בית משפט השלום בכפר סבא
ת"א 1172-10-17 אינטרקוסמא 1985 בע"מ נ' צ'פליה ואח'
תיק חיצוני: עזרוני
בפני כבוד השופטת חגית בולמש
תובעים
אינטרקוסמא 1985 בע"מ
ע"י עו"ד יובל פלדה
נגד
נתבעים
1. ארקדי צ'פליה
2. יבגניה צ'פליה
ע"י עוה"ד טטיאנה גורפמן
פסק דין
בפני תביעה כספית של התובעת כנגד הנתבעים, בעלי מניות בחברת די.אנ.סי קוסמטיקה בע"מ (להלן: "החברה"), שהינה חברה פרטית-משפחתית, לחיובם האישי בחובה הפסוק של החברה, על פי פסק דין חלוט מיום 5.6.17. לטענת התובעת, בעלי מניותיה הונו את התובעת ואפשרו ביצוע תרמית של החברה כלפי התובעת, במסגרתה רכשה החברה מהתובעת סחורה ולא שילמה עבורה, והנתבעים, בתרמית, סגרו את פעילות החברה, הגישו בקשה לפירוקה מרצון סמוך לאחר ריקון קופת החברה, והותירו חוב של כ 1,129,809 ₪ (נכון ליום התביעה).
רקע:
1. התובעת הינה חברה העוסקת מזה עשרות שנים בשיווק, ייצור, מסחר והפצה בתחום מוצרי קוסמטיקה, טואלטיקה וצריכה.
2. החברה הינה חברה פרטית-משפחתית. הנתבע 1 הינו בעל מניות (1%) ודירקטור יחיד בחברה. נתבע זה הינו הרוח החיה בחברה. הנתבעת 2 הינה בעלת רוב המניות בחברה (99%) וכלתו לשעבר של הנתבע 1. הנתבעת 2 אינה תושבת הארץ, לא הגיעה לדיונים, לא הגישה תצהיר מטעמה, וייצוגה נעשה באמצעות ייפוי כוח של באת כוחה.
3. החברה הגישה בקשת פירוק מרצון במהלך אפריל 2015. לבקשה זו צורף תצהיר כושר פירעון של החברה מיום 5.4.15, חתום על ידי הנתבע 1, בהיותו הדירקטור היחיד בחברה, לפיו: "בדק היטב את מצב עסקי החברה, ובאתי לכלל דעה שיש בידי החברה לשלם את חובותיה במלואם בתוך שנים עשר חודשים לאחר תחילת פירוקה."
4. ביום 11.11.15 (כחצי שנה לאחר הגשת בקשת הפירוק) הגישה התובעת כנגד החברה תביעה בסדר דין מקוצר בגין החוב הנתבע, בסך 889,000 ₪ (ת"א 26018-11-15 בבית המשפט השלום כפר סבא). החוב הינו בגין אספקת סחורה מהתובעת לנתבעת משנת 2014 (קרי, בטרם הליך הפירוק מרצון).
5. במהלך הליך הוכחות, ובהמלצת בית המשפט, ניתן פסק דין כנגד החברה לתשלום מלוא החוב, בתוספת שכ"ט והוצאות משפט (להלן: "פסק הדין החלוט"). נוכח חשיבותו של פסק הדין בענייננו, אביא את עיקרו:
"התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה כספית לסך של 889,000 ₪ בטענה לאי תשלום חוב כספי עבור אספקת סחורות.
המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה האם אכן הנתבעת הייתה הלקוח של התובעת, כפי טענת התובעת, או שמא הלקוח היה חברה רוסית והנתבעת שימשה כמתווכת בלבד.
לאחר שהתקיים הליך של קדם משפט והוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים, התיק נקבע לדיון הוכחות שהתקיים היום.
העד הראשון שנשמע בפני ביהמ"ש היה רואה החשבון של הנתבעת, מר ארז טביב, אשר זומן לעדות מטעם התובעת. מעדותו של הנ"ל עלה, שהנתבעת היא זו ששילמה לתובעת לאורך השנים תשלומים עבור הסחורות שסופקו על ידי התובעת לחברה הרוסית. כמו כן עלה, שהחברה הרוסית העבירה את הכספים אל הנתבעת והיא זו שהעבירה אותם כאמור אל התובעת. המסמכים שהוגשו, ובהם הדו"חות השנתיים של הנתבעת וכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אצל הנתבעת, העלו שהנתבעת פעלה כיצואן לכל דבר ורשמה בספריה את החשבוניות שהוציאה התובעת.
"לאחר ששמעתי את עדותו של רואה החשבון של הנתבעת, סברתי כי המחלוקת בין הצדדים למעשה הוכרעה והמלצתי לנתבעת שתסכים לקבלת התביעה. באותו שלב, מנהל הנתבעת ביקש להמשיך ולדון בהליך, שזוהי זכותו. בהמשך נשמעו עדויותיהם של שני העדים מטעם התובעת ושל אחד העדים מטעם הנתבעת.
טרם יציאתי להפסקה, ראיתי לנכון להמליץ שוב לנתבעת להסכים למתן פסק הדין כנגדה, ובשלב זה הנתבעת הסכימה לכך.
התובעת דורשת כי יינתן פסק דין לטובתה על מלוא סכום התביעה, ובנוסף מעלה דרישה לחיוב שישקף את טענותיה לזיוף מסמכים ולטענות שקר מטעם הנתבעת.
נוכח הסכמת הנתבעת בשלב הזה להמלצת ביהמ"ש, מבלי שנשמעו עדויות כל העדים מטעם הנתבעת, איני סבור כי יש מקום להגיע למסקנות כה מרחיקות לכת." (ההדגשה הוספה)
טענת התובעת:
6. הליך זה הינו החלת החוב של החברה על פי פסק הדין החלוט על הנתבעים. פסק הדין הינו חלוט, לא הוגש ערעור ומשכך התביעה הינה בנוגע להחלת חובות החברה על פי פסק דין זה על הנתבעים ולא לפתיחת ההליך מחדש.
7. החוב טרם שולם, החברה בפועל אינה פעילה והגישה בקשה לפירוקה, ומשכך הוגשה התביעה כנגד הנתבעים, כבעלי מניותיה היחידים ובנוסף בהיותו של הנתבע נושא משרה יחיד בה. לטענת התובעת, המסמכים שהוגשו לרשם החברות במסגרת בקשת הפירוק מרצון הסתירו את חדלות פירעונה של החברה וקיומו של חוב כלפי התובעת, כפי שנקבע בספו של יום בפסק הדין, וכן כי הנתבעים הציגו כלפי התובעת מצגים מטעים, הפרו את חובת תום הלב כלפי התובעת כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) וסעיף 61 לחוק החוזים.
8. החברה הסתירה מהתובעת, לאחר שנים של עבודה וקבלת סחורה, כי בהתאם למצבה הכלכלי לא יהא ביכולתה לפרוע את החוב וכי בכוונתה להפסיק את פעילותה ולסגור את החברה באמצעות בקשת פירוק מרצון.
9. החוב של החברה לתובעת מתועד בכרטסות החברה בהתאם לחשבוניות שהוציאה התובעת לחברה בשנת 2014. החברה קיבלה בסמוך לאחר מכן תקבולים מחברה רוסית בגובה החשבונית של התובעת בגין הסחורה. תקבולים אלה התקבלו בחברה בשלוש פעימות במהלך חודש דצמבר 2014 ונמשכו מיד לאחר מכן מהחברה לצד ג' לא ידוע. מספר חודשים לאחר מכן, כאשר עדין נותר חוב לתובעת בגין הסחורה, ולאחר שהוצאו הכספים מהחברה והכרטסת אופסה, הגישה החברה בקשה לפירוק מרצון והפסיקה את פעילותה, כאשר עדין נותר חוב על פי פסק הדין החלוט לתובעת.
10. מאחר ואין מחלוקת שהחברה אינה פורעת את חובה על פי פסק הדין, הפסיקה את פעילותה, מבקשת התובעת להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אישית את הנתבעים בחובות החברה, שכן, לטענתה, הם עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה בצוותא, במטרה לקפח את התובעת כנושה של החברה.
11. התובעת מוסיפה כי גם לבית המשפט בהליך הקודם כנגד החברה הוגשו מסמכים מזויפים וטענות שאינן אמת, וזאת במטרה להסתיר את "מעשה העוקץ" שביצעו הנתבעים כלפי התובעת.
12. מאחר וקיים פסק דין חלוט כנגד החברה, נותר לבחון האם התנהלות הנתבעים מקים עילה להרמת מסך ההתאגדות וחיוב אישי של הנתבעים.
13. מטעם התובעת הגיש תצהירו סמנכ"ל הכספים בקבוצת התובעת, שהינו הגורם שהיה בקשר לחוב.
טענות הנתבעים:
14. הנתבעים, בכתב הגנתם, ביקשו לטעון טענות החותרות תחת קביעות בית המשפט בפסק הדין המייחס את החוב לחברה. כן טענו כי לא קיימת כל התחייבות בין התובעת לחברה אלא בין התובעת לחברה הרוסית שרכשה את המוצרים של התובעת. טענות אלה עלו כבר בכתב ההגנה של החברה בתביעה כנגדה, שנדחתה.
15. כן טענו הנתבעים כי התובעת לא פנתה אל החברה ו/או אליהם בדרישה לתשלום החוב ולא היו בין התובעת לחברה ולנתבעים עסקים משום סוג שהוא, לרבות דרישת תשלום החוב נשוא התביעה. לאור זאת, החברה והנתבעים לא היו מעורבים בהזמנת סחורות ומוצרים שסיפקה התובעת לחברה הרוסית ובין התובעת לנתבעים לא היה כל קשר. משכך, לא ניתן לייחס לנתבעים ו/או מי מהם אחריות להזמנת הסחורה. בהתאם, הנתבעים לא עשו שימוש לרעה במסך החברה, ואין די בעצם היותם בעלי מניות ו/או נושאי משרה שלה כדי להוות עילה מספקת המצדיקה הרמת מסך.
16. החברה העבירה לתובעת את כל הכספים שהועברו על ידי החברה הרוסית בגין הסחורה של התובעת, כולל הסחורות שסופקו על ידי התובעת בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2014, ובגינם נוצר החוב.
17. במועד חתימת הנתבע 1 על תצהיר כושר הפירעון לא ידעו הנתבעים כי קיים חוב כלפי התובעת המיוחס לנתבעים. רק בתאריך 15.6.15, לאחר פניית רו"ח של החברה אל התובעת בבקשה להעביר לו כרטסת של החברה בספרי התובעת לשנים 2004-2015 לצורך עריכת מאזן נודע לחברה ו/או לנתבע 1 כי שלוש הסחורות האחרונות לא שולמו לתובעת.
18. פניה זו נעשתה כשלושה חודשים לאחר שהנתבע 1 חתם על תצהיר כושר פירעון ורק לאחר שנודע שהחברה הרוסית מסרבת לשלם עבור הסחורות. במועד חתימת הנתבע על תצהיר כושר פירעון מצבה הפיננסי של החברה היה יציב ולחברה לא היו חובות.
19. לא נגרם לתובעת כל נזק מעצם החתימה על תצהיר כושר הפירעון של החברה, ועד היום התובעת לא נקטה בכל פעולה בבית המשפט המחוזי לגבי פירוק החברה ולא ביקשה לקיים את הפירוק בפיקוח בית המשפט. כמו כן, לאחר הגשת תצהיר כושר הפירעון, החברה לא המשיכה בהליכי הפירוק.
20. הנתבעת לא אישרה באסיפה הכללית את פירוק החברה והליכי הפירוק לא נמשכו לאחר הגשת בקשת הפירוק.
21. הנתבעים לא צורפו לכתב התביעה המקורי נגד החברה, ומשכך, גם לשיטת התובעת, היא לא ראתה בנתבעים אחראים אישית לחובות החברה.
22. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר הנתבע.
דיון:
23. שתי שאלות מרכזיות יש לבחון: האחת, השלכות פסק הדין החלוט על ענייננו. השנייה, טענת הרמת המסך כנגד הנתבעים.
א. תחולת פסק הדין החלוט על ההליך בענייננו:
24. פסק הדין החלוט דחה את טענת החברה, לפיה החברה היתה "מתווכת בלבד" ואת טענת החברה להעדר כל יריבות בינה לבין התובעת. כן הוא דחה את הטענה לפיה החוב הינו של החברה הרוסית ולא של החברה.
25. בכתב ההגנה שהוגש על ידי החברה בהליך הקודם כנגד החברה טענה החברה טענות דומות ואף זהות לאלה שעלו בכתב הגנתה כיום, לפיה לא קיימת כל התחייבות בין התובעת לחברה, אין כל יחסים חוזיים ו/או עסקיים בין התובעת לבין החברה ויש לדחות את התביעה כנגד החברה.
26. משכך, נדחות כל טענות הנתבעים באשר לניסיון לטעון כי החוב אינו של החברה לא היה במקורו חוב של החברה, כבר בשנת 2014, לא היא שהזמינה את הסחורה מהתובעת, לא היא שהתחייבה כלפי התובעת וכן טענות לפיהן התובעת לא פנתה את החברה ו/או אל הנתבעים בדרישה לתשלום החוב. ר' הבהרתי לעניין זה בפרוטוקול בעמ' 31 ש' 7-18 ("אני לא יכולה לפתוח את ההליך הקודם. אין לי רואה חשבון. יש לי פסק דין... אני לא פותחת את השאלה האם היה חוב או לא היה חוב כי הוכרע שיש חוב."
27. בית המשפט קבע, בפסק דין חלוט, כי הוא דוחה את כל טענותיה של החברה להרחיק עצמה מהחוב שנוצר בשנת 2014, שכן הנתבעת היא שפעלה כיצואן, כפי שנקבע בפסק הדין, והחוב הינו חוב אישי שלה, ולא של החברה הרוסית אליה נשלחה הסחורה.
28. בכך, נדחו במלואן טענות החברה באשר להעדר ידיעה והעבר יריבות. במסגרת זו נדחות גם טענות הנתבעים באשר לאי אספקת הסחורה על ידי התובעת, אי הבאת עדים מטעם התובעת בנוגע לאספקת הסחורה וכל מידע הנוגע לעצם היווצרות החוב.
29. מאחר ופסק הדין דחה את כלל טענות החברה באשר לחובות אלה, וייחס את מלוא החוב משנת 2014 לחברה, הרי שבכך דחה גם את טענותיה לפיה לא ידעה על חוב זה בזמן אמת.
30. פסק הדין היווה "מעשה בית דין" ויש לשים גבול להתדיינות ולהשלים עם הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין. הממצאים העובדתיים באשר למעמד ההחברה והחוב בפסק הדין חוסמים את הדרך בפני התדיינות נוספת בפלוגתאות אלה שכבר נידונו והוכרעו, כאשר הנתבע 1 העיד מטעם החברה בהליך הקודם וניתן פסק דין כנגד החברה על פי גרסתו. יש למנוע התדיינות נוספת בפלוגתאות שכבר הוכרעו בין בעלי הדין, ובענייננו בין החברה והחוב המיוחס לחברה לבין התובעת.
31. התביעה בדבר קיומו של החוב של החברה בגין אספקת סחורה לחברה בשנת 2014 נדונה והוכרעה לגופה על ידי בית המשפט בפסק הדין החלוט, ואסור להיזקק לטענות המבוססות על אותה עילה ואותה מסכת עובדתית.
32. ההליך החדש שננקט על ידי החברה כנגד בעלי מניותיה ונושא המשרה בה אינה יכול להקים מחדש את זכות הערעור שלא נוצלה או לאפשר פתיחה מחדש של דיון בשאלות שכבר נדונו והוכרעו (מחמת השתק פלוגתא) או שניתן היה לדון ולהכריע בהן בהליכים הקודמים אילו הועלו. כלל המסמכים והראיות, ובכלל זאת תצהירי הנתבע 1 והמסמכים שהוצגו בפני, עדויות החברה הרוסית והטענות של הצדדים באשר לחוב היו גם בהליך הקודם והוכרעו שם.
33. פסק הדין החלוט מהווה ראיה מכרעת שאינה ניתנת לסתירה בכל הקשור לשיוך החוב לחברה (השאלה המרכזית שהועמדה במחלוקת), בגין סחורה שסופקה בשנת 2014 לחברה, ובגינה לא שולמה לתובעת התמורה עד היום. שיוך החוב לחברה הינו ממצא עובדתי השומט את כלל טענות ההגנה של החברה בהליך הקודם באשר להעדר יריבות והעדר כל חבות מול התובעת ו/או באשר להעדר ידיעה על החוב בזמן אמת. כיום אני מחויבת לקבל ממצאים אלה כאילו נדונו בפני ונקבעו על ידי. ר' לעניין זה קדמי, על הראיות, חלק רביעי, עמ' 1581-1583.
34. הנתבע 1 העיד במשפט הקודם, הביא את מלוא ראיותיו, ביקש להעיד גם לאחר שבית המשפט המליץ לו להימנע מכך, ובסופו של יום, לאחר עדות זו, ניתן פסק הדין. הנתבע 1 הינו הדירקטור היחיד בחברה, היחיד שפעל בחברה, לגרסתו שלו, ומשכך, כלל טענות החברה שנטענו בהליך הראשון הובאו מפיו ועל בסיס גרסתו ותצהירו.
35. החברה הרוסית כלל לא היתה צד בהליך הקודם ו/או בהליך הנוכחי אולם המנכ"ל מטעם החברה הרוסית העיד בדיון בתיק הקודם כעד מטעם החברה. כאמור, בית המשפט בפסק הדין החלוט קבע כי החוב שייך לחברה ולא לחברה הרוסית.
36. החברה ו/או הנתבעים לא הגישו כנגד החברה הרוסית הודעת צד ג' בגין אי תשלום החוב, וכן לא הגישו תצהיר מטעמה בהליך שבפני, וכל טענותיהם כיום בעניין זה נותרו ללא כל תימוכין ואף נוגדות את פסק הדין החלוט.
37. כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת מציגה את תיעוד קבלת הסחורה מהתובעת בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2014 (ה/4), וכן קבלת הכנסות מחו"ל בשלושה תקבולים שונים במהלך דצמבר 2014 בסכום הקרוב לסכומי קבלת הסחורה (נ/2). קבלת סחורה זו וקבלת תקבולים אלה רשומים בכרטסת החברה בזמן אמת. הנתבעים לא הביאו את רו"ח החברה על מנת להעיד מתי נקלטו החשבוניות ומתי היה ידוע על תיעוד, על אף שהחשבוניות רשומות בזמן אמת בכרטסת, ומשכך מדובר על ראיה בכתב המעידה על ידיעה בזמן אמת. ר' לעניין זה האמור בפרוטוקול בעמ' 49-52 לעניין אי הבאתו של רואה החשבון להעיד על הכרטסת והרישומים של החשבוניות בזמן אמת (נ/2 ו- ה/4) ונפקותן של טענות בעל פה של הנתבעים כנגד הכרטסת של החברה. העובדה שהחשבוניות הוגשו לחברה בזמן אמת הינה בהסתמך על עדות רואה החשבון של החברה שהעיד בדיון הקודם, ולא הובא לדיון בפני, ומשכך יש לקבל את החשבוניות כראיה לאמיתות תוכנה באשר לתאריכים בהם נתקבלו החשבוניות. ר' לעניין זה עמ' 55 לפרוטוקול.
38. בסוף שנת 2014 אופסה כרטסת החברה לאפס, כך שכספים אלה הוצאו מהחברה למקור לא ידוע, בעוד שהתובעת טרם קיבלה תמורה בגין הסחורה שסופקה. בעת שהוגשה בקשת פירוק החברה על פי תצהיר כושר הפירעון, נותרה החברה חייבת לתובעת כספים בגין הסחורה שסופקה וללא צפי להכנסות עתידיות.
39. החברה הינה חברה פרטית משפחתית שנוהלה, על פי עדות הנתבע, על ידי הנתבע בלבד, כאשר הוא הדירקטור היחיד, מורשה החתימה היחיד, ולמעשה העובד היחיד בחברה בתקופה הרלבנטית לעניינו (עדות הנתבע עמ' 61 ש' 14-23). בטרם הותרת החוב התשלומים לתובעת במשך שנים התנהלו כסדרם, כך שכל החשבוניות בגין הסחורה שסופקה שולמו.
40. לאור פסק דין זה, המייחס אחריות ישירה לחברה בגין חובות משנת 2014, הרי שהצהרת כושר הפירעון של החברה, עליה חתם הנתבע 1 והוגשה לרשם החברות בשנת 2015, הסתירה קיומו של חוב כאמור, הסתירה את התובעת כנושה של החברה, החברה לא עמדה בהצהרתה בדבר יכולתה לפרוע את מלוא חובותיה, ולפיכך מדובר בהצהרה כוזבת. על כך אפרט גם בהרחבה במסגרת בחינת טענת הרמת המסך.
41. לאור זאת, כבר בסוף שנת 2014, הן על פי כרטסת הנהלת החשבונות והן על פי פסק הדין החלוט, ידעה החברה כי קיים חוב כלפי התובעת וחוב זה טרם נפרע.
ב. הרמת מסך:
42. לאחר האמור לעיל, השאלה המרכזית שנותרה היא האם יש מקום להרים במקרה זה את המסך, הן ביחס למעמדו של הנתבע 1 והן ביחס למעמדה של הנתבעת 2, כלפי החברה וכלפי התובעת.
43. סעיף 6 לחוק החברות קובע כי:
"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."
44. אין חולק שהחברה הפסיקה את פעילותה ואף הגישה בקשה לפירוק מרצון בשנת 2015. כמו כן, אין חולק שנותר חוב כלפי התובעת, בהתאם לפסק הדין החלוט.
45. כפי שפרטתי לעיל, כרטסת הנהלת החשבונות של החברה אופסה לאחר שנכנסו כספים לחברה בדצמבר 2014 מחברה רוסית, העומדים בקירוב על סכום החוב לתובעת. תיעוד מהיכן התקבלו הכספים ולהיכן יצאו לא הוצג על ידי הנתבעים.
46. הנתבעת 2 לא העידה ולא הגישה כל תצהיר מטעמה ולא התייצבה לדיונים כלל, כולל דיון ההוכחות (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 4.11.19 ש' 1-8). משכך, לא קיימת לה כל הגנה מטעמה ו/או כל גרסה התומכת בטענותיה באשר להתנהלות החברה, למעט גרסתו של הנתבע. היא אף לא הגישה תצהיר על כך שלא היתה מעורבת בניהול החברה ו/או שחתימתה זויפה ו/או שהדוחות שהוגשו לרשם החברות ולרשויות המס במהלך השנים ניתנו ללא ידיעתה וללא הסכמתה, בהיותה בעלת המניות העיקרית בחברה. מדובר בטענות כבדות משקל, שכן ככל שהחברה התנהלה ללא ידיעתה והגישה לרשויות דיווחים במהלך השנים ללא אישורה כבעלת המניות ו/או ללא ידיעתה והסכמתה, וככל שהחברה ביקשה להתפרק ללא ידיעתה, הרי שמדובר בטענות כבדות משקל שבוודאי יש לתמוך אותן בתצהיר.
47. משכך, גם בעניין זה הנתבעת ויתרה על הצגת גרסתה לעניין ידיעתה (או, לחלופין, העדר כל ידיעה) באשר לנעשה בחברה ולעניין מעורבותה.
48. הנתבעת טוענת בסיכומיה, ללא כל תימוכין עובדתי, למעט תצהירו של הנתבע, כי כלל לא היתה מעורבת בחברה ומשכך אין ביכולתה לתרום לבירור העובדות. זאת, על אף גובה התביעה והחשיפה הכספית המשמעותית נשוא תביעה זו ועל אף שלא הוגשה בקשה לפטור אותה מהתייצבות או לחלופין להעידה באמצעות וידאו בשל המרחק בו היא שוהה.
49. לא ניתנה כל סיבה המסבירה את העדרה מהדיון, מלבד חוסר הבנת השפה העברית והיותה תושבת אוסטרליה, עילות שאינן מצדיקות העדר הגעה ואף לא נתבקש פטור ו/או חלופה אחרת להעדתה, ומשכך לא זו בלבד שאי הבאת הנתבעת מהווה ויתור על הגנתה וגרסתה לתביעה אלא שיש בה גם כדי לעורר חשד כי אי הבאתה על ידי הנתבעים שניהם יפגע בהגנתם, שכן הנתבעת 2 הינה בעלת המניות הגדולה ביותר.
50. משכך על אף שהנתבעת הינה בעלת 99% ממניות החברה, שהגישה בקשת פירוק מרצון וניתן כנגדה פסק הדין החלוט, היא נמנעה מלהגיש תצהיר ולהעיד באשר לאופן התנהלות החברה והתנהלותה שלה מול רשם החברות בבקשת הפירוק מרצון, וכן התנהלות החברה מול נושיה וספקיה, ובענייננו מול התובעת. בפרט, נדרש היה לשמוע גרסתה באשר להוצאת הכספים מהחברה בדצמבר 2014, לאחר אספקת הסחורה לתובעת וקבלת תקבולים בגובה דומה לידי החברה והוצאתם מהחברה בסמוך לכך. ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פד"י מה (4), 651, 654.
51. בקשת הפירוק אינה העילה היחידה בגינה הוגשה התביעה כנגד הנתבעים בעילה להרמת מסך וחיובם האישי. התובעת מרגישה, וכפי שיפורט בצדק רב, כפי שרומתה על ידי הנתבעים, אלה עשו שימוש שלא כדין במסך ההתאגדות וניצלו את ההפרדה התאגידית על מנת להונות את התובעת ולהוציא ממנה כספים שלא כדין.
52. כפי שעולה מנ/2 וה/4 (כרטסות החברה), החברה איפסה את הכרטסת בשנת 2014. כמו כן, גם לגרסת הנתבע, החברה סגרה את פעילותה והגישה בקשה לפירוק מרצון בשנת 2015. בטרם עשתה כן יצאו מהחברה כספים בשווי מאות אלפי שקלים, תוך הותרת חוב לתובעת. פעולות אלה הותירו את התובעת מול חברה ריקה מפעילות ללא כל אזהרה ו/או הודעה מראש. לא קיים כל תיעוד הסותר את האמור בכרטסת, לפיה החברה לא קיבלה את החשבוניות ולא ידעה על החוב בזמן אמת. הנתבעים לא העידו את רואה החשבון מטעמם בעניין זה, וכיום מצויה בפני בית המשפט כרטסת הנהלת החשבונות המתעדת את החשבוניות של התובעת לחברה בזמן אמת. כל טענה של הנתבעים בעניין אי קבלת החשבוניות בזמן אמת נדחית, שכן זוהי טענה בעלמא שסותרת הן את פסק הדין החלוט, הן את עדות רואה החשבון מטעמם בהליך הקודם (עמ' 6 בפרוטוקול הדיון בהליך הקודם מיום 5.6.17) והן את הראיות בכתב של החברה עצמה, שנוהלה כולה על ידי הנתבע, לגרסתו.
53. החלטה לפירוק מרצון הינה "החלטה מיוחדת" הדורשת אישור של שלושת רבעי מבעלי המניות בחברה (ר' סעיף 342ב לחוק החברות). משכך, לצורך קבלת החלטת פירוק מרצון יש צורך בהחלטת פירוק על ידי רוב בעלי המניות, ובענייננו הנתבעת, וכן תצהיר כושר פירעון. לא הוגש כל מסמך המצביע על קיומה של אסיפה כללית לצורך כך, אולם החברה הגישה לרשם החברות בקשה לפירוקה. לא הוצג על ידי הנתבעת כיצד החליטה החברה להגיש בקשה לפירוקה מרצון ומי היו המעורבים בהחלטה זו.
54. למעשה, מעדותו של הנתבע עולה כי לגרסתו הנתבעת כלל לא מעורבת בעסקי החברה, לא ידעה כלל על הגשת המסמכים לרשם החברות לצורך פירוק החברה ולצורך הגשת דוחות החברה, לא חתמה עליהם וככל הנראה, מעדותו של הנתבע, היא לא פעלה על פי חובותיה בדין כבעלת המניות הראשית לצורך הגשת דוחותיה ואישור דוחותיה לרשויות המס ולרשם החברות. משכך, על פי גרסתו שלו, לכאורה מדובר בטענות לזיוף חתימתה ו/או ניהול לא תקין של החברה. לטענות אלה לא קיים כל תימוכין ראייתי.
55. לגרסתו, הנתבע היה, בעל מניות (כפי שרשום במסמכי ההתאגדות), דירקטור, מורשה החתימה ונושא המשרה היחיד בחברה (ס' 3-4 לתצהירו). כל עסקי החברה נוהלו באמצעותו. הוא שחתם על תצהיר כושר הפירעון של החברה באפריל 2015 לפיו הוא בדק את מצב החברה והצהיר כי לאחר בדיקה זו הגיע לכלל דעה לפיה החברה בעלת כושר פירעון לפרוע את חובותיה. הוא שפעל מול רו"ח החברה לרישום החשבוניות והכספים בזמן אמת. הוא ששלט באופן בלעדי בהתנהלות הכספית של החברה, כדירקטור יחיד.
56. הנתבע לא הציג לבית המשפט, לא בתצהירו ולא בעדותו, להיכן נעלמו הכספים שהתקבלו בחברה בשנת 2014, שסכומם דומה עד מאוד לסכום החוב לתובעת. הנתבע בחר לסגור את החברה ולהפסיק את פעילותה ביודעו כי קיים חוב כלפי התובעת.
57. לא ניתן כל הסבר כיצד הוגשה בקשה לפירוק מרצון של החברה כאשר הנתבעת כלל אינה מעורבת, על אף היותה בעלת המניות העיקרית, ולא שוחחה כלל עם הנתבע 1 בנוגע לכך.
58. המסמכים בדבר העברות הכספים מחוץ לחברה, שהיוו המסמך המרכזי שיצביע על הסיבה שבגינה לא נותרו כספים בקופת החברה החל מדצמבר 2014, כלל לא הוצגו לבית המשפט. החברה קיבלה תקבולים שיכולים היו לכסות את חובה לתובעת בדצמבר 2014, כפי שעולה בכרטסת הנהלת החשבונות (נ/2), אולם כספים אלה לא הועברו על ידי החברה לתובעת ולא ידוע להיכן הועברו בסופו של יום. ר' בהרחבה לעניין זה עמ' 18-20 לפרוטוקול מיום 4.11.19 בהם מסביר סמנכ"ל הכספים של התובעת את השיוך בין התקבולים בכרטסת לבין חשבוניות התובעת.
59. התקבולים שהתקבלו לחברה מרוסיה בטרם מועד זה נעשו בסמוך לחשבונית התובעת והועברו לתובעת על סמך חשבוניותיה. הנתבע אישר בעדותו כי תקבולים אלה התקבלו מרוסיה (עמ' 67 ש' 7-8). התקבולים היחידים שלא הגיעו לתובעת הינם שלושת התקבולים האחרונים, מדצמבר 2014, התואמים את החוב נשוא פסק הדין ואת החשבוניות בגינן הוגשה התביעה כנגד החברה. תקבולים אלה הוצאו מהחברה בסוף שנת 2014 והתובעת נותרה עם חוב וללא התקבולים.
60. לא קיימות כל אסמכתאות או ראיות הנתבעים באשר להעברת הכספים ומדוע אלה לא הגיעו, בסופו של יום, אל התובעת לכיסוי החוב. גם בהקשר זה ראוי להביא את ההלכה בעניין אי הבאת ראיה רלבנטית. בענייננו, מדובר בראיה מרכזית ביותר שלא הובאה כבר בשלב התצהירים. הנתבע, כמי שהיה הדירקטור היחיד בחברה, אינו יודע להצביע ולא הציג להיכן הועברו הכספים, שהועברו כבר בשנת 2014 אל החברה. טענותיו בעניין זה נותרו טענות ללא כל גיבוי עובדתי שהוא. ר' לעניין זה חקירתו של הנתבע בעמ' 74-75 לפרוטוקול בהם הנתבע שב ומציין שיש את כל המסמכים בבנק בנוגע להעברת הכספים, אולם אלה לו הוצגו עד היום, לא בהליך הקודם ולא כעת.
61. משמע – קיים תיעוד לכניסת הכספים לחברה, כפי שנעשה במשך שנים, בסכום דומה לסכום החשבוניות שסופקו על ידי התובעת, קיים תיעוד להוצאת כספים אלה מייד לאחר כניסתם, קיים תיעוד בדבר חוב בזמן אמת לתובעת, אולם הכספים בגין הסחורה שסופקה בשנת 2014 לא הועברו לידי התובעת. זאת, בשונה מתקבולים שנתקבלו במשך שנים קודם לכן והועברו לידי התובעת.
62. מכל האמור עולה, כפי שנקבע גם בפסק הדין החלוט, כי החברה, והנתבע כדירקטור יחיד ופעיל יחיד בה, ידעו בזמן אמת אודות החוב. הנתבע פעל, ביודעין, לריקון קופת החברה כבר בדצמבר 2014, הותרתה ללא מזומנים בקופתה וללא הכנסות נוספות, כשהוא מותיר את התובעת ללא יכולת לפרוע חובותיה.
63. נטל ההוכחה המוטל על הנתבעים מוגבר, בשים לב לקיומו של פסק דין חלוט שהכיר בקיומו של חוב מזמן אמת שלא שולם לתובעת, לאחר שהחל מסוף שנת 2014 הוצאו כספים מקופת החברה והיא נותרה ללא כל פעילות, ולאחר שהנתבע הגיש תצהיר כושר פירעון לרשם החברות לפיו לא קיימים חובות שאינם ברי פירעון לחברה.
64. הנתבע הגיש מסמכים מרוסיה לא מאומתים, שנכתבו, לכאורה, על ידי החברה הרוסית, באנגלית, כאשר אלה לא אומתו על ידי מצהיר מטעמה. מסמכים אלה אינם מהווים ראיה קבילה שיכולה להעיד על האמור בזמן אמת, והם נידונו והטענות בגינם נשללו על ידי בית המשפט בפסק הדין החלוט. לא הובא בפני תצהיר של החברה הרוסית באשר למעורבותה, וכלל טענות הנתבעים המבקשים להתבסס על החברה הרוסית ושיוך החוב לה, ולא לתובעת, נדחות על הסף.
65. בדיון ולאחריו ניסתה באת כוחו לטעון באשר למצבו הבריאותי של הנתבע. כפי שהבהרתי כבר בזמן אמת, ככל שהנתבע אינו כשיר להעיד, היה צורך לקחת אותו לרופא לאחר עדותו ולהגיש חוות דעת כי הוא לא כשיר להעיד (עמ' 88 לפרוטוקול ועמ' 97 לפרוטוקול). כאמור, לא הוגשה בפניי כל חוות דעת רפואית המציינת כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין. לא נתבקשה דחיית עדותו בטרם הדיון בשל מצבו הרפואי. אציין, כפי שציינתי בפרוטוקול, כי על אף גילו, העד העיד בבהירות ובצורה נחרצת באשר לידיעותיו, אולם לא היה ביכולתו לספק תשובות לשאלות המרכזיות שבמחלוקת (עמ' 96-97 לפרוטוקול), בפרט באשר להעדר מעורבות הנתבעת, העדר תיעוד להוצאת הכספים מהחברה, הגשת תצהיר כושר פירעון בזמן קיומו של חוב פתוח בכרטסת לטובת התובעת. שאלות אלה עמדו במחלוקת כבר בתחילת הגשת התביעה כנגד החברה וגם שם לא הוגשו המסמכים בעניין זה, ובוודאי שלא בפניי במסגרת תצהירו של הנתבע. זאת, עוד בטרם עדותו וללא כל קשר לכשירותו. כאמור, בית המשפט בהליך כנגד החברה שמע את עדותו של הנתבע ודחה את גרסתו במלואה.
66. גם אם תתקבל גרסתו ,לפיה לא חש בטוב בעת מתן עדותו, הרי בכך נשמט גם תצהירו היחיד המבסס את הגנת הנתבעים, ולא קיימת לנתבעים כל גרסה לתמיכה בהגנתם, הרעועה ממילא.
67. העילות להרמת מסך נקבעו בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות. בענייננו, נדמה כי לכך כיוון המחוקק בשעה שקבע סעיף זה ולכך כיוונה הפסיקה בהחילה עילות אלה על בעלי מניות ונושאי משרה בחברות פרטיות-משפחתיות.
68. הנתבע השתמש במסך ההתאגדות על מנת לרוקן את קופת החברה בשנת 2014 והותיר את התובעת עם חוב שאינו בר פירעון. החברה הפסיקה את פעילותה לאחר שנים שהיא פעלה מול התובעת בצורה סדירה. עד לסוף שנת 2014 כל התקבולים שהגיעו לחברה, בניכוי סכום קבוע, הועברו לידי התובעת. בקשת פירוק החברה מרצון נעשה על אף שלחברה היה חוב כלפי התובעת וללא יכולת לפרוע חוב זה.
69. בפסק הדין החלוט הכירו בקיומו של חוב משנת 2014, בעוד החברה הגישה תצהירה בשנת 2015, לפיו לא קיים חוב שלא ניתן לפירעון. כאמור, החוב טרם נפרע עד היום והחברה נעדרת פעילות.
70. תזרימה העיקרי של החברה היה מכספי החברה הרוסית שהועברו לידי החברה ומשם לידי התובעת. כך נעשה במשך שנים. החברה נהנתה מדמי טיפול בגין כך לאור השנים. משכך, בזמן אמת החברה ונתבע 1 ידעו כי אין ביכולתם לפרוע את חובה לתובעת על פי החשבוניות והכרטסת, שעה שרוקנו את החברה בשנת 2014 והגישו בקשת פירוק מרצון בשנת 2015.
71. הנתבע חתם על תצהיר כושר פירעון כאשר הוא ידע שאין ביכולת החברה לעמוד בתשלום זה.
72. מנגד, הנתבעת כלל לא הגיעה לבית המשפט, לא הצהירה אודות מעורבותה בפירוק החברה, אולם על פי חובותיה כבעלת מניות עיקרית היא נדרשה להגיש אישור אסיפה כללית לצורך הפירוק ואישור דוחותיה השנתיים. מדובר בפעולות אקטיביות שיש לבצען ולא בפעולות פסיביות העולות לכדי רשלנות. לא הוכח, ואף לא הוגשו ראיות, לכך שהנתבעת לא היתה מעורבת. רואה החשבון ו/או עו"ד שיכול להעיד כיצד התקבלו החלטות באסיפה הכללית וכיצד הוגשו הדוחות לרשויות וכיצד הוגשה בקשת הפירוק לא הובאו להעיד. גם בעניין זה אי הבאת עדים רלבנטיים או ראיות לעניין זה פועלות לחובת הנתבעים, ובכלל זאת הנתבעת 2.
73. ההכרה בקיומו של מסך התאגדות תוביל לתוצאה בלתי צודקת ובלתי רצויה. הנתבעים ניצלו את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת שלא למטרות כלכליות טהורות אלא על מנת להוציא מהחברה כספים שלא כדין ולהותיר את התובעת מול שוקת שבורה. הם הותירו את החברה מול קשיי נזילות, הגישו בקשה לפירוקה מרצון, על אף חובותיה, והתובעת לא נטלה סיכון מרצון בעת התקשרותה, שכן מעשים אלה נעשו על אף התנהלות לאורך שנים שבה הכספים הועברו ליד התובעת ללא כל קושי.
74. הנתבעים הסתירו את כוונתם להפסיק את פעילות החברה, רוקנו את קופתה והכשילו את יכולת התובעת להיפרע בגין סחורתה שסופקה. היכולת להרים מסך הינה הן כלפי בעלי מניותיה והן כלפי נושאי המשרה בה (ובענייננו נושא משרה יחיד).
75. הנתבעת הינה בעלת המניות העיקרית, וככזו החברה שבשליטתה נטלה סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה והפסיקה את פעילותה, ואף הגישה לרשם החברות בקשת פירוק וסגירת פעילותה כאשר קיימים חובות שאינם ברי פירעון, בשים לב להפסקת פעילותה.
76. הנתבע, לגרסתו, הוא שעמד מאחורי פעילות זו, בהיותו הדירקטור היחיד ומורשה החתימה היחיד. כל פעולותיו הינן פעולות החברה. לעניין זה אפנה לע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (מיום 16.10.15). קו הגבול בין התנהלות עסקית תקינה לבין שימוש לא ראוי במסך ההתאגדות נחצה בשנת 2014, בעת הוצאו הכספים מהחברה ללא יכולת לעמוד בחובותיה כלפי התובעת. קו הגבול נחצה פעם נוספת לאחר שבשנת 2015 הגישה החברה בקשת פירוק מרצון ללא יכולת לעמוד מאחורי הצהרה זו, וכשבספריה קיים חוב כלפי התובעת, כפי שנקבע בפסק הדין החלוט.
77. הטלת אחריות אישית כלפי הנתבעת - דחיתי את ניסיונות הנתבע להרחיק את הנתבעת מהחוב. הנתבעת, כבעלת המניות הגדולה, המהווה 99% ממניות החברה, נתנה ידה להוצאת הכספים בעצם היותה בעלת המניות, ואין כל תיעוד לכך שהיא לא נהתה מפירות הכנסות אלה, שכן כלל לא ידוע להיכן הגיעו הכספים שהוצאו מהחברה בשנת 2014.
78. הנתבעת אף לא הגישה תצהיר מטעמה ובכך ויתרה על יכולתה להוכיח את העדר מעורבותה. מאחר ומדובר בחברה משפחתית, בה הנתבעת בעלת המניות העיקרית והנתבע הינו בעל מניות והפעיל המרכזי, הרי שאי הגשת תצהיר מטעמה ואי הגשת כל גרסה מטעמה תומך בטענות התביעה לפיה היא נתנה ידה לביצוע הפעולות בחברה. טענות הנתבע, לפיה הנתבעת כלל לא היתה מעורבת, נותרו בעלמא, וגם הן לא הוכחו, שכן כיצד הגישה החברה דוחותיה במהלך השנים וכיצד החליטה על פירוקה אם לא באמצעות בעלת המניות. בכך, קמה עילה להרמת מסך כנגדה על פי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות וכן בהתאם להלכת בית המשפט בעניין חמדיה לעיל, בה הטילו על בעלת המניות העיקרית ובן זוגה, נושא המשרה בחברה.
79. ייתכן ולו היתה הנתבעת מעידה ומוכיחה כי אכן חתימתה זויפה על גבי דיווחים לרשות החברות ולרשויות, כי בקשת הפירוק הוגשה ללא ידיעתה, היא כלל לא היתה מעורבת בנעשה בחברה לאורך השנים 2014-2015 וכי כל פעולותיו של הנתבע 1 נעשו ללא ידיעתה וללא מעורבותה, וככל שגרסה זו היתה נתמכת בראיות המוכיחות כן, לא היה מקום להטיל עליה חבות אישית, וזאת מבלי להיכנס לעצם חוקיות טענות אלה במישור הפלילי מול רשויות המדינה. ר' לעניין זה הבהרתי לפרוטוקול בעמ' 86 לאחר שהנתבע העיד כי כלל לא דיבר איתה במשך חמש השנים האחרונות, בעוד הליך ההוכחות התנהל בשנת 2019 והליך הפירוק הינו משנת 2015. משמעות הדבר היא שהנתבעים, לגרסת הנתבע, כלל לא שוחחו בטרם פירוק החברה (עמ' 86 לפרוטוקול).
80. אולם, לא ניתן לקבל, כטענה בעלמא, טענות בדבר זיוף חתימתה ו/או ניהול החברה בהעדר כל מעורבות שלה, בהיותה בעלת המניות בעיקרית. העדים הרלבנטיים בעניין זה לא הובאו ולא קיים כל תימוכין להעדר ידיעה והעדר מעורבות, מלבד עדותו של הנתבע. גם לגרסת הנתבע, הנתבעת נהנתה מפירות פעילות החברה, במסגרת תקבולים שהיא קיבלה מהחברה הרוסית (עמ' 95 ש' 5-24).
81. לא ניתן כל הסבר על ידי הנתבעים כיצד התנהלה החברה לאורך שנים מול רשויות המס (הגשת הצהרות שנתיות, אישורי אסיפה כללית וכיו') כאשר הנתבעת, לגרסתם, כלל לא היתה מעורבת וכלל לא ידעה על הנעשה בה. ר' לעניין זה עמ' 85-95 לפרוטוקול). גם בעניין זה העדרן של ראיות זועק ופועל לחובתם. משכך, בהעדר ראיות לסתור, פעולות בעלת המניות העיקרית בחברה, הנדרשות לפי דין, ובכלל זאת הגשת תצהיר כושר פירעון במסגרת בקשת פירוק החברה וריקון החברה מכספיה, אינן עולות לכדי רשלנות גרידא כי אם אלה פעולות אקטיביות בנוגע לרישומי החברה ברשם החברות וברשויות המס במהלך השנים הרלבנטיות. יש לייחס לנתבעת ידיעה אודות הנעשה בחברה והגשת הצהרות לרשויות שעולות לכדי ידיעה אישית.
82. בהקשר זה ראוי להוסיף כי כאשר עסקינן בחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (מיום 23.3.11), כפי שצוטט על ידי בית המשפט ברע"א 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ ואח' נ' פיתוח וגינון הצפון בע"מ (מיום 22.4.13), אשר קבע כי: "על חברת מעטים חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט, המטילים עליה חובה לנהוג בתום לב כלפי ציבור נושיה" (עניין אפרוחי הצפון, בפסקה 34 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה)."
83. הטלת אחריות אישית כלפי הנתבע - הנתבע, כדירקטור ובעל מניות, היה המעורב היחיד, לטענתו, בניהול הכספים, ולפיכך התנהלותו היא שאפשרה הותרת החברה ללא כל פעילות וללא כל יכולת לכיסוי חובותיה, ואף הוא שהגיש את התצהיר לפירוק החברה לרשם החברות, המסתיר את החוב כלפי התובעת והעדר יכולת לפרוע אותו. מדובר על חברה שהיא "one man show", ונדמה כי כלל ההלכות שנקבעו בעניין הרמת מסך טובות לעניינו של הנתבע, בהיותו הרוח החיה מאחורי התנהלות החברה. ידיעתו הינה ידיעה מזמן אמת. פעולותיו מזמן אמת. הכרטסות של החברה הינן על בסיס ידיעותיו. גרסתו ועדותו באשר לאי ידיעה מזמן אמת אודות החוב נמצאו בלתי מהיימנות וללא כל תימוכין ראייתי.
84. אציין, כי בדומה לכב' השופט פלג בהליך הקודם, גם אני בהליך ההוכחות הצעתי לנתבע, לאור דבריו, לקבל פסק דין כנגד הנתבעים ולייתר את המשך שמיעת ההוכחות, וזאת בשים לב, בין היתר, לדברים האמורים לעיל וההשלכות האפשריות שיש להכרעת דין זו והאמור בפרוטוקול על הנתבעים בכלל, ועל הנתבע בפרט. ר' לעניין זה החלטתי בעמ' 98 לפרוטוקול ועצירת הדיון במהלך עדותו של הנתבע על מנת שבאת כוחו תסביר לו את השלכות עדותו בפרוטוקול פומבי והשלכות אפשריות של פסק הדין.
לסיכום:
85. אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעים 1-2 במלואה, מבלי לגרוע מפסק הדין החלוט כנגד החברה.
86. על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א. סך התביעה 1,129,807 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
ב. שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ.
ג. הוצאות התובעת - אגרות בית משפט ששילמה התובעת (אגרה ראשונה ושניה), עלות הקלטת דיון ההוכחות, כפי ששולמה על ידי התובעת.
סכומי פסק הדין ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
ניתנה היום, כ"א אדר תש"פ, 17 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.