"נכון להיום הדין הישראלי מכיר בהורות על בסיס ארבעה אדנים חלופיים ומשלימים – זיקה גנטית, זיקה פיזיולוגית, אימוץ וזיקה לזיקה (קרי, מתוקף קשר זוגיות עם בעל או בעלת הזיקה הגנטית). שלושת האדנים הראשונים הוכרו בעבר בחקיקה, בפסיקה ובספרות [...] האדן הרביעי הינו חדש יחסית, ובתקופה האחרונה הוא אף פותח בפסיקה" (בע"ם 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, [פורסם בנבו] פסקה 7 לחוות דעתי, אליה הצטרפו יתר שופטי ההרכב המורחב (1.4.2015); להלן: עניין פלונית).
שלושת אדני ההורות הראשונים – זיקה גנטית (קרי, הורות שמקורה בביצית ובזרע של השותפים ביצירת היילוד, ומכונה "הורות טבעית"); זיקה פיזיולוגית (נשיאת ההריון, גם כשהיא אינה מלווה בקשר גנטי ליילוד); ואימוץ – אינם רלוונטיים לענייננו. כפי שציינתי לעיל, בעקבות תוצאות בדיקת סיווג הרקמות ניתן פסק דין הצהרתי המכיר בהורותו של משיב 2 מכוח זיקתו הגנטית לילדים, ובכך תם הטיפול במישור זה. על הפרק ניצבת, אפוא, שאלת ההכרה בהורותו של משיב 1 מכוח הקשר הזוגי שהוא מקיים עם ההורה הגנטי – משיב 2 – בהתאם לאדן "הזיקה לזיקה", המורה כי –
"לעתים, אדם יוכר כהורה של היילוד מתוקף קשר זוגיות בו הוא נמצא, עובר להיריון וללידה, עם בעל או בעלת הזיקה הגנטית ליילוד. הדבר רלוונטי במקרה בו זוג אינו יכול להביא לעולם צאצא מהחומר הגנטי של שני בני הזוג, אלא רק משל אחד מהם. עם זאת בתום ההליך שני בני הזוג מוכרים כהוריו של היילוד: אחד מהם מכוח הזיקה הגנטית והשני כנגזרת מהקשר הזוגי שבינו לבין ההורה הגנטי" (עניין פלונית, פסקה 8ד לחוות דעתי).
8. כפי שציינתי בעניין פלונית (פסקאות 8ד ו-14), אדן "הזיקה לזיקה" נעוץ בחקיקה: סעיפים 2(2) ו-12(א) לחוק הפונדקאות, וסעיף 11 לחוק תרומת ביציות, התש"ע-2010, ובפסיקה שהובאה שם. אלה מורים כי זיקתו הגנטית של האב המיועד ליילוד מאפשרת להכיר גם בהורותה של אם מיועדת נטולת זיקה דומה, שהיא בת זוגו. זאת, בכפוף לכינון ההורות על ידי בית המשפט באמצעות "צו הורות" המוציא את האם הנושאת מן התמונה, וקובע כי זוג ההורים המיועדים יהיו "הורים ואפוטרופסים בלעדיים על הילד והוא יהיה ילדם לכל דבר וענין". על בסיס הכרה עקרונית זו של המחוקק במעמד ההורי של הזיקה לזיקה, ובהעדר מענה חקיקתי ישיר למבנים משפחתיים חדשים שהפכו נפוצים יותר בחברה הישראלית, והפסיקה שהוזכרה, התפתח בעשור האחרון מוסד צו ההורות הפסיקתי, קרי –