12. עתה למחלוקת בעניין פרשנות החוזה.
המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקר סביב שאלה פרשנית, הקשורה קשר הדוק עם הוראת ס' 34.2 לחוזה שבין היפו ליקום.
היפו מתקשה להתמודד עם דבריו הברורים של החוזה עליו חתמה ובצר לה היא מבקשת להתחקות אחר הנסיבות שאפפו את חתימת החוזה. לטענתה, ביהמ"ש נדרש לקבוע כי החוזה שבין הצדדים החיל על יקום מחויבות גבוהה יותר מאשר משלוח מכתב דרישה להוט, וזאת חרף הוראת ס' 34.2 הנ"ל ובעיקר הסיפא שלה.
13. אומר מיד, כי לכך לא אוכל להסכים.
כידוע, הסוגיה בדבר פרשנות חוזה נידונה רבות לעומק ולרוחב בפסיקה ובספרות המשפטית ואף עברה תהפוכות בדין הישראלי. עיון בפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון, מעלה כי שופטי ביהמ"ש אינם משמיעים קול אחד ביחס לנושא זה וספק אם נאמרה כבר המילה האחרונה ביחס לסוגיה זו. עם זאת, בכל הנוגע לענייננו, אין בי כל ספק שלא ניתן לשוות לחוזה שבין יקום להיפו משמעות שונה וסותרת ללשונו הברורה והחד משמעית.
פרשנות חוזה – מסגרת נורמטיבית בתמצית:
14. עד לשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת משלה בכיפת הפרשנות החוזית "תורת שני השלבים". עפ"י תורה זו, על מנת להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, הפרשן יידרש תחילה ללשון החוזה ורק במקרה בו הלשון משתמעת לשני פנים, יפנה הפרשן לבחון את הנסיבות שאפפו את כריתת החוזה.
15. בשנת 1995 ניתן פסק הדין בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: "הלכת אפרופים") אשר חולל מהפך בשדה הפרשנות החוזית. הלכת אפרופים מבית מדרשו של כב' הנשיא ברק, מיסדה וקיבעה את תורת הפרשנות התכליתית הדוגלת בפרשנות חוזה בהתאם לתכליתו. במסגרת תורת הפרשנות התכליתית, ניטל המעמד הבלעדי שהיה נתון ללשון החוזה כאשר זו הייתה מפורשת ובהירה, ונקבע כי אף כאשר הלשון ברורה על הפרשן לנוע כמטוטלת בין לשון החוזה לבין נסיבותיו, על מנת להתחקות באמצעות כל אלו אחר אומד דעת הצדדים במועד כריתת החוזה.
הלכה זו הייתה נושא לדיון נוסף בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006) (להלן: "דנ"א מגדלי ירקות"), ובו היא שבה ואושררה בהרכב של תשעה משופטי ביהמ"ש העליון. יצוין עם זאת, כי במסגרת דנ"א מגדלי ירקות ביקשו חלק משופטי ביהמ"ש לחדד כי היחס ההיררכי שבין הלשון לנסיבות לא נמחה בעקבות הלכת אפרופים, וכי אף לאחריה ההליך הפרשני מעניק בכורה ללשונו של החוזה על פני הנסיבות שאפפו את כריתתו (ראו גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 517 (הוצאת נבו, מהדורה רביעית, 2019) (להלן: "שלו וצמח דיני חוזים")).
16. בשנת 2011 תוקן חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") ובמסגרתו שונתה לשונו של ס' 25 (א) שכותרתו "פירוש של חוזה".סעיף החוק המתוקן קובע כי:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
מששונתה לשון החוק, התעורר פולמוס באשר למשמעותו של השינוי. ביהמ"ש העליון ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פ"ד סה(2) 563 (2012) (להלן: "הלכת סהר") הבהיר בדעת רוב, כי החוק לא הסיג לאחור את מעמדה הנורמטיבי של הלכת אפרופים ואך חידד את שהיה מקובל זה מכבר. כב' השופט הנדל בדעת מיעוט, סבר כי החוק כונן תורת פרשנות חוזית שונה מזו שהייתה מקובלת בעקבות הלכת אפרופים.
17. מאז ועד היום נשמעים בביהמ"ש העליון מפעם לפעם קולות של שופטים אשר מרככים, מעדנים ולעיתים אף מסתייגים מהלכת אפרופים. כך נכתב כבר בהלכת סהר אשר אשררה את מעמדה של הלכת אפרופים בעידן שלאחר תיקון החוק:"לנוכח זאת, יש לומר כי התהליך שהחל בפסק הדין בעניין אפרופים לא נגמר בו. בעניין אפרופים ניטעו זרעים ראשונים וראשוניים לתפישה פרשנית חדשה. בפסקי הדין שבאו בעקבותיו, ובפרט – בפסק הדין שניתן בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, הלכו וצמחו שורשיה של התפישה – שורשים אשר מטבעם מחוברים יותר לאדמה, לקרקע המציאות (ולא רק בשל שנכרכו בגידול ירקות); וכך, עברה הלכת אפרופים חידוד, עיצוב ואולי אף מיתון, ככל שהשורשים חדרו אל לב האדמה" (פס' 16 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).
תהליך זה שעליו הצביע כב' השופט ריבלין המשיך, העמיק והתפתח עוד מאז ניתן פסק הדין בהלכת סהר ואולם, עוד קודם לכן נשמעו הסתייגויות ביחס להלכת אפרופים. ראש וראשון למסתייגים מהלכת אפרופים הוא שופט בית המשפט העליון עד לא מכבר – כב' השופט יורם דנציגר. בסדרת פסקי דין (ראו לדוגמה: ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.2008); ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן פ"ד סג (3) 577 (2010); ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון בע"מ (פורסם בנבו, 31.2.2008)) הביע כב' השופט דנציגר הסתייגות משמעותית מהלכת אפרופים. לדידו, כאשר לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע.
18. בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון מן השנים האחרונות, ניתן למצוא מגמה של האדרת מעמד לשון החוזה על פני מעמדן של הנסיבות, לכל הפחות מקום שהלשון ברורה.
לא ארחיב בעניין זה יתר על המידה, חלף זאת אסתפק בהפניה לשורת פסקי דין מפיהם של שופטים שונים אשר נראה כי הצד השווה שבכולם הוא העצמת מקומה הפרשני של לשון החוזה ביחס למקומן של הנסיבות: ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י, פס' 14 לפסק דינה של כב' הנשיאה השופטת (כתארה אז) חיות (פורסם בנבו, 11.05.2014); ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' אנטונינה לברינצ'וק, פס' 12 (פורסם בנבו, 08.08.2018); בע"מ 1813/18 פלוני נ' פלוני, פס' 19 (פורסם בנבו, 23.06.2019); ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני, פס' 10 לפסק דינה של כב' השופטת ברון (פורסם בנבו, 23.05.2016); ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, פס' 46 (פורסם בנבו, 08.02.2018).
פסקי הדין הללו משקפים לטעמי את דבריו של כב' השופט סולברג (שנאמרו אמנם בדעת מיעוט), בע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום, פס' 19 לפסק דינו (פורסם בנבו, 06.06.2013):
"המטוטלת נעה מן הדגש על הלשון, אל עבר הנסיבות; בהמשך כרכה אותם יחדיו; וכעת שוב עולה קמעא משקלה של הלשון. דרך הכלל היא כי לצורך פרשנות חוזים "אחוז בזה (בלשון) וגם מזה (נסיבות העניין) אל תנח את ידך". ברם, לטעמי, ההיסטוריה החקיקתית, לשון סעיף 25(א) הנ"ל לחוק החוזים, ומדיניות משפטית ראויה, מחייבים גם זאת: ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות, עד כי, לעיתים, נדירות, תזכה הלשון למעמד בלעדי". ראו עוד ע"א 7869/14 ד.ד. ליה יזום והשקעות בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין ת"א, פס' 12 לפסק דינו של כב' השופט סולברג (פורסם בנבו, 09.03.2017).
19. לאחר הגשת הסיכומים בתיק ובעודי שוקד על הכנתו של פסק הדין, יצא מלפני ביהמ"ש העליון פסק דין חדש העוסק בהרחבה בסוגיית פרשנות חוזה.
חוות הדעת המרכזית בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.2019) ניתנה מפיו של כב' השופט שטיין, אליו הצטרפו כב' השופטים פוגלמן וגרוסקופף לאחר שחידדו את עמדת .
לענייננו יפים דבריו של כב' השופט שטיין בפס' 13-14 לפסק דינו:
"בקצה השני של הספקטרום, נמצא חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית (ראו גואץ וסקוט, 1091-1090). חוזה סגור מנוהל על ידי כללים פורמליים, שעיקרם דרישת הכתב. כוונתי לא רק לדרישת הכתב כתנאי קונסטיטוטיבי לכריתתו של חוזה, דוגמת זה שנקבע בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, או כתנאי להוכחת קיומה של עסקה שעל פי הרגיל והנהוג נעשית בכתב, כאמור בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, אלא – ובעיקר – לכלל שפוסל עדות בעל פה אשר באה לסתור את הכתוב בחוזה (ה-parol evidence rule, שאותו קלטנו מהמשפט המקובל האנגלי; ראו לדוגמא: ע"א 52/53 אל-כירי נ' שפיר, פ"ד ט 1382, 1389 (1955); ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא 1474, 1480 (1957)). הכלל האחרון מאפשר הבאת עדויות בעל פה בנוגע לחוזה כתוב אך ורק למטרת פרשנות, וזאת רק מקום שקיימת עמימות גלויה על פני הכתוב (ראו אליהו הרנון דיני ראיות א 174-173 (1970)). על פי רוב, אם כי לא תמיד, חוזים סגורים מכילים בתוכם הוראה כתובה בדבר היותם ממצים את מכלול החיובים והזכויות שהצדדים ביקשו ליצור עבור עצמם, אשר גם מבהירה כי שום תנאי מתנאי החוזה לא ישונה אלא בהסכם בכתב החתום בידי הצדדים. הוראה כאמור תחסום כל עדות אשר באה לסתור את תנאי החוזה, לרבות עדות המייחסת לבעלי החוזה הסכמה מאוחרת לשנות תנאי מתנאיו. בעניין זה, קובע סעיף 23 לחוק החוזים כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים." הווה אומר: משקבעו הצדדים את דרישת הכתב כבסיס ליחסיהם החוזיים, רצונם יכובד (ראו שלו וצמח, בעמ' 377 וכן בעמ' 511; פרידמן וכהן, כרך א בעמ' 387).
14. לאור האמור לעיל, לנוכח הכלל הבסיסי אשר קובע כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, וכן בהתחשב בחזקה הפרשנית לפיה לשון ברורה משקפת את מה שהצדדים לחוזה התכוונו לקבוע בינם לבין עצמם (ראו ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' לברינצ'וק, [פורסם בנבו] פיסקה 12 (2018)); וכן שלו וצמח, בעמ' 511 והאסמכתאות הנזכרות שם) – שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה. הווה אומר: השאלה היחידה שעליה יהא עליו לענות היא "מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה?" – מלאכה שכונתה על ידי הנשיא ברק בהלכת אפרופים כ"פרשנות סובייקטיבית" (ראו הלכת אפרופים, בעמ' 312)".
20. השלכת של ההלכה הנ"ל על ההליך שבפניי ברורה.
מדובר בחוזה סגור לכל דבר, ואף מצויה בו הוראה בדבר היותו ממצה את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים (ס' 35.1 להסכם. מובא לעיל). משכך, ברי כי עפ"י פסק הדין בעניין ביבי כבישים, לשון החוזה היא שתכריע את הכף ביחס לפרשנותו של החוזה מושא התיק.
יצוין, כי כב' השופט גרוסקופף בפסק דינו הציג בקצרה מודל אשר עתיד להתפרסם כמאמר אקדמי, השונה קמעא מזה של כב' השופט שטיין. כב' השופט גרוסקופף סבור, כי סוג המתקשרים בחוזה הוא שיכריע ביחס לתורת הפרשנות הרלוונטית לחוזה הנידון, ולא ניסוחו של החוזה, אם סגור הוא או פתוח. מכל מקום, לענייננו אין נפקות להבחנה זו, שכן שני הצדדים שבפניי הם בגדר "עוסקים" (ראה פס' 2 לפס"ד של כב' השופט גרוסקופף), ובפרט שבענייננו לשון החוזה ברורה וחד משמעית ואינה מותירה מקום לפרשנות המבוקשת על ידי היפו.
21. מכל מקום, לאור הסקירה דלעיל, תמים דעים אני עם כב' השופט גרשון גונטובניק במאמרו "מחשבות על אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה" המשפט יח 105, 129 (התשע"ד):
"אין ספק בדבר קיומה של מגמה ברורה להעצים את משקל לשון החוזה בפרשנותו. כך גם עולה מהתיקון לחוק, שמדברי ההסבר לו ניתן להבין באופן מובהק כי הוא ביקש להעצים את משקל תכלית הוודאות המשפטית ויציבות בפרשנות החוזה. נראה כי התגבש קונצנזוס רחב יחסית סביב פרקטיקה פרשנית ולפיה, במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים, אלא אם כן יצליח מי מהם לסתור אותה".אפנה עוד בעניין זה לדבריהם של השופטים דנציגר והנדל בע"א 8300/15 רשות הפיתוח נ' לבניין מוצרי מלט בע"מ (פורסם בנבו, 29.08.2017).
22. בנוגע לענייננו, יש לחדד ולהבהיר, כי גם אם בוחנים את נסיבות החוזה כאן בהתאם להלכת אפרופים ובייחוד לנוכח ההבהרות שנקבעו בפסיקה המאוחרת לה, אין חולק כי ללשון החוזה נתונה הבכורה כמקור הנאמן ביותר להתחקות אחר אומד דעת הצדדים.
יתירה מזו, בדנ"א מגדלי ירקות קבע השופט ריבלין: "הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו" (פס' 11 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).
על דברים אלו חזר השופט ריבלין בפס' 15 להלכת סהר: "עוד הבהירה הפסיקה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים פרשניים: האחד – כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו...".
23. לסיכום הסוגיה יפים דבריהם של המלומדים ג' שלו וא' צמח (שלו וצמח דיני חוזים 511): "הנה כי כן, גם על פי הלכת אפרופים והפסיקות שהלכו בעקבותיה, חזקה היא כי אומד דעת הצדדים עולה מלשונו הברורה של החוזה ועומדת בעינה הקביעה העקרונית כי לשון החוזה תוחמת את גבולות הפירוש ואינה מאפשרת ליתן לחוזה פירוש שאינו מתיישב עם לשונו. יתר על כן, גם לאור הלכת אפרופים ובעקבותיה עומדת בעינה החזקה הטבועה ב"כלל הזהב" ולפיה הצדדים התכוונו למשמעותן הרגילה, הטבעית והמתבקשת של המלים שבהן השתמשו".
מן הכלל אל הפרט:
24. מקום שלשון החוזה ברורה, יהא זה חריג, קיצוני וכמעט שאומר בלתי אפשרי, לקבוע כי כוונת הצדדים הייתה מנוגדת באופן חזיתי לנוסח עליו הוסכם במסגרת החוזה שנחתם וכך בדיוק מבקשת היפו לטעון בענייננו.
לשון החוזה קובעת באופן ברור כי יקום מחויבת לשלוח להוט מכתב דרישה, ומיד בסמוך לכך מתוחמת אחריותה של יקום למשלוח מכתב זה, הא ותו לא. ולמניעת ספק הובהר על דעת שני הצדדים "ברחל בתך הקטנה" כי:
"אין באמור בסעיף זה כדי להטיל על המשכיר חובת לפקח ו/או למנוע מכירת מזון ומשקאות כאמור על ידי הוט".
לשון החוזה ברורה וחד משמעית וממנה עולה, כי ליקום אין כל אחריות על כך שדלתות חדרי האוכל של הוט אכן ייסגרו בפני הקהל הרחב הלכה למעשה.