אשר למישור העובדתי טוענת המערערת, כי במהלך חייה המשותפים עם החייב הוא הטעה אותה ביחס למעמדו בעסק וביחס להכנסותיו, ולקח ממנה כספים, ובכלל זה כספים שלוותה מאחרים, כדי לשלבם בעסק. לדבריה, בעלה, הוא עצמו, היה קורבן למירמה ולהטעיה על-ידי אחיו ואביו, ורק ב-1996 נוכח בכך והתפטר מהעסק. אז לא ראתה מנוס אלא להיפרד ממנו ופתחה בהליכים לצורך כך והחלה בהתחשבנות עמו ביחס לכספים המוצאים מהקופה המשותפת. לדבריה, הסכם הוויתור לא היה פרי קנוניה משותפת אלא הושג לאחר מיקוח נוקב בין בני-הזוג שבו שוכנע החייב כי השתמש בכספי הרכוש המשותף לצורכי הזרמתם לעסק ומיצה בכך את חלקו בנכסים המשותפים. היא מייחסת משקל למוסכם במסמך הוויתור ובהסכם הממון, שלפיהם, לאחר הוויתור על מחצית מתמורת הבית ברעננה כל הכספים שיגיעו לחייב מהסוכנות וממקורות אחרים יהיו שלו בלבד. מכאן מתבקשת המסקנה כי החייב היה בטוח שמצבו הכספי יציב, דבר המפריך יסוד לחשד כי בני-הזוג תכננו מראש מסכת עיסקאות שמטרתה העלמת נכסים מהנושים במקרה של פשיטת רגל.
במישור המהותי טוענת המערערת, כי אם בכלל, חלה על עניין זה החלופה שבסעיף 96(ב) לפקודה, המדברת בהענקה שבוצעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים מתחילת פשיטת הרגל ותנאיה לא הוכחו. אחד התנאים המחייבים הוכחה לצורך ביטול הענקה על-פי סעיף 96(ב) הוא חדלות-פירעון של החייב בעת ביצוע ההענקה, וזאת לא הוכח, שכן במועד הסכם הוויתור, שהוא מועד ההענקה, לא היו לו חובות, למעט חוב מזונות ומשכנתה, וכנגד זאת היו לו יתרות זכות בחשבונו בסוכנות. עוד נטען, כי מתקיים במערערת החריג שבסעיף 96(ג)(2) ויש לראותה בבחינת "קונה... בתום לב בתמורה בת-ערך" של חלקו של החייב בתמורת המכר של הבית ברעננה בשל נשיאתה באופן עצמאי בחובות הסוכנות ממקורותיה העצמיים. לפיכך היא קנתה לעצמה זכות בחלקו של הבעל שנועדה לפצותה על כספים שהיא עצמה השקיעה. מעבר לכך נטען, כי גם אם ביטול ההענקה יאושר, יש להפחית מהסכום שבו חויבה המערערת
את עלות פירעון המשכנתה על הנכס, שאותה שילמה, לטענתה, מכיסה, וכן הוצאות אחרות שהוציאה לצורך ביצוע מכר הבית ברעננה.
טענות המשיבים
- טוען הנאמן, וכונס הנכסים הרשמי מצטרף אליו, כי ויתור החייב על חלקו בתמורת מכירת הבית מהווה הענקה בטלה, וכי במועד ההענקה היה החייב בעל חובות לכמה נושים ומצבו הכלכלי היה כבר אז בהידרדרות עד להכרזתו פושט רגל. לגירסתו, לעניין מועד ההענקה ייתכנו שני מועדים חלופיים: האחד – אישור הסכם הממון בבית-המשפט לענייני משפחה ביום 27.1.1997. על-פי חלופה זו נטען כי מעשי פשיטת הרגל המאוחרים של החייב הם מכירת הבית והדירה בכפר סבא שאירעו במארס ובאפריל 1997. על-פי זה, ממועד ההענקה בינואר 1997 ועד מועד מעשי פשיטת הרגל במארס ובאפריל 1997 בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודה, טרם חלפו שנתיים, ולכן ההענקה בטלה כלפי הנאמן על-פי סעיף 96(א) לפקודה. לחלופין: מועד ההענקה הוא הסכם הוויתור ומכירת הבית ברעננה במארס 1994; לפי סעיף 96(ב) לפקודה, ההענקה בוצעה מעבר לשנתיים ובטרם חלוף עשר שנים ממעשה פשיטת הרגל הראשון שבגינו ניתן צו הכינוס. כן מתקיים כאן התנאי הנדרש לקיומה של הענקה ולא נתקיים החריג בסעיף 96(ג)(2) בדבר ביצוע עיסקה עם קונה בתום-לב ובתמורה. לעניין זה נטען כי המערערת לא הציגה ראיות לתמיכה בטענתה כי הזרימה כספים ממקורותיה היא לסוכנות, וגם אם היו כספיה, חלה כאן הילכת השיתוף בין בני-זוג בזכויות ובחובות כאחד. אין להתערב אפוא בקביעת בית-משפט קמא כי לא ניתנה כאן תמורה בת-ערך עבור חלקו של החייב בתקבולי מכירת הבית ברעננה.
הכרעה