--- סוף עמוד 83 ---
179. בית המשפט המחוזי קבע כי קודם לסיום תפקידו בחברה, היה ידוע לפויכטונגר כי בכוונת קבוצת פלד-גבעוני לקחת אשראי בהיקפים גדולים על-מנת לרכוש את הפעילות של משב, מיאב, ובסט-בית. פויכטונגר, בכובעו כמנכ"ל, הקשה על ביצוע המהלך מאחר שסבר כי הוא אינו פועל לטובת החברה, וכתוצאה מכך נוצרו מתחים בינו ובין אנשי קבוצת פלד-גבעוני, ובמיוחד בינו ובין יגרמן שהוביל את המהלך. בית המשפט המחוזי הבהיר כי יש להניח שפויכטונגר לא ידע במדויק מה מצבה הכספי של קבוצת פלד-גבעוני, אך ידע שמדובר בקבוצה ממונפת הנשענת באופן כבד על אשראי בנקאי, והבין כי תכליתו של המהלך היא לאפשר את מימון האשראי שהועמד לקבוצת פלד-גבעוני לצורך רכישת קבוצת פויכטונגר. על רקע המתחים האלו, התגבשה אצל קבוצת פלד-גבעוני ההחלטה להיפטר מפויכטונגר, על-מנת לאפשר את הוצאת המהלך מהכוח אל הפועל. פויכטונגר, אשר הבין זאת, הסכים לעזוב את החברה בכפוף להסדרת תנאי עזיבתו לשביעות רצונו. לאחר הסדרת תנאי עזיבתו, בוצעו הפיטורים ביום 6.1.2002, ולציבור נמסרה הודעה כללית לפיה עזיבתו של פויכטונגר היא "עקב שינוי השליטה בחברה".
180. בית המשפט המחוזי דחה את טענות הנאמן לפיהן פויכטונגר הפר את חובת האמון בכך שנטש את החברה בנסיבות שתוארו במקום להישאר ולהתנגד למהלכים הבלתי ראויים לשיטתו; בכך שקיבל בתמורה לעזיבתו השקטה הטבות שונות; ובכך שנסיבות ההתפטרות לא פורסמו באופן מלא, אלא הוסתרו מציבור המשקיעים בדיווח הלקוני שנמסר.
בתוך כך, נקבע כי בשלב שלאחר מכירת החברה לקבוצת פלד-גבעוני פויכטונגר כבר לא יכול היה לסלק את בעלי השליטה החדשים מהחברה גם אם היה מעוניין בכך, בוודאי שלא על בסיס המידע שהיה בידו באותה העת. למעשה, כך נקבע, אנשי קבוצת פלד-גבעוני הם אלו שיכולים היו לפטר את פויכטונגר, בין אם הסכים לכך ובין אם לא, ומשכך עזיבתו "ללא מאבק" אינה יכולה להיחשב כהפרת חובת אמון מצדו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין לקבוע כי נושא משרה המסרב להישאר בתפקידו נוכח מדיניות בעל שליטה שאינה מקובלת עלינו מפר את חובת האמון שלו לחברה.
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא שוכנע שפויכטונגר קיבל כחלק מתנאי פרישתו טובת הנאה חריגה העולה על המקובל בנסיבות דומות.
--- סוף עמוד 84 ---
אשר לפרסום נסיבות עזיבתו של פויכטונגר, נקבע כי כל מה שידע פויכטונגר בשלב זה הוא כי קבוצת פלד-גבעוני מתכוונת לבצע מהלכים חוקיים לרכישת פעילות משב, מיאב ובסט-בית, וכי על חלק ממהלכים אלה אף דווח לציבור (הצעת הרכש). כן נקבע כי פויכטונגר לא ידע בשלב זה על פעילות בלתי חוקית של אנשי קבוצת פלד-גבעוני, מהטעם שפעילות כזו טרם בוצעה (ההעברה הבלתי חוקית הראשונה התרחשה ביום 22.1.2001, כשבועיים לאחר שפויכטונגר עזב את החברה). בנסיבות אלה, כך נקבע, לא ברור על מה צריך היה פויגכטונגר לדווח לציבור או לרשות לניירות ערך.
181. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אף אם פויכטונגר אכן היה צריך להיות גלוי יותר בנוגע לעזיבת החברה, קשה לראות איך היה בכך כדי לשנות את שהתרחש לאחר עזיבתו. בהקשר זה הודגש כי הנזקים שבגינם הוגשה התביעה הנדונה אינם נובעים ממימוש התכניות להן התנגד פויכטונגר, אלא מפעולות פליליות שבוצעו על-ידי אנשי קבוצת פלד-גבעוני בשל חוסר יכולתם לממש את התכניות האלו בלוח הזמנים שנדרש להם על-מנת לעמוד בהלוואות שנטלו. עוד נקבע כי אם פויכטונגר היה מפרסם את התנגדותו לתכניות של בעלי השליטה החדשים במסגרת הודעת התפטרותו, לכל היותר היה מקשה עוד יותר על מימוש התכניות החוקיות, שגם ללא הפרסום לא יצאו מהכוח אל הפועל, אך קשה לראות במה הדבר היה מועיל למניעת הפעולות הבלתי חוקיות, שבגינן קרסה החברה התובעת.
182. ד. מימוש אופציית ה-put: כאמור, ביום 24.2.2002 מימשו פויכטונגר ויתר המוכרים את אופציית ה-put שניתנה להם על-ידי משב, ומכרו לה את יתרת מניות החברה התובעת שהיו ברשותם. גם בכך, לטענת הנאמן, הפר פויכטונגר את חובת האמון שחב כלפי החברה.
בית המשפט המחוזי דחה אף טענה זו, וציין כי לפי קביעות ההליך הפלילי מימוש האופציה היה עניין טכני, שכן מלכתחילה סוכם על מכירת כלל המניות של קבוצת המוכרים, והפיצול נעשה מ"טעמים שאינם עסקיים". נקבע כי בענייננו (ובניגוד לנסיבות בעניין קוסוי) לבעל השליטה המוכר לא הייתה אפשרות "להחזיר את הגלגל אחורנית" במועד מימוש האופציה, והוא לא יכול היה לבטל את הסכם הרכישה.
--- סוף עמוד 85 ---
183. למען שלמות התמונה אציין כי בפסק הדין קמא הוער כי פויכטונגר התקשה לתת גרסה סדורה באשר לנסיבות שהביאו לפיטוריו. בית המשפט המחוזי ציין עוד את תחושתו "הלא נוחה לפיה מר פויכטונגר לא היה גלוי עם בית המשפט ביחס לנסיבות עזיבת תפקיד המנכ"ל" ואת התרשמותו "כי ביקש בעדותו לערפל את נסיבות העזיבה, שייתכן מאוד כי אין היא מהווה מקור גאווה מבחינתו". לצד זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בעובדה זו לבדה כדי להצדיק הטלת אחריות מקום בו הראיות אינן תומכות במסקנה כי הופרו חובותיו של פויכטונגר כלפי החברה.
טענות הצדדים בערעור דנן
184. בערעורו, שב הנאמן על עיקרי טענותיו בהליך קמא. לדבריו, בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי פויכטונגר לא הפר את חובותיו כשהסתיר אירועים שהוא עצמו הודה כי הם היוו מידע מהותי ונמנע מלדווח עליהם בהתאם לדין. כן נטען, כי בפני פויכטונגר עמדו עובדות חמורות אשר ביססו חשש בדבר פגיעה בחברה, ואולם, בשל החשש מאיבוד התמורה עבור מכירת שליטתו (עליה סוכם זמן קצר קודם לכן) הוא נמנע מלדווח על עובדות אלה לגורמי הפיקוח החיצוניים והפנימיים.
185. לטענת הנאמן, פויכטונגר נמנע מלעדכן את ציבור המשקיעים, הרשות לניירות ערך, מבקר הפנים, ועדת הביקורת, הדירקטורים החיצוניים ורואי החשבון המבקרים, במידע המהותי אותו ידע, וכן נמנע מכינוס האסיפה הכללית וישיבת דירקטוריון לצורך דיון במידע האמור. בכל האמור, כך נטען, הפר פויכטונגר את חובותיו כלפי החברה.
186. המידע אשר עליו נדרש פויכטונגר לדווח, לגישת הנאמן, הוא בעיקרו של דבר המידע בנושאים הבאים: (1) פעילותו של יגרמן החשוד בפלילים, והעברה בפועל של סמכויותיו של פויכטונגר כמנכ"ל ליגרמן; (2) הודעה של שלושה בנקים לחברה כי הם מבקשים להפסיק להעמיד לה אשראי ודורשים החזר מיידי של אשראי שהעמידו לטובתה בעבר; (3) עמדתו של פויכטונגר בנוגע לתוכנית שהוצגה לרכישת פעילותן של מיאב, בסט-בית ומשב.
187. הנאמן טען עוד כי עזיבת תפקיד המנכ"ל בתמורה להטבות חריגות ותוך פרסום דו"ח שקרי על נסיבות העזיבה אף היא עולה כדי הפרת חובת האמונים בה חב פויכטונגר. כן נטען כי באופן עזיבתו את תפקידו בחברה הפר פויכטונגר חובתו לפרט
--- סוף עמוד 86 ---
את נסיבות העזיבה, וכן את סעיף 37 לחוק ניירות ערך התשכ"ח-1968 המחייב ליתן הודעה בכתב לחברה על נסיבות העזיבה.
188. לטענת הנאמן, לו פויכטונגר היה מדווח על הנסיבות שהביאו לפרישתו (ובכללן – שלושת הנושאים עליהם היה צריך לדווח כמפורט לעיל) עיני כל שוק ההון היו מופנות לחברה, וחזקה כי שומרי הסף (רואי החשבון, מבקרי הפנים ובעיקר הרשות לניירות ערך) היו עומדים על משמר קופת החברה ומונעים מאנשי הקבוצה לבצע את המעילות והגניבות שביצעו בסופו של דבר.
189. לבסוף, הנאמן שב על טענותיו באשר להפרת חובותיו של פויכטונגר גם בכך שמימש את אופציית ה-put, וזאת לאחר שידע על העובדות והאירועים המפורטים לעיל.
190. המשיבים סומכים ידיהם על קביעותיו של בית משפט קמא, ומדגישים כי הנאמן לא חידד בגדרי הערעור היכן בדיוק שגה בית המשפט המחוזי, מה היה עליו לקבוע ומה נפקות שגיאותיו הנטענות.
אשר לעזיבתו של פויכטונגר את החברה, נטען כי המסד העובדתי שנקבע הוא כי פויכטונגר פוטר מתפקידו ביוזמת החברה (גם אם קיבל עליו את הדין); כי כל שהיה ידוע לו בעת פיטוריו הוא על כוונות של חברי קבוצת פלד-גבעוני לבצע בחברה פעולות כדין, והוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על כוונות לרוקן את קופת החברה שלא כדין; כי המשיבים לא קיבלו בעת פיטוריו של פויכטונגר מהחברה הטבות "חריגות" או "חסרות תקדים"; וכי האורגנים של החברה, לרבות כלל חברי הדירקטוריון והדח"צ ראט, ידעו את נסיבות פיטוריו של פויכטונגר. על רקע האמור, לטענת המשיבים, בדין נדחו טענותיו של הנאמן בדבר הפרת חובת האמונים מצד פויכטונגר.
191. לאחר הדיון שנערך בפנינו ביקשו המשיבים להגיש השלמת טיעון בעניין טענת הנאמן לפיה פויכטונגר נמנע מלדווח לגורמים הרלוונטיים על אירועים מהותיים, ובעיקר על מעורבותו של יגרמן בחברה בעת כהונתו של פויכטונגר כמנכ"ל. במסגרת השלמת הטיעון נטען כי טענות אלה מהוות הרחבת חזית אסורה, שכן בהליך קמא הנאמן לא טען דבר בעניין חובת דיווח לרשות ניירות ערך או לבורסה, וכעת הוא מבסס טיעון חדש שלא נדון כלל בבית המשפט קמא.
--- סוף עמוד 87 ---
לגופם של דברים, טוענים המשיבים כי בתקופה הנדונה בה כיהן פויכטונגר כמנכ"ל לאחר העברת השליטה בחברה, ליגרמן לא היו סמכויות לפעול בחברה. בתוך כך נטען כי רק ביום 29.1.2002, שבועות לאחר שפויכטונגר סיים את תפקידו בחברה, החברה חתמה על "הסכם למתן שירותים" עם יגרמן, וכי רק מתוקף הסכם זה הועברו ליגרמן סמכויות מסמנכ"ל הכספים וינטר, שהתפטר בשל כך באופן מיידי. לטענת המשיבים, עד לחתימת הסכם זה, היו סמכויות הניהול הפיננסי בידי וינטר, ומשכך יש לדחות את טענת הנאמן לפיה פויכטונגר היה צריך לדווח על מעורבותו של יגרמן בחברה קודם לכן.
אשר למכתבים שכתב פויכטונגר ליו"ר הדירקטוריון פלד, בהם ציין כי הסמכות לטיפול בנושא האשראי ניטלה על-ידי יגרמן, טוענים המשיבים כי הם משקפים את פעילותו האחראית של פויכטונגר. לטענתם, הסגנון החריף בו נקט פויכטונגר במסגרת מכתבים אלה היה אפקטיבי והוביל לכך שיגרמן לא פעל בחברה בתקופת כהונתו של פויכטונגר כמנכ"ל. עוד נטען כי יגרמן, שהיה היועץ הפיננסי של הקבוצה כולה, נשלח לבנקים על-מנת לטפל באשראי, וכי פויכטונגר לא יכול ולא צריך היה לחסום זאת, אלא אך לדרוש (וכך עשה) כי הסמכויות לחייב את החברה ייוותרו בידי נושא המשרה של החברה. לטענת המשיבים, בשלב זה יגרמן אכן לא יכול היה לחייב את החברה בפעולותיו, ומסגרות האשראי של החברה לא שונו. לנוכח כל האמור, כך נטען, אין לראות בשליחותו של יגרמן לניהול מגעים עם הבנקים בעניין אשראי שיינתן לקבוצה כאירוע מהותי אשר פויכטונגר נדרש לדווח עליו.
המשיבים מוסיפים וטוענים כי אפילו אם הופרה חובת הדיווח, אין בכך הפרה של חובת האמונים. בתוך כך, מדגישים המשיבים כי טענתו של הנאמן בבית משפט קמא הייתה כי פויכטונגר הפר את חובת האמונים כלפי החברה וכי לא נטען כלל על ידו כי פויכטונגר הפר את חובת הזהירות. כן שבים המשיבים וטוענים כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחדליו הנטענים של פויכטונגר לבין הנזק שנגרם לחברה.
לבסוף נטען כי כאשר פויכטונגר עזב את החברה היא הייתה איתנה ועם שדירת ניהול מסודרת, וכי הניסיון להטיל עליו אחריות בגין מעשים שנעשו לאחר שעזב את החברה ואשר התאפשרו בגלל כשלים של רבים אחרים אינו ראוי.
--- סוף עמוד 88 ---
192. בתגובה לטענות המשיבים שנטענו במסגרת השלמת הטיעון חוזר הנאמן על עיקרי טענותיו ומדגיש כי פויכטונגר עצמו הצהיר כי בעת שכיהן כמנכ"ל הופקעו ממנו סמכויות שהועברו ליגרמן. הפקעה זו, כך נטען, לא הייתה חוקית ופויכטונגר נדרש לדווח עליה כמפורט לעיל. עוד נטען כי כתב התביעה כלל טענה בדבר הסתרת מידע מהותי וכי טענה זו נדונה לעומק בהליך קמא. משכך, נטען כי אין בסיס לטענת המשיבים בדבר "הרחבת חזית". הנאמן טוען עוד כי האחריות לדיווחי החברה הייתה מוטלת על כתפיו של פויכטונגר, וזאת מאחר שפויכטונגר עצמו דרש במסגרת עסקת המכירה כי הוא כמנכ"ל החברה יהיה אחראי באופן אישי לפרסום הדיווחים המיידיים של החברה לרשות ניירות ערך ולבעלי מניות המיעוט.
דיון והכרעה
193. בפתח הדברים אציין כי מרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאחריותו של פויכטונגר לפגיעה בחברה בתקופה שלאחר עסקת המכירה, נשענות, בעיקרו של דבר, על קביעות עובדתיות, ולא מצאתי להתערב בהן. בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה את הנימוקים לדחיית טענות הנאמן לפיהן פויכטונגר הפר את חובותיו כנושא משרה בכך שנמנע מלדווח לגורמי פיקוח פנימיים וחיצוניים על אירועים שאירעו ועל עובדות שהיו ידועות לו וניבאו את הפגיעה העתידית בחברה.
בתוך כך, הובהר כי בשלב בו עזב פויכטונגר את החברה, התוכנית לרכישת פעילותן של החברות בקבוצת פלד-גבעוני תוכננה להתבצע באופן חוקי (אף אם ההיתכנות לביצוע התוכנית שהוצגה בפגישה מיום 3.9.2001 הייתה נמוכה לגישת פויכטונגר ווינטר). כן נקבע כי הודעות שלושה בנקים על הפסקת מתן אשראי לחברה ודרישה לפירעון מיידי של האשראי אשר הועמד לטובתה בעבר לא היוו "תמרור אזהרה" כטענת הנאמן, אלא תוצאה צפויה של מכירת השליטה בקבוצת פויכטונגר לגורם חדש. בהקשר זה צוין כי בנקים אחרים דווקא הגיבו בחיוב להעברת השליטה, וכאמור נתנו אשראי רב למימונה זמן קצר קודם לכן. בית המשפט המחוזי אף קבע כי פויכטונגר לא קיבל הטבות חריגות במסגרת פרישתו, וכי עזיבת תפקידו כמנכ"ל החברה במצב הדברים שהתקיים באותה העת לא עלתה כדי הפרת חובת האמונים שלו כלפי החברה. לבסוף, נקבע כי מימוש אופציית ה-put היה טכני בלבד וכי לא הייתה לפויכטונגר אפשרות בשלב זה לבטל חלק זה בהסכם המכירה, וזאת בהתבסס על הקביעות שנקבעו בהליך הפלילי.