--- סוף עמוד 11 ---
קבוצת פויכטונגר ושל משב לשימושם הפרטי, באמצעות מעשי גניבה ומרמה. מעילות אלה הובילו לקריסתן של החברות שנרכשו, ובהן החברה התובעת, והן הגיעו להליכי חדלות פירעון.
למעשה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הלוואת הגישור שהעמיד בנק הפועלים לרכישת משב היא, במידה רבה, זרע הפורענות שגרר אחריו את קריסת קבוצת פלד-גבעוני כולה. הלוואה זו צריכה הייתה להיפרע בתוך זמן קצר, אך למרות כל הרכישות הממונפות המשמעותיות שביצעה קבוצת פלד-גבעוני, היא לא הצליחה לגייס באופן חוקי את הסכומים שנדרשו לפירעונה של הלוואת הגישור ואף לא הצליחה לשכנע את בנק הפועלים לדחות את מועד הפירעון. בעקבות זאת, שלחו אנשי קבוצת פלד-גבעוני ידיים לקופת החברה התובעת וחברות נוספות שהיו בשליטתה, והביאו לקריסתן.
16. בהמשך לכך, בחודש יולי 2002 פתחה הרשות לניירות ערך בחקירה נגד בעלי עניין בקבוצת פלד-גבעוני. חקירה זו הובילה להליך פלילי נגד ראשי הקבוצה אשר הסתיים בשנת 2016 עם הרשעתם של ארבעה מראשיה (פלד, גבעוני, יגרמן והבי) בביצוע שורה של עבירות כלכליות, והם נדונו לעונשי מאסר לתקופות שונות (יגרמן לשש שנות מאסר, גבעוני לשנתיים, הבי לשנת מאסר ופלד לשישה חודשי מאסר שבוצעו בעבירות שירות; ראו: ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.1.2016) (להלן: פסק הדין הפלילי)). בפסק הדין הפלילי נקבע, בין היתר, כי בעקבות קשיים כלכלים של קבוצת פלד-גבעוני, החליטו יגרמן, גבעוני והבי לנצל את קופות המזומנים ומסגרות האשראי של קבוצת פויכטונגר לשימושם הפרטי, באמצעות מעשי גניבה ומרמה ותוך הפרת חובת האמונים לחברות ציבוריות, פגיעה בניהולן התקין וביצוען של עסקאות עם בעלי שליטה, וזאת מבלי שננקטו הליכי אישור כדין.
17. קריסתה של קבוצת פלד-גבעוני הובילה לפתיחתם של הליכים משפטיים שונים כלפי הקבוצה, החברות שבשליטתה וראשיה. בין הליכים משפטיים אלו, הוגשה גם התביעה שבבסיס הערעור על-ידי הנאמן על הסדר הנושים של החברה התובעת, הוא המערער 1 (להלן: הנאמן). התביעה דנן הוגשה בגין הנזקים שנגרמו לחברה התובעת נגד גורמים שונים שהיו מעורבים בקריסתה, ובהם נושאי משרה שונים בחברה וראשי קבוצת פלד-גבעוני (גבעוני, הבי ויגרמן). כמו כן, כוונה התביעה נגד פויכטונגר וסלאלום בטענה כי מכירת השליטה בחברה לקבוצת פלד-גבעוני נעשתה תוך הפרת
--- סוף עמוד 12 ---
חובותיהם לחברה כבעלי השליטה בה. עוד נטען, כי גם לאחר מכירת השליטה לקבוצת פלד-גבעוני, בתקופה שבה הוסיף פויכטונגר לשמש כמנכ"ל החברה, הוא הפר את חובותיו כלפי החברה כנושא משרה בה, משלא פעל באופן אקטיבי למניעת קריסתה.
18. במהלך הדיון בתביעה הגיע הנאמן להסדר פשרה עם נושאי המשרה ועם חברת הביטוח שביטחה את פעילותם, אשר נגדה הוגשה הודעת צד ג'. מכוח הסדר הפשרה, שילמה חברת הביטוח סכום כולל של כ-7 מיליון דולר לקופת הפירוק (להלן: הסדר הפשרה). חברת הביטוח סירבה לכסות את אחריותם של ראשי קבוצת פלד-גבעוני, ומשכך המשיך ההליך להתברר ביחס לתביעה נגדם וכן ביחס לתביעה נגד המשיבים – פויכטונגר וסלאלום.
ההליך בבית המשפט המחוזי
19. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי יש להטיל את האחריות לקריסת החברה התובעת על גבעוני, הבי ויגרמן. קביעה זו התבססה, בין היתר, על פסק הדין הפלילי שהפך לחלוט, ועל הקביעות שבו אשר שימשו כראיות לכאורה בהליך קמא. בהתאם לכך, חויבו גבעוני, הבי ויגרמן, יחד ולחוד, לפצות את החברה בסכום של 22,624,280 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ובנוסף חויבו גבעוני ויגרמן, יחד ולחוד, לפצות את החברה בסכום של 13,219,420 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
20. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה נגד פויכטונגר וסלאלום, וקבע כי אין להטיל עליהם אחריות לקריסת החברה. כפי שיובהר להלן, הערעור דנן נסב אך על שאלה זו (שאלת אחריותם של המשיבים לקריסת החברה), ומשכך, אקדיש את הפסקאות הבאות לתיאורן של טענות הצדדים ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לשאלה זו בלבד.
21. בתביעתו, טען הנאמן כי פויכטונגר הפר את חובותיו כלפי החברה כבעל השליטה בה בעת קבלת ההחלטה למכור את השליטה בחברה לקבוצת פלד-גבעוני במחיר שהיה גבוה ממחיר השוק. כן נטען, כי פויכטונגר אף הפר את חובותיו כלפי החברה כנושא משרה לאחר מכירת השליטה בחברה, כשפרש מתפקידו כמנכ"ל ונטש את החברה בידיה של קבוצת פלד-גבעוני שהובילה לקריסתה, וזאת מבלי לדווח כראוי על סימני האזהרה שהיו ידועים לו ועל נסיבות פרישתו. לטענת הנאמן, במעשים אלה
--- סוף עמוד 13 ---
הפקיר פויכטונגר את החברה במודע ותמורת בצע כסף בידי קבוצה שביקשה לבזוז את נכסיה.
22. המשיבים טענו בתגובה כי התביעה נגדם משוללת בסיס עובדתי ומשפטי. מבחינה עובדתית, נטען כי הנאמן לא הצליח להוכיח כי בעת שנכרת הסכם הרכישה היה לפויכטונגר בסיס כלשהו לחשוד בכוונה של חברי קבוצת פלד-גבעוני לפגוע בחברה. כן נטען, כי המניעים לעסקת המכר היו עסקיים ונועדו למקסם את רווחי החברה, וכי מחיר העסקה היה ראוי וגילם את שוויה האמיתי של החברה. אשר לעזיבתו של פויכטונגר, נטען כי הוא פוטר מהחברה בשל חילוקי דעות באשר לאופן ניהולה הראוי, וכי תנאי הפרישה שסוכמו עמו שיקפו את זכויותיו בהתאם לשנים הרבות שעבד בחברה. עוד נטען, כי לא הונח כל בסיס ראייתי לטענה כי פויכטונגר ביקש "להפקיר" את החברה בידי מי שביקשו לפגוע בה.
מבחינה משפטית, נטען כי החובות שאותן מבקש הנאמן להטיל על פויכטונגר, הן כבעל שליטה והן כנושא משרה, אינן מוכרות בדין או בפסיקה. עוד נטען כי קבלת עמדתו של הנאמן במקרה הנדון עלולה להציב סטנדרט התנהגות בלתי סביר לבעלי תפקידים בחברה באופן שיוביל לסיכון הפעילות בשוק ההון כולו.
לבסוף נטען כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין הפרת החובות הנטענות לבין הנזק שנגרם לחברה, וכי ממילא נזקיה של החברה כוסו במלואם על-ידי הסדר הפשרה שנחתם בתיק.
23. בית המשפט המחוזי דן בשתי טענותיו העיקריות של הנאמן – הטענה לפיה יש להטיל אחריות על פויכטונגר כבעל שליטה בגין מכירת החברה התובעת לקבוצת פלד-גבעוני, והטענה לפיה יש להטיל אחריות על פויכטונגר בגין התנהלותו לאחר עסקת המכר. בהתאם לחלוקה זו, אף הדיון שלהלן יחולק לשני חלקים, שבכל אחד מהם יוצגו קביעות בית המשפט המחוזי, טענות הצדדים בערעור דנן, הדיון בטענות אלה וההכרעה.
(א) אחריות בעלי השליטה בגין מכירת החברה לקבוצת פלד-גבעוני
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
--- סוף עמוד 14 ---
24. בית המשפט המחוזי סקר את הפסיקה הישראלית העוסקת באפשרות להטיל אחריות על בעל שליטה בגין מכירת מניותיו לקונה אשר יביא לקריסתה של החברה (מכירה חובלת), וציין כי שאלה זו נדונה במספר מועט של פסקי דין. עוד צוין, כי הפסיקה הקיימת אמנם הכירה בתביעה בגין מכירה חובלת וזאת מכוח חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה מכוח סעיף 193 לחוק החברות, אך לא קבעה הנחיות ברורות המתייחסות לשאלה מהו תוכנה והיקפה של חובה זו, ומה נדרש בית המשפט לבחון בבואו להכריע אם הופרה חובת ההגינות המוטלת על בעל השליטה בעת מכירת השליטה.
לנוכח האמור, נדרש בית המשפט המחוזי לקבוע מהו כלל האחריות הראוי בסוגיה הנדונה. לשם כך, עמד בית המשפט המחוזי על שיקולי המדיניות הרלוונטיים המתחרים – זכות הקניין של בעל השליטה מחד גיסא, והאינטרסים של יתר בעלי העניין בחברה מאידך גיסא – וכן סקר את האפשרויות השונות לעיצוב כלל האחריות המוטלת על בעל שליטה בחברה בעת מכירת השליטה בה. לאחר שעמד על השיקולים השונים הרלוונטיים, ולנוכח העקרונות הכלליים שנקבעו בפסיקה, קבע בית המשפט המחוזי כי הטלת אחריות על בעל שליטה בגין מכירה חובלת תיעשה אך במקרים חריגים, המתאפיינים בשילוב של שלושת היסודות הבאים: (1) רמת אשם גבוהה של בעל השליטה המוכר המתבטאת בידיעה (או בעצימת עיניים), ולמצער בפזיזות (אדישות), ביחס לעובדות המלמדות כי רוכש השליטה עתיד לפעול באופן לא לגיטימי, הצפוי לגרום נזק משמעותי לחברה (מבחן סובייקטיבי); (2) רמת ודאות גבוהה להתרחשות נזק משמעותי לחברה (מבחן אובייקטיבי); (3) הסתברות גבוהה להתנהלות בלתי לגיטימית של רוכש השליטה וזאת בהתאם למידע המצוי (או שצריך להיות מצוי) בידי בעל השליטה המוכר (מבחן אובייקטיבי).
בית המשפט המחוזי ציין כי בחינת שלושת התנאים המצטברים להטלת אחריות תתבצע בהתאם למצב הידיעה והתודעה של בעל השליטה המוכר בנקודת הזמן שבה הייתה לו עדיין אפשרות לסגת מהעסקה, ולא לאחר מכן.
25. בהמשך לכך, בחן בית המשפט המחוזי אם במקרה הנדון, ולנוכח כלל האחריות שנקבע, בעלי השליטה המוכרים הפרו את חובות ההגינות שלהם כלפי החברה. מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה שלילית, והוא קבע כי הנאמן לא הוכיח את התקיימותם של אף אחד משלושת היסודות הנדרשים על-מנת לשכנע כי
--- סוף עמוד 15 ---
אירעה מכירה חובלת. נקבע כי פויכטונגר לא ידע על הסכנות האורבות לקבוצת פויכטונגר, ואף לא היה אדיש להן, אלא עשה עסקה שנראתה לו בשעתו סבירה וראויה (המבחן הסובייקטיבי). כמו כן, נקבע כי לא הוכח כי אדם סביר במקומו של פויכטונגר היה צופה כי קבוצת פלד-גבעוני תנהג באופן פסול ותפר את חובותיה כלפי החברה התובעת, וכן כי לא הוכח שרכישת השליטה בחברה התובעת על-ידי קבוצת פלד גבעוני הייתה צפויה לגרום לחברה נזק משמעותי (המבחנים האובייקטיביים).
בית המשפט המחוזי ביסס מסקנה זו על הממצאים העובדתיים הבאים:
(1) ממצאים עובדתיים ביחס למניעיו ולידיעותיו של פויכטונגר:
(א) המניע של פויכטונגר למכירת החברה לקבוצת פלד-גבעוני: המניע למכירת החברה על-ידי פויכטונגר נבע ממה שהוגדר על-ידו כ"בעיית הדורות", היינו החשש מכך שהעברת החברה לבעלותם של היורשים הרבים, בניו ובנותיו של הדור השלישי במשפחה, לא יאפשר את המשך ניהולה התקין. הבחירה למכור את החברה דווקא לקבוצת פלד-גבעוני נבעה ממניעים לגיטימיים והייתה לה הצדקה עסקית: פעילותה המקורית של החברה התובעת הייתה בתחום של עבודות גמר למבנים ומיזוג אוויר. במסגרת המשא ומתן לקראת עסקת הרכישה דובר על האפשרות למזג את פעילותה של החברה התובעת עם פעילותן של חברות נוספות בקבוצת פלד-גבעוני, באופן שיאפשר לקבוצה כולה להתחרות על ביצוע של פרויקטים כקבלנית ראשית בעלת יכולות בכל התחומים הרלוונטיים, ולתפוס מקום משמעותי בתחום הפרויקטים בישראל. לשם כך אף הוסכם בין הצדדים כי פויכטונגר יוסיף וישמש כמנכ"ל גם לאחר מכירת מניותיו בחברה. הסכמה זו מעידה כי במועד המכירה לפויכטונגר לא הייתה כל סיבה לסבור שקבוצת פלד-גבעוני מבקשת לפגוע בחברה, ולמעשה הנחת העבודה שהנחתה אותו הייתה כי הקבוצה מתכוונת להמשיך להפעיל את החברה, וכי אנשיה חפצים בהצלחתה.
(ב) ידיעותיו של פויכטונגר ביחס לקבוצת פלד-גבעוני: לפויכטונגר הייתה היכרות מוקדמת עם פלד, אחד מראשי הקבוצה, והוא סבר כי קשריו וניסיונו העשיר יכולים לתרום רבות לפעילותה של החברה. כמו כן, פויכטונגר ביצע בדיקות מסוימות לפני החתימה על הסכם הרכישה, ובהן – פגישה עם בעליה הקודמים של משב על-מנת לשמוע את התרשמותו מקבוצת הרוכשים ובירור מסוים בנוגע לאחת מבעלי השליטה של משב. המידע על מצבם הכלכלי של בעלי השליטה בחברת משב לא עמד בפני פויכטונגר בעת ניהול המשא ומתן לקראת עסקת הרכישה. כמו כן, לא עמד בפני
--- סוף עמוד 16 ---
פויכטונגר כל מידע שעורר חשד, או שצריך היה לעורר חשד, כי הרוכשים יגרמו נזק של ממש לחברה. יגרמן הוצג לפויכטונגר כיועץ בלבד, ולא כרוכש של החברה, גם אם מעורבותו בפעילות הקבוצה הייתה משמעותית ביותר. כן הובהר לפויכטונגר כי יגרמן אינו משמש כבעל תפקיד במשב.
(2) ממצאים עובדתיים ביחס למוניטין של קבוצת פלד-גבעוני ולטענות כי אדם סביר היה צריך לצפות כי היא תגרום לנזק לחברה:
(א) המוניטין של קבוצת פלד-גבעוני: יחס הקהילה הבנקאית והעסקית אל קבוצת פלד-גבעוני במועד שבו נחתם הסכם הרכישה היה חיובי, ולא הייתה כל סיבה להניח כי קבוצת פלד-גבעוני מעוניינת לפעול שלא בטובתה של החברה התובעת או לבזוז את נכסיה.
(ב) השפעת מעורבותו של יגרמן על המוניטין של הקבוצה: יגרמן הוביל את המשא ומתן לרכישת החברה ואת פעילותם העסקית של הרוכשים. בתקופה הרלוונטית יגרמן היה נתון בקשיים כלכליים והוגש נגדו כתב אישום בנוגע לפעילותו בעבר בשוק ההון. חרף האמור, היה ברור כי עובדות אלה לא מנעו מיגרמן לנהל מערכת יחסים טובה עם בנקים שונים, באופן שאפשר קבלת אשראי לצרכיה של קבוצת פלד-גבעוני. למעשה, הבנקים לא התייחסו למצבו הכלכלי ולהליך הפלילי שהתנהל נגדו כנסיבות המונעות ממנו לייעץ לקבוצה ואף לנהל אותה.
(3) ממצאים עובדתיים ביחס לטענות הנאמן כי היו "סימנים מחשידים" שאפפו את עסקת המכירה והיו צריכים לעורר את חשדם של בעלי השליטה:
(א) מחיר העסקה: מלבד הצגת פער בין המחיר שבו נסחרה המניה בבורסה לבין המחיר שבו נמכרה החברה, לא הוצגו ראיות להיותו של מחיר עסקת המכר מחיר בלתי סביר בעליל. הנאמן לא צירף חוות דעת מומחה כדי לתמוך בטענתו כי הפער האמור מלמד על פרמיית שליטה מופרזת, וזאת אף שלפי הספרות האקדמית לא כך מקובל לחשב פרמיית שליטה ואף ששוויה הריאלי של חברה אינו נקבע בהכרח על-ידי שער מניותיה, בעיקר אם מדובר במניות שסחירותן הייתה נמוכה. משכך, הנאמן לא עמד בנטל להוכיח כי המחיר ששולם בהסכם הרכישה אינו סביר, וכי יש בו כדי לשמש בנסיבות העניין אינדיקציה לכוונה של קבוצת פלד-גבעוני להפיק רווח פסול מהעסקה.
--- סוף עמוד 17 ---