עורכי הדין המבצעים את עבודת גביית החובות בשם הבנק. הבדיקה גילתה שאחד ממשרדי עורכי הדין דיווח על פעולות גבייה שכלל לא ביצע. הפעולה סיכנה, כמובן, את הבנק, מכיוון שחשפה אותו לסיכוני אשראי של הלקוח, אולם אותה עת לא הבנתי שהפעולה היטיבה דווקא עם עורך הדין שהמתינו לתפיחת הריבית כדי להגדיל את שכר טרחתם.
לקוח של משרדנו, איש עסקים, חזר משהות בת 10 שנים בקנדה. כשנתיים לאחר מכן גילה פתאום כי בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ פתח נגדו תיק הוצאה לפועל וקיבל במעמד צד אחד צווי עיכוב יציאה מהארץ נגד איש העסקים. החוב, כך הסתבר לאחר בדיקה, הינו חוב בגין פסק דין זניח יחסית מלפני כ12 שנה ונשכח מזה שנים רבות לאחר שאיש העסקים (שעזב את הארץ) סבר שהנושא הוסדר בין עורכי הדין. עורך הדין של הבנק טען שהחוב כיום עומד על כמליון וחצי ש"ח. עיכוב היציאה מהארץ הוצא על בסיס תצהיר (שלא מבוסס על ידיעה אישית כלשהי) של משרד עורכי הדין, כשמתמחה במשרד חתמה בפני עורך דין במשרד על תצהיר לפיו איש העסקים ברח מהארץ וכעת התגלה שהוא חזר לארץ ועלול לברוח שוב. עורך הדין, בשם הבנק, שכח לציין, שאיש העסקים גר בישראל מזה כשנתיים ונכנס ויצא מהארץ, לשם עסקים, עשרות פעמים או שאין להם כל ידיעה אישית אלא רק פניה למשרד חקירות בשאלה האם אותו אדם נמצא כיום בישראל. לאחר שבית המשפט, למרבה הצער כמנהגו בקודש, נמנע מלקבל החלטה והציע בחום לצדדים להתפשר מחוץ לכותלי בית המשפט, משרד עורכי הדין דרש, כתנאי לביטול עיכוב היציאה מהארץ, לא רק שאיש העסקים ישלם מעל פי שלושה מגובה החוב המקורי אלא גם ויתור של איש העסקים על זכויות תביעה נגדו ונגד הבנק, ואכן ויתור זה ניתן כדי לאפשר את ביטול הצו. שהרי לאיש עסקים בינלאומי חשוב יותר להמשיך לעבוד מאשר לנהל הליכים יקרים במשך מספר שנים.
שורה של פסקי דין אמנם קבעו שאין אחריות ישירה של דירקטורים ונושאי משרה כלפי צדדים שלישיים, אלא אם נושה המשרה היה בעצמו מעורב בעוולה, אולם ככל שפעולה מסוג זו על ידי החברה גרמה לחברה להוצאות, נראה שבעלי המניות בתאגיד בהחלט יכולים לתבוע אישית את הדירקטורים ונושאי המשרה בגין הנזקים שנגרמו לתאגיד בשל התרשלותם בפיקוח על עורכי הדין המייצגים את התאגיד. לאור האמור, חשוב מאוד לבצע ביקורת מסודרת על עורכי הדין המבצעים הליכי גביה עבור התאגיד, גם כדי לוודא שמלוא הכספים הנגבים מגיעים לתאגיד וגם כדי לוודא שאופן ביצוע הליכי הגביה אינו יוצר חשיפה אישית לתאגיד ונושאי המשרה בו.