החלטת בית-המשפט המחוזי
- בית-המשפט המחוזי מתמקד בהחלטתו בהוראה בדבר ביטול הענקות ואינו עוסק כלל בתחולת ההוראה בדבר ביטול העדפות. הוא בוחן את יסודות סעיף 96 לפקודה בהשלכתם על עובדות המקרה וקובע כי התמורה שהועברה לידי המערערת ממכירת הבית ברעננה מקיימת את התנאי בדבר "נכס של החייב" ורואה בוויתורו עליה לטובת אשתו הענקה במשמעות החוק. אשר למועד ההענקה, נקבע כי יש להתייחס למכלול הפעולות שנעשו בתמורה כסדרה אחת בעלת תכלית משותפת – לטשטש את בעלות החייב ברכוש המשותף ולהסתיר את זרימת הכספים שמקורם במכירת רכוש זה, למהול את תמורת מכר הבית ברעננה בהלוואה שנטלה המערערת ולערבבה עם התמורה שהתקבלה ממכירת הנכסים שנרשמו על שמה בלבד. אומר בית-המשפט:
"תכלית זו קושרת קשר הדוק בין העיסקה בה נמכר הבית בבעלות משותפת ברעננה לבין הפעולות בהן נרכשו נכסים אשר נרשמו על שמה של זיוה בלבד, ולבין מכירת החיסול של אותם נכסים במקביל לפתיחת הליכי פשיטת רגל נגד בעלי הסוכנות".
מכאן פונה בית-המשפט לבחינת החריג לביטול הענקות על-פי סעיף 96(ג) לפקודה ומסיק כי החריג שלפיו ניתנה ההענקה ל"טובת קונה... בתום לב ובתמורה בת-ערך" לא נתקיים כאן, ולפיכך ההענקה אכן בטלה. הוא קובע לעניין זה כי במשך כל התקופה הרלוונטית ניהלו בני-הזוג חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ובמהלך חייהם המשותפים הושקעו כספים משותפים בסוכנות הביטוח אך גם הונבו פירות מהסוכנות לקופתם המשותפת. לא הוכח כי המערערת נתנה לחייב כספים למטרת העסק ממקורותיה האישיים. מכאן, שאין אחיזה לטענה כי יש לראותה כ"קונה... בתום לב ובתמורה בת-ערך" של חלקו של החייב בתמורת הבית ברעננה, ואין קושי בעקיבה אחר חלקו של החייב בתמורה שנתקבלה ממכר הבית הזה. בית-המשפט קובע עוד כי מעשיהם של החייב והמערערת לא התאפיינו בניקיון כפיים ותום-לב, ולאור זאת הגיע למסקנה כי הענקת החייב למערערת בטלה, ועליה לשלם לנאמן את מחצית התמורה שנתקבלה ממכירת הבית המייצגת את חלקו של החייב, כאמור.
טענות הצדדים
טענות המערערת
- טיעוני המערערת בפנינו נחלקים לטיעונים בעלי אופי דיוני, עובדתי ומהותי. במישור הדיוני נטען: הליך מתן הוראות, כפי שננקט כאן, אינו מתאים לדיון בסוגיות
העולות ואינו מאפשר, בשל טיבו המקוצר, בירור מעמיק של המחלוקות והטענות העובדתיות. כן נטען, כי שגה בית-משפט קמא כאשר סירב להתיר חקירה נגדית של הנאמן על תצהיר שביקש להגיש בתמיכה לבקשתו לבטל את ההענקה ונמנע מלחייבו לצרף לבקשתו נתונים חשבוניים מסוימים. טענה דיונית שלישית הופנתה כנגד סירוב בית-המשפט להתיר למערערת להזמין את יועצת הנישואין שטיפלה בבני-הזוג בשנים 1995-1996 להעיד לאחר סיום שלב ההוכחות. עדות זו נדרשה, על-פי הטענה, להבהרת הרקע למגורים המשותפים של בני-הזוג ומהות הוויתור שעשה החייב כלפי המערערת. בשלילת עדות זו היה, על-פי הטענה, כדי לפגוע באורח מהותי בהגנתה של המערערת.