מאמרו בעיתון המשקיף 5.5.1939 של זאב ז'בוטינסקי פותח במילים: "לא בכל אומה קיים ספורט לאומי משלה; ואם ישנו, הרי מיד באים שאר העמים ולומדים אותו ממנה ומיד הם מתחילים לשחק בו, אולי טוב יותר מהממציאים עצמם ועל ידי כך הוא חדל להיות לאומי..." . שקלתי בתחילה להציע לקראת האולימפיאדה הבאה להפוך את הספורט הלאומי החדש של ישראל, תביעות אישיות נגד בעלי שליטה בחברה, לספורט אולימפי, אבל לאור הזהרתו של מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית אולי כדאי להצניע ספורט זה כדי שאומות אחרות לא יקחו אותו. אולי גם בגלל שהוא לא ממש ספורטיבי, לא ממש ראוי, וגורם לעומס מיותר על בתי המשפט...
עקרונות היסוד של דיני התאגידים קובעים שחברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות בה, כפי שקובע גם מפורשות חוק החברות הישראלי. כך, "מסך התאגיד" מונע ייחוס של חובות וזכויות של החברה לבעלי המניות בה, אלא אם קיימת עילה ל"הרמת מסך" – ייחוס חובות אישי בשל ניצול לרעה של מסך התאגיד, או חבות אישית של בעל המניות בשל פעולות שביצע. במקרים מסוימים (למשל, חובות לעובדים של החברה) מקל בית המשפט במבחנים להרמת מסך, אך עקרונית גם חברה שהיא בבעלות של אדם יחיד עדיין מהווה אישיות משפטית נפרדת, באופן דומה לעובדה שגם במשפחה חד הורית לא נאמר שההורה זהה לילד.
אם כך הדבר, אז מדוע כמעט כל תביעה נגד חברה קטנה (ורבות מהתביעות נגד חברות בהן יש בעל שליטה מהותי) מלווה גם בתביעה אישית נגד בעל השליטה? כי אפשר. תביעה נגד בעל השליטה מפעילה לחץ על החברה להתפשר (גם כשהתביעה אינה באמת מוצדקת) ובתי המשפט בישראל כיום, למרבה הצער, לא נוהגים למחוק תביעות כאלה על הסף ולא מענישים את התובע (לפחות בפסיקה נגדו של הוצאות ראליות לאחר שהתביעה נדחית) על הגשת תביעת שווא אישית נגד בעל השליטה. תביעה נגד בעל השליטה (ביחוד כאשר הוא דמות מוכרת והדבר עשוי להתפרסם) מייצרת "רעש" שגורם לבעל השליטה לעתים להתפשר כדי לחסוך לעצמו זמן, כסף, פרסום רע ובעיקר מטרד ובעידן בו שופטים מהססים לקבל החלטות אמיצות שגם יפחיתו משמעותית את העומס האדיר על בתי המשפט, היא גם כנראה הצעד הטקטי הנכון לבצע. למי אכפת אם באמת קיימת עילת תביעה אישית נגד בעל השליטה אם בית המשפט בין כה לא יעניש את התובע על הגשת תביעת שווא?
כך למשל בתיק בו משרדנו מייצג דמות מוכרת שהייתה בעבר בעלת שליטה בחברה ואף שילם מכספו כספים למספר נושים שלה, כשהחברה נקלעה לקשיים. גורם אחר, שטוען שהוא נושה של החברה (ואותו בעל שליטה כלל לא ידע במועדים הרלוונטיים שהוא נושה של החברה), הגיש תביעה נגד החברה (וגם נגד בעל המניות למרות שכבר שנים אינו בעל המניות). כעת נאלץ אותו בעל מניות להתמודד עם התביעה, כאשר התובע לא מצרף שום ראיה הקושרת באופן אישי את בעל המניות לחוב למעט העובדה שהוא שילם לנושים אחרים. ספורט לאומי אמרנו...
אז מה הפתרון למלחמה בספורט לא ספורטיבי זה? כנראה שלא יהיה לכך פתרון עד שבתי המשפט יתחילו לפסוק הוצאות ראליות נגד תובעים שצרפו בעלי שליטה ללא סיבה, וידונו כבר בתחילת ההליך בבקשות למחיקת בעל השליטה מהתביעה (שני דברים שלא נעשים היום, וראו למשל פסק דין מתחילת דצמבר, 2019, בבית המשפט המחוזי בתל אביב שם נדחתה מכל וכל טענת אחריות אישית של בעל שליטה אך רק בסוף ההליך ועם חיוב בהוצאות גבוהות יחסית של 60,000 ש"ח, אולם בוודאי רחוקות מההוצאות שהוצאו בפועל). ללא שינוי מדיניות זה בתי המשפט ימשיכו להיות עמוסים בהליכי סרק טקטיים אלה והספורט הלאומי ימשיך להתנהל באין מפריע...