התובע מצידו לא הציג כל מסמך שיש בו כדי לתמוך בגרסתו, כי החל את עבודתו אצל המעסיק כבר בחודש פברואר 2016.
התובע טען, כי בחודשים הראשונים לעבודתו שולם שכרו במזומן על בסיס יומי (עמ' 5 ש' 23-29), אך לשאלת בית הדין: "וכשבית הדין שואל אותי אם יש לי נייר שעליו חתמתי או קבלה או חשבונית או כל דבר שאני מצוין עם זמן שמציין את החודשים הראשונים שבמחלוקת, להראות שעבדתי באופן סדיר, אני משיב: לא. כשבית הדין שואל אותי מה עשיתי עם הכסף המזומן שקיבלתי, והאם אני יכול להראות הפקדות בבנק באופן סדיר. אני משיב: אין לי הפקדות של הכספים שקיבלתי, (בהתייחס) לשכר בחודשים הראשונים במחלוקת." (עמ' 6 ש' 11-14).
גם בעדותה של הגב' טניה ניקולנקי, לא היה כדי לסייע לתובע. העדה אינה זוכרת כלל מתי התובע עבד עמה בפועל, ולדבריה : "היינו עובדים ביחד אולי חודש ואז הוא עזב. הלך וחזר" (עמ' 9 ש' 5-6).
קרובת המשפחה של התובע, הגב' טל בן עטה, העידה כי ראתה את התובע באולם במהלך חודש מאי לכל היותר 3 פעמים (עמ' 10 ש' 2); וממילא, אין בכך כדי ללמד על עבודה משמעותית ורצופה הקודמת ליום 1.11.15.
מאחר והראיות שהוצגו תומכות בגרסת הנתבעת, ולא הובאה על ידי התובע כל ראיה ממשית שיש בה לסתור את הדברים, מתקבלת גרסת הנתבעת לעניין תקופת העבודה (סה"כ 5.5 חודשים).
פיצוי בגין "אי מסירת תלושי שכר":
מאחר וקיימים תלושי שכר בגין תקופת העבודה הקובעת, לא הוכח כי אלו לא נמסרו לעובד בזמן אמת. לכן דין תביעתו של העובד ברכיב זה להידחות.
פיצוי בגין "העדר הודעה על תנאי העסקה":
לא נטען, וממילא גם לא הוכח על ידי המעסיק, כי נמסרה לעובד הודעה על תנאי עבודה, כמתחייב על פי סע' 1 ו-2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002.
בהתחשב בתקופת העבודה הקצרה, אני מעמיד את גובה הפיצוי על סך 3,500 ₪.
"נסיבות סיום ההעסקה":
לגרסת העובד, ביום 12.4.16 הוא עבד משמרת כפולה באולם הנתבעת. לאחר המשמרת הראשונה יצא להפסקה. השף שעבד עמו באותה משמרת, מר לוי בוקובזה (להלן גם : "מר לוי"), התנגד שהתובע ייצא להפסקה, בטענה שיש עבודה מרובה ושאין זמן להפסקות.
בתגובה, אמר התובע למר לוי, כי הוא "כבר המון שעות על הרגליים בלי מנוחה...שאני
רעב מאוד, ושאני חייב לאכול משהו לפני המשמרת הבאה". מר לוי עמד על סרובו וצעק לעברו: "אם לא טוב לך שאין הפסקות לך הביתה". כך לדברי התובע, הוא סולק על ידי מר לוי לעיני יתר העובדים, לקח את חפציו ושב לביתו (סע' 4 לתצהיר התובע).
לטענת התובע, לאחר המקרה הנ"ל, הנתבעת לא יצרה עמו קשר כלשהוא על מנת שישוב לעבודתו; ובפועל לא שיבצה אותו למשמרות נוספות (סע' 19 לתצהיר התובע).