שווי חברה טכנולוגית נמדד על ידי שני אלמנטים מרכזיים: הקנין הרוחני שלה והעובדים שלה. אחת הסוגיות המהותיות שעומדות כיום בפני מעסיקים, בעיקר בעולם הטכנולוגי שבו אנו חיים, היא כיצד ניתן להבטיח שהמצאות או פיתוחים של העובדים יוכרו כקניינו של המעסיק ויהוו חלק ממכלול הקניין הרוחני של החברה.
לכאורה, חוק זכויות יוצרים הישראלי מעניק את הבעלות ביצירה אשר נוצרה על ידי עובד לצורכי עבודתו ובמהלכה, למעסיקו. אולם, על סוגיית הבעלות בקניין הרוחני במסגרת יחסי עובד-מעביד חלים אף דיני העבודה והפער ביניהם ובין חקיקת זכויות היוצרים מביאה לכך שמעסיקים רבים, הבוחרים להסתמך על חוק זכויות היוצרים בלבד, מוצאים עצמם, ברגע האמת, מול שוקת שבורה, כאשר הם נאלצים לרכוש מעובדיהם המצאות או פיתוחים אשר המעסיק הניח כי שייכים לו מלכתחילה. בעוד שחוק זכויות היוצרים לכאורה מעניק באופן אוטומטי את הבעלות ביצירה למעסיק, הוא דורש תחילה כי ייקבע שמתקיימים בין הצדדים יחסי עובד מעביד, וזאת באמצעות המבחנים הקיימים בדיני העבודה, אשר פעמים רבות אינם מתאימים במקרים שעיקרם הבעלות בקניין הרוחני. דיני העבודה נועדו למנוע ניצולו של העובד החלש על ידי המעסיק, בעוד שדיני זכויות היוצרים בחרו להעניק את הבעלות ביצירה דווקא למעסיק ה"חזק" וזאת על מנת לעודד את היצירה בשוק מתוך ההנחה שהמעסיק הוא זה אשר מסוגל לקחת על עצמו את הסיכון הכלכלי הכרוך בפיתוח יצירות חדשות ולתמרץ את העובדים עבור עבודתם.
כך, כיום, על מנת לבחון אם יצירה אשר נוצרה על ידי עובד שייכת למעסיק, בית המשפט בודק את מהות היחסים בין הצדדים, קובע אם קיימים ביניהם יחסי עובד מעביד (או לחילופין יחסי קבלן מזמין או מיזם משותף), ובוחן אם העובד עשה שימוש בכלים השייכים למעסיק, האם יצר את היצירה בשעות העבודה, או האם קיבל תשלומים נפרדים בגין היצירה. כך, לדוגמא, במקרה בו העובד קיבל תשלום חד פעמי בגין הפרויקט במסגרתו פותחה היצירה, התוצאה עשויה להיות כי מדובר ביחסי קבלן ומזמין וכי היצירה למעשה שייכת לעובד. בדומה, אם העובד עבד אצל המעסיק במשרה חלקית בלבד, יכול להיות שהוא רשאי ביתרת הזמן שלו לעבוד וליצור באופן עצמאי.
כאמור, מבחנים אלה פעמים רבות אינם מתאימים למציאות של עידן האינטרנט והסטארטאפים. אם בעבר היה ברור שכל מה שעובד עושה בשעות העבודה או במקום העבודה, שייך למעסיקו, כיום ההפרדה בין החיים הפרטיים למקצועיים כבר אינה כה ברורה. כיצד מבחינים בין תוצר עבודה לבין תוצר פרטי כשהעובד הינו מתכנת אשר עובד מהבית? כיצד מבחינים בין יצירה השייכת למעסיק ובין יצירה השייכת לעובד כשנכתבה על מחשב המשמש את העובד הן לעבודה והן לשימושים פרטיים? ההבחנה הופכת מטושטשת עוד יותר בתחום ההייטק כשקיים נוהג לשלם לעובדים בונוסים או אופציות על תרומה לקניין הרוחני כאשר החברה מגיעה לאקזיט.
בעיה נוספת טמונה בעובדה שחוק זכויות יוצרים עוסק בנכסי קניין רוחני שאינם בני רישום כפטנטים, מדגמים או סימני מסחר המסווגים לארבע קטגוריות: ספרותית, אמנותית, דרמתית ומוסיקלית. מה אם כן הדין עם יצירות שאינן נופלות לגדר קטיגוריות אלו? כיצד עושים את ההבחנה כשהתוצר הוא, לדוגמא, עמוד פרסומי של החברה ברשת חברתית אשר נבנה ומתופעל על ידי אחד העובדים ואולי אף רשום על כתובת הג'ימייל הפרטית שלו?
הפתרון הוא כמובן הוא ביצוע העברה ברורה ומסודרת של זכויות הקניין הרוחני של העובד למעסיק באמצעות הסכם בכתב, אשר נוסח על ידי עורך דין בעל התמחות בתחום ואשר קובע קבל עם ועדה כי כל המצאה או פיתוח או יצירה אשר נוצרה על ידי העובד בתקופת העסקתו שייכת למעסיק, וזאת ללא קשר להגדרת יחסי העבודה ותוך קביעת תמורה מוסכמת, הנכללת במשכורתו של העובד מראש. חשוב גם לוודא שההסכם מתייחס ליצירות קודמות של העובד ולכן שימוש בתבנית סטנדרטית מבלי שיועץ משפטי בוחן כל הסכם עשויה בסופו של דבר להוכיח את הדבר הידוע לכל: חיסכון כספי הרבה פעמים מוביל להוצאות גדולות עשרות מונים בעתיד.