(ב) ירידה במחיר מניות החברה בבורסה לאחר הפרסום בנוגע לאפשרות מכירת השליטה בחברה לקבוצת פלד-גבעוני: הירידה של 11% במחיר מניית החברה בחודשיים שבין פרסום האפשרות למכירת השליטה בחברה לקבוצת פלד-גבעוני לבין היום שבו נכרתה עסקת המכירה (חודשים יולי-אוגוסט 2001), אינה יכולה להוות אינדיקציה למידע הקיים בידי המשקיעים בשוק, במיוחד לנוכח העובדה שלא נערכה חוות דעת כלכלית המשווה למצב המניות בתקופה שקדמה למועד זה. כן נקבע כי הירידה במחיר המניה החלה עוד בחודש אפריל 2001, כך שלא ברור אם אכן קיים קשר סיבתי בין הירידה בשווי המניה לבין חילופי השליטה בחברה.
(ג) הסכמי הפטור והשיפוי שנקבעו במסגרת הסכם המכירה: בנסיבות המקרה דנן, מדובר בסעיף שיפוי כללי, הנובע מכך שההסכמה בין הצדדים הייתה למכירת החברה כמות שהיא, וכדי להגן על בעלי השליטה המוכרים מפני תביעות עתידיות של בעלי השליטה החדשים. הנאמן לא הציג ראיה לכך שמדובר בתניה חריגה שאינה מקובלת בהסכמים מסוג זה.
(ד) תנאי העסקה: אין ממש בטענה כי תנאי העסקה לפיהם הוסכם כי תשלום התמורה מראש ובמזומן היו חריגים. התשלום הועבר בד בבד עם העברת מניות החברה, והטענה כי מדובר בנסיבות חריגות לא נתמכה בראיה כלשהי המלמדת כי אופן ביצוע התשלום חורג מהמקובל בעסקאות מהסוג הזה.
(ה) עובדים באחת מהחברות בקבוצת פויכטונגר פתחו בהליכים משפטיים בעקבות ניהול המשא ומתן למכירת השליטה: נקבע כי חששות העובדים לא נבעו מזהותם של בעלי השליטה החדשים, אלא נסבו על האפשרות שבעלי השליטה החדשים יביאו לסגירת המפעל שבו הם עובדים על מנת להפוך את הקרקע אשר בה הוא מצוי לקרקע מסחרית. לאחר שהובהר כי הרוכשת (משב) אינה מתכוונת לפגוע בזכויות העובדים, וכי היא מתכננת להמשיך את פעילויותיה ועסקיה של החברה, הגיעו הצדדים להסכמות.
(4) ממצא עובדתי ביחס לכוונות הרוכשים עצמם:
בית המשפט המחוזי קבע כי כלל לא ברור שבפועל כוונותיהם של הרוכשים היו פסולות במועד הרכישה. נקבע כי נדמה שההתנהלות שהובילה בסופו של דבר לקריסת החברה נבעה מהתפתחות לא צפויה מבחינתם (סירוב בנק הפועלים לדחות את
--- סוף עמוד 18 ---
מועד החזרתה של הלוואת הגישור שנטלו וכישלונם לגייס מקורות אחרים לפירעון הלוואה זו), ולא מתוכנית מוקדמת לבזוז את נכסי החברה.
26. כאמור, על רקע כלל הממצאים העובדתיים האלו הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי רצונו של פויכטונגר למכור את השליטה דווקא לקבוצת פלד-גבעוני התבסס על מניע לגיטימי ולא נבע ממניעים פסולים כלשהם. כן נקבע כי אין ראיות התומכות בטענותיו של הנאמן לפיהן קיימות אינדיקציות לכך שפויכטונגר ידע או צריך היה לדעת כי הרוכשת מתכוונת לפגוע בחברה או לבזוז את נכסיה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להטיל אחריות על בעלי השליטה בגין מכירה חובלת.
27. לנוכח האמור אף נדחתה הודעת צד ג' שהוגשה נגד המשיבות 7-6.
הערעור דנן נסב על קביעותיו ומסקנותיו אלה של בית המשפט המחוזי.
טענות הצדדים בערעור
28. הנאמן טוען בערעורו כי בית המשפט המחוזי הקל בפסק דינו עם בעלי השליטה כשבחר לתת לכלל האחריות בגין מכירה חובלת פרשנות מצמצמת. לטענת הנאמן, יש לאמץ את הדין האמריקאי לפיו בנסיבות מכירה שבהן היה מתעורר חשד אובייקטיבי בלבו של "אדם זהיר", מוטלת על בעל שליטה חובה לבצע בדיקה על אודות הרוכשים ועל תוכניותיהם. נטען כי כלל זה מהווה איזון ראוי בין זכות הקניין של המוכר ושמירה על חיי מסחר תקינים לבין השאיפה להגן על החברה ובעלי המניות שנותרים בה. כן נטען, כי כלל זה ישמור על יעילות השוק, שכן בהיעדר סימני אזהרה לא יחויב בעל השליטה לבצע בדיקה על אודות הרוכשים, ואילו בעת קיומם של סימנים שכאלה תהיה הבדיקה המוקדמת זולה מהנזק שעלול להיגרם לחברה בדיעבד.
29. לטענת הנאמן, יישום הכלל האמור על ענייננו מוליך למסקנה כי יש להטיל אחריות על בעלי השליטה בגין מכירה חובלת. בתוך כך נטען כי פויכטונגר מכר את שליטתו לחברה בבעלות שתי חברות פרטיות לא מוכרות, שהיו על סף חדלות פירעון, למרות שורה של סימני אזהרה וללא בדיקה ביחס לרוכשים, פעילותם העסקית, מצבם הפיננסי, מקורות מימון העסקה או תוכניותיהם.
--- סוף עמוד 19 ---
לטענת הנאמן, סימני האזהרה שצריכים היו להוביל את פויכטונגר לערוך בדיקה כאמור הם הסימנים הבאים: (1) מכירת השליטה במחיר גבוה ביותר, פי 2.65 ממחיר השוק של המניות בבורסה, ותוך גביית פרמיה של 165%; (2) העובדה שניהול המשא ומתן התנהל מול יגרמן, שלא נשא באף תפקיד רשמי בחברה הרוכשת או בקבוצת פלד-גבעוני. כל זאת, שעה שתלוי ועומד נגד יגרמן כתב אישום אשר בו נטען כי הוא הוביל לקריסת חברה ציבורית אחרת, ובעודו נתון בחובות כבדים. לעומת זאת, פויכטונגר לא נפגש או דיבר עם נושאי משרה פורמליים במשב, ובהם מנכ"ל משב וסמנכ"ל הכספים שלה; (3) הסכמתו של פויכטונגר לכך שרכישתה של החברה תמומן על-ידי כך שהחברה עצמה תרכוש את פעילותם העסקית של הרוכשים, ובכך תזרים כספים לטובת החזר ההלוואות שנטלו הרוכשים לצורך רכישת החברה.
30. הנאמן מוסיף כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי אין בקיומם של כל אחד מסימני האזהרה הנזכרים (ובוודאי שבשילובם יחד) כדי לקבוע שפויכטונגר הפר את חובת ההגינות המוטלת עליו כבעל שליטה משלא קיים בדיקות ביחס לרוכשים בטרם מכר את שליטתו בחברה.
בתוך כך נטען ביחס לסימן האזהרה הראשון, כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי לא הוצגו ראיות להיות מחיר עסקת הרכישה בלתי סביר, וזאת לנוכח הכרת הפסיקה הישראלית כמו גם המשפט האמריקאי בכך שפרמיית השליטה מגלמת את הפער בין מחיר השוק הרגיל של המניה לבין המחיר המשולם עבורה. כן נטען כי שיעור הפרמיה החריג הוכח באמצעות עדותו של הנאמן בבית המשפט המחוזי.
ביחס לסימן האזהרה השני נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שייחס לטובת פויכטונגר את העובדה שיגרמן לא נשא בתפקיד רשמי בחברה הרוכשת. נטען כי דווקא עובדה זו הייתה צריכה לחזק את החשד בלבו של פויכטונגר בדבר עסקת המכר כולה ולהובילו לבדיקת הרוכשים וכוונותיהם. הנאמן הוסיף כי גם קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר מערכת היחסים של יגרמן עם הבנקים והמוניטין ממנו נהנה אינן צריכות לפעול לטובת פויכטונגר. לטענת הנאמן, יגרמן לא נהנה מיחס חיובי של הבנקים, ומכל מקום פויכטונגר לא היה מודע ליחס חיובי שכזה, ואף אם היה מודע לא היה בכך כדי לגרוע מחובתו לערוך בדיקה על הקבוצה המובלת על-ידי חשוד בפלילים המצוי בחובות גבוהים.
--- סוף עמוד 20 ---
לבסוף, בהתייחס לסימן האזהרה השלישי, נטען כי בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לטענת הנאמן לפיה מימון עסקת המכר באמצעות כספי החברה ורכישת פעילותם של הרוכשים הייתה צריכה אף היא לעורר את חשדו של פויכטונגר ביחס לרוכשים ולתוכניותיהם בחברה.
31. חרף כל האמור, לטענת הנאמן, פויכטונגר הודה כי לא ערך כל בדיקה ביחס לתוכנית העסקית של הרוכשים או למימונה ולא בדק דבר ביחס למצבם הכלכלי. לטענת הנאמן, בהתאם לאמת המידה הראויה, פויכטונגר צריך היה לערוך בדיקה אמיתית-אקטיבית על אודות הרוכשים, מצבם הפיננסי, תוכניותיהם ואופן מימון העסקה, אשר היה בכוחה לשכנע אדם זהיר כי אין חשש שהמכירה תוביל לפגיעה בחברה.
32. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומדגישים כי אין מקום להתערב בממצאים המנומקים שנקבעו על-ידו לאחר שבחן את הראיות שהוצגו בפניו בהליך משפטי ארוך. כן נטען, כי הנאמן חוזר בערעורו על הטענות שטען בבית המשפט המחוזי ואשר נדחו על-ידו. המשיבים מוסיפים כי הוכח בפני בית המשפט המחוזי כי מכירת השליטה בחברה לקבוצת הרוכשים נעשתה על יסוד תכלית עסקית ומתוך מטרה להיטיב עם החברה ולהרחיב את פעילותה. כן נטען כי הוכח שלקבוצת הרוכשים עצמה לא היו כוונות מוקדמות להזיק לחברה (כך נקבע הן על-ידי בית המשפט המחוזי והן בהליך הפלילי), ואף אם היו כוונות כאלה – פויכטונגר לא ידע עליהן ולא יכול היה לדעת עליהן. משכך, לטענת המשיבים אין שום יסוד לטענת הנאמן למכירה חובלת במקרה הנדון, וזאת אף מבלי להידרש לטענותיו של הנאמן בדבר סטנדרט האחריות שראוי לאמץ ביחס לעילה זו. עוד מדגישים המשיבים כי בניגוד לטענות הנאמן, פויכטונגר ביצע בדיקות מסוימות ביחס לרוכשים, וכי הוא הכיר היטב את החברה הרוכשת כחברה יציבה ובעלת מוניטין מצוין.
33. המשיבים טוענים עוד כי אין בסיס לטענת הנאמן לפיה סימן האזהרה השלישי היה הסכמתו של פויכטונגר למימון העסקה באמצעות רכישת פעילותם העסקית של הרוכשים על-ידי החברה. לטענתם, רכישת המניות בחברה מומנה ברובה המוחלט על-ידי מימון בנקאי שגויס תוך זמן קצר והון עצמי שהיה בקופת משב, ללא הסתמכות על בטוחות מהחברה. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי קבע כי טרם השלמתה של עסקת הרכישה, הגיעו הצדדים אך ל"הסכמה עקרונית" בדבר שילוב פעילויותיהן של החברות
--- סוף עמוד 21 ---
הנדונות, אך לא הוסכם כיצד יתבצע מיזוג זה ובאיזה מתווה. מכל מקום, נטען כי אין בסיס לטענה לפיה פויכטונגר ידע שהמקור למימון עסקת המכר יהיה רכישת פעילותן של משב, מיאב ובסט-בית על-ידי החברה עצמה.
34. כלל חברה לביטוח, היא המשיבה 6, הגישה אף היא סיכומים, ובהם טענה כי במסגרת הערעור לא התייחס הנאמן כלל לדחיית בית המשפט המחוזי את ההודעה לצד ג' שהוגשה נגדה, ומשום כך יש לראות כאילו ויתר על טענותיו בנדון. לשם הזהירות, חזרה המשיבה 6 על טענותיה לעניין אחריותה כפי שנטענו בבית משפט קמא.
דיון והכרעה
35. השאלה העומדת במוקד חלקו הראשון של הערעור דנן היא מהן חובותיו של בעל שליטה בעת מכירת מניותיו, ובאילו נסיבות ייקבע כי הוא הפר אותן.
חובותיו של בעל שליטה
36. דיני החברות מטילים חובות שונות על בעלי תפקידים ובעלי עניין בחברה על-מנת להתמודד עם כשלי שוק אפשריים ולהגן על החברה מפני פגיעות ונזקים. בהקשר זה נהוג לחלק את בעלי התפקידים ואת בעלי העניין בחברה לשלוש קבוצות: נושאי המשרה, בעלי המניות ובעל השליטה, כמפורט בקצרה להלן.
37. נושאי המשרה אשר מנהלים את החברה, הם בעלי כוח להשפיע על נכסיהם של אחרים (החברה, בעלי המניות בה ונושיה), ומשכך חבים הם בחובת זהירות ו-בחובת אמונים כלפי החברה (ראו: סעיפים 254-252 לחוק החברות; ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ, [פורסם בנבו] פסקאות 51-42 לפסק דינו של השופט עמית (28.12.2016) (להלן: ורדניקוב); אירית חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש כרך א 511-491 (2007) (להלן: חביב-סגל כרך א); יוסף גרוס חוק החברות כרך א 560-556 (מהדורה חמישית, 2016) (להלן: גרוס כרך א); עמיר ליכט דיני אמונאות: חובת האמונים בתאגיד ובדין הכללי 140-139, 146-145 (2013) (להלן: דיני אמונאות)).
במסגרת חובת הזהירות, חב נושא המשרה לנקוט בכל אמצעי הזהירות שנושא משרה סביר היה נוקט בנסיבות העניין, ומכאן כי התנהגותו נבחנת באופן אובייקטיבי (ראו: ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון
--- סוף עמוד 22 ---
אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 310 (2003) (להלן: עניין בוכבינדר); ע"א 4024/13 תקווה – כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' פינקוביץ, [פורסם בנבו] בפסקה 27 (29.8.2016); ורדניקוב, פסקאות 45-42; עמיר ליכט "שם הוורד: אמצעי זהירות ושיקול-דעת עסקי של נושא-משרה" משפט ועסקים יט 475, 496-478 (התשע"ו) (להלן: שם הוורד). לבחינת ההצדקות לקיומה של חובת הזהירות כחובה עצמאית בדיני החברות ראו: יורם דנציגר ועמרי רחום-טוויג "עלייתו של שיקול הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים" ספר גרוס 24 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2015)).
חובת האמונים כוללת את החובה של נושא המשרה לפעול אך ורק לטובת החברה ולהימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים. כן כוללת חובת האמונים את חובת הגילוי אשר בגדרה על נושא המשרה לגלות לחברה פרטים הנוגעים לענייניה ואשר הגיעו לידיעתו מתוקף מעמדו בחברה (ראו: ורדניקוב, פסקאות 51-46; חביב-סגל כרך א, בעמ' 491; גרוס כרך א, בעמ' 590-587; דיני אמונאות, בעמ' 58-48).
38. בעלי המניות הפועלים בחברה עושים זאת ביחס לנכס שבבעלותם, וזאת בניגוד לנושאי המשרה אשר כאמור, מבצעים פעולות ומקבלים החלטות ביחס לנכסיהם של אחרים. משכך נהנים בעלי המניות מזכויות קנייניות, אשר בגדרן רשאים הם לפעול בנכסיהם (מניותיהם) כרצונם (ראו: חביב-סגל כרך א, 631; גרוס כרך א, בעמ' 311, 324-323; צפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות כרך א 317-316 (מהדורה שנייה, 2006) (להלן: צפורה כהן, כרך א)). כמו כן, לעתים קרובות קיימת זהות בין האינטרסים של בעלי המניות לבין האינטרסים של החברה, שכן, ככלל טובת החברה היא גם טובת בעלי המניות שלה, ומשכך החשש מפני פעולות הנוגדות באופן מובהק את טובת החברה פוחת (ראו: חביב-סגל כרך א, בעמ' 634-632; ורדניקוב, פסקה 109). אולם אציין שקיימת גם ספרות ענפה הדנה בהבחנה שבין טובת החברה לטובת בעלי מניותיה (ראו למשל: ידידיה שטרן "תכלית החברה העסקית – פרשנות והשפעות מעשיות" משפטים לב(2) 327, 362-358 (התשס"ב); ורדניקוב, פסקאות 122-121).
לנוכח מאפיינים אלו של בעלי המניות בחברה, החובות המוטלות עליהם במסגרת דיני החברות חלשות יותר מהחובות המוטלות על נושאי המשרה (ורדניקוב, פסקה 55; צפורה כהן, כרך א, בעמ' 317-316)). כך, לעומת חובות האמון והזהירות אשר בהן חב נושא משרה, סעיף 192 לחוק החברות קובע כי בעל מניה חייב לנהוג