10. בכל הנוגע למכתבה של גזפרום מיום 2.8.07, שהוא הנושא הראשון בכתב התביעה, קבע בית המשפט כי התובע לא הציג תשתית ראשונית ברמה מספקת להוכחת שני רכיביה של עילת התביעה: הראשון - כי המכתב אכן לא הועבר לידיעת התובע בסמוך לאחר שהגיע אל הנתבע ולא טופל על ידי הנתבע במועד; השני – כי עקב אי העברת המכתב הסתיים
--- סוף עמוד 5 ---
החוזה שבין החברה לבין גזפרום. נוכח מסקנתו של בית המשפט כי התובע לא הביא ראיות ראשוניות כנדרש נקבע כי אין להתיר ניהולה של תביעה נגזרת בשם החברה.
11. בטרם הגיע למסקנה זו מנתח בית המשפט את הראיות שהונחו לפניו. הוא מפנה לכך שהתובע טען בתצהירו כי ביום 25.9.2007 גילה על המכתב והוא הופתע מדבר קיומו ופעל מיידית לכינוס פגישה במוסקבה. מנגד עומת התובע עם הצהרתו של הנתבע ושל עוזרו מר רודין, כי העתק המכתב הועבר למשרדו של התובע בווינה בסמוך למועד קבלתו. בית המשפט מציין כי פרט לעדות התובע לא הובאה מצדו כל ראייה חיצונית לאישוש גרסתו אף שמצופה היה שיעשה כן. בהקשר זה מזכיר בית המשפט את חשדו של התובע בנתבע להתנהלות לא כשרה, אשר הובילה אותו לשכירת חוקר פרטי אשר עקב אחריו ואחרי פעילותו, הקלטת השיחות ביניהם וכד'. בית המשפט כותב כי בנסיבות אלו ניתן היה לצפות לכך שהתובע ידאג לתיעוד חיצוני של ההתנהלות הפסולה של הנתבע כאשר הופתע, לטענתו, לגלות כי מכתב קריטי לחברה הוסתר ממנו. היעדר תיעוד בזמן אמת המצביע ולו על מחאה מצד התובע על כך שדבר מסירת המידע על המכתב של גזפרום עוכב, תומך אפוא, לגישת בית המשפט שדן בתביעה הנגזרת, בגרסת הנתבע.
12. לצד קביעה זו מפנה בית המשפט לעדותו של הנתבע ולפיה נפגש עם אנשי גזפרום לאחר המכתב פעמיים וכן הציג מכתב מיום 14.9.2007 שבו כלולה תשובה של החברה לגזפרום. בית המשפט מזכיר את תגובת התובע למכתב זה והיא כי נודע לו על קיומו רק בעת שקיבל את תגובת הנתבע לבקשה לאישור התביעה כנגזרת. בית המשפט מפנה בנוגע לכך לסעיף 44 לפסק הבוררות שנוהלה בלונדון בין החברה לבין נסטה, בוררות אותה ניהל התובע (להלן: "פסק הבורר" ו"הבוררות", בהתאמה), שבו מוזכר אותו מכתב מיום 14.9.2007. מכאן משתמעת ידיעתו של התובע על המכתב כבר בעת ניהול הליכי הבוררות, וסתירה לטענתו כי היה מודע לו רק עם תחילת ההליכים בתביעה הנגזרת.
13. עוד הפנה בית המשפט לסתירה נוספת בגרסת התובע הנובעת ממכתבו של בא כוחה של החברה דאז, עורך הדין זלצר, מיום 12.9.2007, שגם ממנו ניתן ללמוד כי לפחות בסמוך להוצאתו היה התובע מודע למכתבה של גזפרום, ולא כפי שטען.