75. סיכומם של דברים, הן החלטת המשטרה שלא להמשיך ולחקור את טענת הזיוף והן מסקנת המומחית לכתבי יד מלמדות כי החתימות על גבי הצוואה נכתבו על ידי המנוח עצמו. בנסיבות אלו, אני דוחה את הטענה לפיה הצוואה זויפה.
--- סוף עמוד 17 ---
הטענה בנוגע לאי כשרותו ויכולתו של המנוח להבין בטיבה של צוואה:
76. לטענת הנתבעים, בעת עריכת הצוואה המנוח היה קשיש וחולה, עיוור בעין אחד ובעין השנייה היה לו קטרקט חמור. כמו כן, המנוח היה מרותק לכיסא גלגלים, נזקק לטיפול סיעודי מלא 24 שעות ביממה והסתייע בעובדת פיליפינית בכל תפקודי היום יום. כן טוענים הנתבעים, כי המנוח נהג ליטול תרופות חזקות על בסיס יום יומי ביניהן שני כדורי שינה בלעדיהם לא יכל לישון וכן תרופות בעלות תופעות לוואי פסיכיאטריות הגורמות בין היתר לבלבול, הזיות, דמנציה, הפרעה בדיבור וטשטוש הראיה. לפיכך, טוענים הנתבעים, כי במועד עריכת הצוואה לא יכל המנוח לקבל החלטות באופן עצמאי ולא היה כשיר לערוך צוואה.
77. מנגד, טוענת התובעת כי טענות הנתבעים בנוגע למצבו הרפואי של המנוח בעת עריכת הצוואה הועלו רק בסיכומים ומהוות הרחבת חזית אסורה. כמו כן, לטענת התובעת, הנתבעים בחרו שלא לעתור למינוי מומחה רפואי אשר יבחן את מצבו הקוגניטיבי של המנוח בעת עריכת הצוואה ועניין זה נזקף לחובתם. בנוסף, טוענת התובעת כי המנוח לא נטל תרופות שפגעו ביכולותיו הקוגניטיביות וגם אם ניתנו לו מרשמים, לא הוכח כי המנוח נטל את התרופות בפועל. כן לטענת התובעת, טענת הנתבעים לפיה המנוח היה עיוור בעת עריכת הצוואה, לא הוכחה ונסתרה באמצעות הצגת יומנו של המנוח. בנסיבות אלו, משהנתבעים לא הביאו כל ראיה בנוגע לאי כשרותו של המנוח במועד עריכת הצוואה, דין טענתם להידחות.
אי כשרות המצווה – מתווה משפטי:
78. הכלל הוא כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). אי לכך, כל אדם כשר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, 104).
79. עניינה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה היא במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. נקודת הזמן המסוימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה היא 'שעת עשייתה של הצוואה' (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק ואח', פ"ד מח (3) 705). על כן, צוואה תהא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. גם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם בית