פסק דין חלקי והחלטה
1. לפני בית הדין בקשת הנתבעת, הרפובליקה הצרפתית, לסילוק התביעה על הסף.
התביעה
2. התובע, מר נור קורט, תושב ירושלים, הועסק על ידי הנתבעת כטבח בקונסוליה הצרפתית בירושלים, מיום 20.3.06 עד לפיטוריו ביום 20.7.19, על פי מכתב פיטורים שנמסר לו ביום 20.6.19. בכתב התביעה טוען התובע כי אף שבהסכם העבודה שנחתם עמו הוגדר תפקידו כטבח ובהמשך הוא קודם לתואר "שף", בפועל הוא ביצע את כל עבודות המטבח, לרבות ניקיון, שטיפת כלים לאחר אירועים, הזמנה וקנייה של מוצרים ומצרכים וכמובן – הכנת המזון.
3. התובע צירף לכתב התביעה הסכם העסקה מיום 2.1.07. על פי התרגום לעברית שצורף לכתב התביעה, הסכם ההעסקה קובע בסעיף 1 כי "נערך הסכם זה בהתאם לחוקים הנהוג בהם חוק העבודה המקומי משרד העבודה והרווחה הישראלי". בסעיף 7 להסכם נאמר כי "חוזה זה ניתן לסיים אותו רק לפי התנאים הונחו על ידי החוק המקומי, באמצעות בקשה בכתב מנוסח במפורש על ידי אחד הצדדים לפחות חודש אחד לפני תאריך סיום חוזה זה". סעיף 9 להסכם קובע כי "הפרישה כפופה לדין המקומי". בסעיף 11 להסכם נקבע:
"כל סכסוך בעבודה הנובעת מביצוע החוזה הנוכחי היא אך ורק מתחום השיפוט של השופט המקומי, וזה אם אין מקום להסכם ידידותי".
4. בכתב התביעה מתאר התובע מסכת עובדתית לפיה הגדרת משרתו כללה עבודה של 7.5 שעות בימים ב'-ו' (כאשר בשנת העבודה הראשונה צומצמו שעות העבודה בימי ו' ל-7 שעות), אך למרות זאת הוא הועסק בשעות נוספות רבות, וזאת בשל כך שהקונסולים שכיהנו בתקופת עבודתו (התובע נקב בשמם של ארבעה קונסולים) ביקשו ממנו לעבוד באירועים פרטיים שערכו, והוא, מתוך חשש למקום עבודתו, נאלץ להיענות לבקשות אלו. התובע דיווח על שעות העבודה הנוספות שביצע, אך הן לא שולמו לו כדין על ידי האחראי על העובדים בקונסוליה. כתוצאה מכך נוצרה מחלוקת כספית בינו לבין הקונסוליה לגבי גמול עבודה בשעות נוספות שהוא זכאי לו, והתנהל מו"מ בין הצדדים, שהסתיים בהסכם שעל פיו שולם לתובע סך 129,699 ₪, סכום שלדעת התובע נפל מזה שהגיע לו. התובע הביע במהלך המו"מ את חששו שעמידתו על דרישתו לפיצוי בגין שעות העבודה הנוספות שביצע, תשמש סיבה לפיטוריו, אך נאמר לו שאין כל קשר בין דרישתו לגמול עבודה בשעות נוספות לבין המשך העסקתו. למרות זאת, זמן קצר לאחר שנחתם הסכם פשרה לסילוק תביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות, התובע הוזמן להליך שימוע לפני פיטורים, באמתלה של מיקור חוץ של שירותי הסעדה. קוים לתובע שימוע בעקבותיו התובע קיבל הודעה על הפסקת עבודתו.
5. התובע טוען כי פיטוריו לוקים בפגמים שונים ודינם להתבטל. לטענת התובע, פיטוריו נעשו בחוסר סמכות באמצעות ב"כ הנתבעים ולא ביד הקונסול; לא נערך לו שימוע כדין בלב פתוח ובנפש חפצה, כמתחייב מכך שהנתבעת היא גוף ציבור ולמצער, גוף דו מהותי; נפגעה זכות הטיעון של התובע בכך שלא הועברו לו מראש הנתונים שהיו דרושים לו כדי להתגונן מפני הטענות שביסוד הרצון לפטרו, אלא הוצגה לו טענה סתמית בדבר החלטת משרד החוץ הצרפתי לבטל את התקן שלו; החלטת הפיטורים מבוססת על שיקולים זרים ואין היא מבוססת או סבירה. לעניין זה טוען התובע כי הסיבה האמיתית לפיטוריו היא עמידתו על דרישתו לגמול עבודה בשעות נוספות, תוך הפרה הנתבעת את הוראת סעיף 28 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. לטענת התובע, הנתבעת עושה שימוש שלא בתום לב באמלתה כי פיטיריו נדרשים בשל צמצום משרתו עקב המעבר למיקור חוץ של שירותי ההסעדה, וכי למעשה עלות המשך העסקתו היא נמוכה מן העלות של קבלת שירותי הסעדה במיקור חוץ, אך לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת לשכנע בכך את נציגי הנתבעת.
6. הסעדים להם עותר התובע בכתב התביעה הן ביטול פיטוריו והשבתו לעבודתו, תוך תשלום שכרו ממועד פיטוריו עד להשבתו בפועל. בנוסף מתבקש בית הדין לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כדלהלן:
א. 75,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לתובע בשל פיטוריו שלא כדין.
ב. 75,000 ₪, בגין נזק לא ממוני עקב הפגמים בהליך השימוע.
ג. 50,000 ₪ בגין הפרת סעיף 28א לחוק הגנת השכר.
ד. 50,000 ₪ בגין נזק ממוני עקב הפסד שכר עתידי.
7. לחילופין, מתבקש לאסור על הנתבעת להעסיק שף אחר בטרם הציעה לתובע לשוב למשרתו בתנאי העבודה שבהם הועסק, ולפסוק לתובע פיצויים, כמפורט לעיל.
הבקשה לסילוק על הסף
8. הנתבעת מבקשת כי בית הדין ידחה את התביעה על הסף, בשל מעמדה כריבון זר, ואפייה של התביעה אשר כוללת, לשיטת הנתבעת, אך סעדים כפייתיים ופיצויים בעלי אופי עונשי, שאין בית משפט בישראל מוסמך לחייב בהם מדינה זרה, וזאת על פי כללי חסינות ריבון זר לפי המשפט הבינלאומי המנהגי.
9. לטענת הנתבעת, למרות שחוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט-2008 (להלן: "החוק") קובע, בסעיף 4, כי למדינה זרה לא תהא חסינות מפני סמכות שיפוט בתביעה של עובד או של מועמד לעבודה שמתקיימים בה תנאים אלה: (א) עילת התביעה היא בסמכותו הייחודית של בית דין אזורי לעבודה, לפי כל דין (ב) עניינה של התביעה בעבודה שכולה או חלקה נעשתה או אמורה להיעשות בישראל (3) בעת שקמה עילת התביעה היה העובד או המועמד לעבודה אזרח ישראלי או מי שמקום מגוריו הרגיל הוא בישראל או באזור; ולמרות ששלושת תנאים אלה מתקיימים, לכאורה, בתביעת התובע, אין החוק מהווה מקור ממצה של דיני חסינות של ריבון זר, ויש ליישמו ולפרשו בהתאם למשפט הבינלאומי המנהגי, כעולה מבפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין בחבח .
10. הנתבעת טוענת שאמנת האו"ם בדבר חסינות מדינות זרות ונכסיהם מפני סמכות שיפוט משנת 2004 (להלן: "אמנת האו"ם"), משקפות את המשפט הבינלאומי המנהגי. על פי סעיף 11 לאמנה, אין מדינה זרה חסינה מפני סמכות שיפוט בהליכים הנוגעים לחוזה עבודה, אך הוראה זו אינה חלה כאשר נושא התביעה הינו "גיוס, חידוש העסקה או השבה לעבודה של אינדיבידואל". הנתבעת אף מפנה לחקיקה אמריקאית, אנגלית ולמקורות זרים נוספים, כדי לתמוך בטענה זו. בין היתר, הופנינו ל- Foreign Sovereign Immunities (FSIA) 1976 של הקונגרס האמריקאי, ל-State Immunity Act 1978 האנגלי, וכן לדין הצרפתי.
11. הנתבעת טוענת שבהתאם לכך, היא חסינה מפני תביעת התובע להשבתו לעבודה ולמתן צו נגד הנתבעת האוסר עליה להתקשר עם אדם אחר בטרם ניתנה לו זכות סירוב ראשונה.
12. בנוסף לכך, לשיטת הנתבעת היא חסינה מפני תביעותיו הכספיות של התובע לפיצויים, בהיותם פיצויים בעלי אופי עונשי, הרתעתי או "חינוכי", ואין זו דרכה של ערכאה שיפוטית להפעיל סמכותה בעניינים אלה כלפי ריבון זר, שכן הפעלת סמכות זו יש בה משום כפיית "תקנת הציבור המקומית" על ריבון זר. חסינות זו נובעת גם מעקרון הכיבוד והנימוס ההדדי במשפט הבינלאומי ומעקרון השוויון בין המדינות.
13. לביסוס עמדתה היפנתה הנתבעת לפסיקה של בתי המשפט בישראל שמתייחסת למהותם של פיצויים בגין עגמת נפש, פיצויים לא ממוניים, פיצויים עונשיים ופיצויים לדוגמה, אשר אינם פיצויים נזיקיים "רגילים" שמטרתם הטבת נזק ממשי והחזרת המצב לקדומו. הנתבעת תומכת את עמדתה בהוראת סעיף 5 לחוק, לפיה הסייג לחסינות בתביעת נזיקין חל רק כאשר התביעה היא "בשל עוולה שבשלה נגרם נזק לגוף או לרכוש מוחשי".
14. הנתבעת טוענת שהמשפט הישראלי מכיר גם בחסינות מפני נטל ההתדיינות, לרבות גילוי מסמכים והתייצבות עדים למשפט, המוכרת במשפט הבינלאומי הפומבי. לפיכך לא ניתן להזמין לעדות קונסולים או דיפלומטים אחרים שנזכרים על ידי התובע בכתב התביעה, שאינם בישראל ולא יהיו בה במהלך הדיון בהליך. כן טוענת הנתבעת כי האישים הנזכרים בכתב התביעה נהנים מחסינות קונסולרית לפי אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים משנת 1963, אמנה שישראל חתומה עליה.
תגובת התובע לבקשה
15. התובע מתנגד לבקשה. עיקרי טענותיו הם כדלהלן:
16. לא צורף תצהיר לתמיכה בעובדות שביסוד הבקשה.
17. סילוק תביעה על הסף הוא סעד קיצוני שאין לנקוט אותו אלא במקרים נדירים. טענת חסינות ריבון זר הינה טענה עובדתית הטעונה הוכחה, ולא ניתן להכריע בה במסגרת בקשה לסילוק על הסף, לפני שקוים בירור עובדתי.
18. אין חולק כי מתקיימים שלושת התנאים שבסעיף 4 לחוק, שבהם לא תוקנה למדינה זרה חסינות מתביעת עובד, ומכל מקום, התביעה אינה מעלה כל שאלות בתחום הפעולות הריבוניות של מדינה זרה, ואינה גוררת את בית הדין לדון בשיקולים ריבוניים של מדינה זרה, כגון שיקולי ביטחון.
19. אמנת האו"ם אינה חלה במשפט הישראלי, שכן לא אושרה על ידי מדינת ישראל, היא טרם נחתמה על ידי מספר מדינות מספיקות ועל כן אינה חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי. מכל מקום, הוראות החוק המפורשות גוברות על הוראות האמנה, ולפיהן די בכך שהתביעה היא בסמכות בית הדין, ואין נפקות לסעדים המבוקשים בתביעה, שכן לא נקבעה בחוק הגבלה על האפשרות למתן סעד של החזרה לעבודה, חרף המלצות הוועדה הציבורית שברקע חקיקת החוק. לעניין זה יש גם להבחין בין עצם האפשרות שערכאה שיפוטית תיתן סעד, לבין אפשרות אכיפתו.
20. מכל מקום, גם האמנה אינה חלה במקרים שבהם הצדדים הסכימו אחרת, והסכם העבודה של התובע קובע את תחולת דין ישראל על ההסכם וכן קובע תניית שיפוט לפיה בתי המשפט בישראל ידונו בכל סכסוך הנובע ממנו.
21. הוראות אמנת וינה אינן תומכות בקבלת הבקשה. בהיעדר תצהיר שתומך בבקשה, לא הוכחה חסינותם של פקידי הנתבעת ומסמכיה. מכל מקום, סעיף 43 לאמנת וינה אינה מקנה חסינות דיפלומטית או קונסולרית מפני התדיינות בקשר לפעולות שאינן שלטוניות. על הנתבעת הנטל להוכיח את טענותיה כי החלטתה להוציא למיקור חוץ את שירותי ההסעדה, אינה מהווה פעולה שלטונית, והיא לא הרימה נטל זה.
22. אין בסיס לטענת הנתבעת כי עומדת לה חסינות מפני תביעות התובע לפיצויים, שאינן אלא תביעות אזרחיות רגילות שאין בהן היבט שלטוני כלשהו. העברת הליך הפיטורים של התובע בביקורת שיפוטית של בית דין ישראלי לא תפגע בכל עניין ריבוני של הנתבעת.
תשובת הנתבעת לתגובת התובע
23. הנתבעת טוענת כי לא נדרש כל תצהיר לתמיכה בבקשתה, שמבוססת על טענות משפטית הנטענות בהתאם לאופן שבו נוסח כתב התביעה, ועל הדין בישראל בנוגע לחסינות מדינות זרות, אשר תוכנו נשען על החוק ועל המשפט הבינלאומי המינהגי, המהווה חלק מן הדין.
24. טענת התובע כי בהסכם העבודה בין הצדדים הוסכם על החלת דין ישראל אינה מסייעת לו שכן המשפט הישראלי כולל דיני חסינות של מדינות זרות.
דיון והכרעה
25. סימן א' של פרק ב' לחוק חסינות מדינות זרות כולל את סעיף 2 לחוק, אשר קובע כי "למדינה זרה תהא חסינות מפני סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל, למעט סמכות השיפוט בעניינים פליליים (בחוק זה – חסינות מפני סמכות שיפוט), בכפוף להוראות חוק זה". סימן ג' לפרק ב' לחוק עניינו ב"סייגים לחסינות", והוא כולל את סעיפים 3-8 לחוק. סעיף 4 לחוק עניינו ב"חוזה עבודה", והוא קובע:
"4(א) למדינה זרה לא תהא חסינות מפני סמכות שיפוט בתביעה של עובד או מועמד לעבודה שמתקיימים בה כל אלה:
(1) עילת התביעה היא בסמכותו הייחודית של בית דין אזורי לעבודה, לפי כל דין;
(2) עניינה של התביעה כולה בעבודה שכולה או חלקה אמורה להיעשות בישראל;
(3) בעת שקמה עילת התביעה, היה העובד או המועמד לעבודה אזרח ישראלי או מי שמקום מגוריו הרגיל הוא בישראל או באזור.
26. מן הפסיקה שפירשה את החוק עולה תמיכה למסקנה, לפיה התקיימות שלושת התנאים המפורטים בסעיף 4(א)(1) לחוק, אין בה די כדי להוביל למסקנה של היעדר חסינות למדינה הזרה. ברע"א 7484/05 ארצות הברית של אמריקה – שוחט (מיום 3.8.10), שבו נדון עניין שהחוק לא חל עליו מבחינת התחולה בזמן, נקבע כי "בהיעדר חקיקה סותרת, מהווים דיני החסינות של המדינה חלק מהמשפט הישראלי מכוח היותם משפט בינלאומי מנהגי, הנקלט לתוך הדין הישראלי" (סעיף 13 לפסק הדין). על פי פסק הדין בעניין בחבח, קביעה זו נכונה גם לאחר חקיקת החוק. בעניין בחבח, למרות שהתקיימו שלושת התנאים שבסעיפי המשנה של סעיף 4(א) לחוק, הכיר בית הדין בחסינות של המערערת באותו עניין מפני תביעות לפיצויי "הסתגלות" בשל פיטורים שלא בתום לב ולפיצויים בשל הפגיעה הנטענת בשמו הטוב של המשיב. בית הדין הארצי לעבודה קבע שבחקיקת החוק, לא התכוון המחוקק "לשלול במסגרתו חסינות שאין מחלוקת כי מוקנית למדינות זרות במסגרת כללי המשפט הבינלאומי המנהגי, ולא ניסה להחיל סמכות שיפוט ישראלית על פעולות שלטוניות מובהקות של מדינה זרה" (סעיף 41 לפסק הדין). בית הדין הארצי לעבודה המשיך וקבע, בסעיף 42 לפסק דינו:
"בהתאם לאמור לעיל, עלינו להמשיך ולקבוע אם המערערת עמדה בנטל להוכיח כלל במשפט הבינלאומי המנהגי המקנה חסינות בנסיבות מושא ההליך שלפנינו. כאמור לעיל, קיים קושי באיתור כללים בינלאומיים אחידים, בפרט בהתייחס לחריג "חוזה העבודה". צעד משמעותי לאיתורם נעשה לאחרונה על ידי בית המשפט לערעורים באנגליה, אשר ערך סקירה מקיפה של המצב המשפטי במדינות העולם ושוכנע כי ניתן לאתר כלל של משפט בינלאומי מנהגי, לפיו תוסר חסינותו של ריבון זר בתביעות עובדים מן השורה (שאינם מבצעים עבודה הקשורה באופן ישיר למשימותיה הריבוניות של המדינה הזרה), כל עוד לא קיים באותן תביעות מאפיין המצדיק מתן חסינות דוגמת סעד של קבלה לעבודה או השבתו לעבודה, או כאשר ההליך המשפטי מתערב באינטרסים ביטחוניים של המדינה הזרה (Benkharbouche v. Embassy of the Republic of Sudan, EWCA civ 33 (2015), בסעיפים 44 ו-85 לפסק הדין)".
27. אנו סבורים שדי באמור לעיל כדי לקבל את בקשת הנתבעת לגבי הסעד העיקרי הנתבע בתביעה – השבתו של התובע לעבודה, וכן לגבי הסעד החלופי – מתן צו האוסר על הנתבעת לקבל עובד אחר לתפקיד שאותו מילא התובע לפני שתוצע לתובע חזרה לעבודתו באותם תנאים. על פי קביעת בית הדין הארצי לעבודה בעניין בחבח, תביעה להשבה לעבודה ותביעה בעניין קבלה לעבודה, הן תביעות שיש בהן מאפיין שמצדיק מתן חסינות.
28. נשאלת השאלה האם תביעות התובע לפיצויים בגין עגמת נפש בשל פיטורים שלא בתום לב, בגין פגמים בהליך השימוע, בשל הפרת סעיף 28 לחוק הגנת השכר ופיצויים ממוניים עקב פיטוריו של כדין, אף הן בעלות מאפיין שמצדיק מתן חסינות?
29. תשובתנו לשאלה זו היא בשלילה. גם בהנחה שאמנת האו"ם משנת 2004 משקפת משפט בינלאומי מנהגי, הרי שהוראות האמנה אינן מבססות את טענת החסינות ביחס לתביעות התובע לפיצויים. סעיף 11 לאמנה קובע כי בהיעדר הסכמה בינמדינתית אחרת, מדינה אינה רשאית לטעון לחסינות מפני שיפוט לפני ערכאות של מדינה אחרת בעניין שנוגע לחוזה עבודה בין המדינה לבין יחיד, לביצוע עבודה במדינת הפורום. ואולם נקבע כי הוראה זו אינה חלה כאשר העובד הועסק לשם ביצוע תפקיד ספציפי במימוש סמכות ריבונית, או כאשר העובד הינו דיפלומט או קונסול כמשמעות מונחים אלה באמנת וינה מ-1964 או חבר הצוות הדיפלומטי, או כאשר נושא התביעה הינו גיוס, חידוש העסקה או השבה לעבודה של יחיד. חריג נוסף נקבע כאשר נושא התביעה הינו פיטורים או סיום העסקה של יחיד, וההליך, על פי קביעה של רשות מוסמכת בכירה – ראש המדינה המעסיקה, ראש ממשלתה או שר החוץ שלה – יהווה התערבות בענייני הביטחון שלה.
30. הגדרות אלה אינן כוללות תביעות לפיצויים בשל פיטורים שלא בתום לב, וכך אף נקבע בפסיקה של בית הדין האירופי לזכויות אדם בעניין Sabah el Leil v. France מיום 29.6.11 (App. No. 34865/05, IHRL 193). באותו עניין התביעה הוגשה לטריבונל לענייני עבודה בפריז, על ידי עובד שהועסק בשגרירות כווית בפריז משנת ,1980 ושימש בה כמנהל חשבונות ראשי משנת 1985, ופוטר בשנת 2000. התובע טען כי פוטר שלא כדין באמלתה של צמצומים. ההליכים התוך מדינתיים בצרפת מתוארים בפסק הדין של בית הדין האירופי: הערכאה הדיונית דחתה את טענת החסינות של כווית ומצאה כי יש ממש בטענת התובע לפיטורים לא הוגנים, ופסקה לו פיצוי. בית משפט לערעורים ביטל את פסק הדין וקבע כי למדינת כווית עומדת חסינות של ריבון זר, ובקשה לרשות ערעור לערכאה הגבוהה נדחתה. בית הדין האירופי לזכויות אדם קיבל את עתירת התובע, תוך התייחסות מפורטת לאמנת האו"ם. בסעיף 60 לפסק הדין בית הדין האירופי קובע כי התובע באותו עניין לא ביצע עבודה שקשורה באופן הדוק לתפקידיה הריבוניים של מדינת כווית, וקובע כי לא התקיימו לגביו התנאים להכרה בחסינות ריבון זר על פי אמנת האו"ם. בסעיף 59 לפסק הדין בית הדין האירופי קובע כי על פי פסיקת בתי המשפט בצרפת עצמה, בתי המשפט אמנם מאשרים טענת חסינות שמועלית על ידי ריבון זר במקרים שבהם נימוקי הפיטורים נעוצים בסגירת נציגות, ואין הם מהרהרים אחר הטעמים שהביאו להחלטה על סגירתה, אך בתי המשפט בצרפת שומרים על סמכותם לבחון את כנות טענתו של הריבון הזר. בית הדין מצא שדחיית התביעה על הסף על ידי הערכאות בצרפת, פגעה בזכויותיו של התובע להליך משפטי הוגן על פי האמנה האירופית לזכויות אדם.
31. בנסיבות אלה, בית הדין לא שוכנע שקיימים טעמים להכרה בחסינות הנתבעת מפני תביעות התובע לפיצויים. בית הדין לא שוכנע שקיים כלל של המשפט הבינלאומי המנהגי, אשר מכיר בחסינות ריבון זר מפני תביעת פיצוי בגין פיטורים שאינם הוגנים.
32. טענות הנתבעת לפי אמנת וינה עניינן בחסינות דיפלומטית או קונסולרית, ואין הן מבססות חסינות של ריבון זר מפני סמכות השיפוט של בית הדין.