בית משפט השלום באילת
ת"א 20438-11-17 מאמוס נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופט שי ברגר
תובע
יגאל מאמוס
נגד
נתבעת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ
פסק דין
1. התובע היה בעל עסק פעיל בעיר אילת בתחום השיפוצים והאינסטלציה.
2. הנתבעת, הינה תאגיד עזר בנקאי, אשר במסגרת פעילותה העניקה לתובע הלוואה, בגינה נותר לו חוב לנתבעת.
3. ביום 31.10.02, לאחר שהנתבעת פנתה באמצעות שלוחה ובא כוחה ופתחה בהליכי הוצאה לפועל, נפתח כנגד התובע תיק הוצאה לפועל בראשון לציון, כשסכום החוב במעמד הפתיחה היה 58,816 ₪.
4. ביום 23.12.02, לאחר חקירת יכולת, נקבע כי על התובע לשלם לנתבעת תשלום בסך 1,200 ₪ לחודש. סך הכול שילם התובע לנתבעת סכום של 39,600 ₪.
5. ביום 23.5.06 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו ישלם התובע לנתבעת סך של 21,000 ₪ ב5 תשלומים שווים (להלן: "ההסכם"). כבוד הרשמת, רבקה ארד, אישרה את ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 18.7.06, ובחודש אוקטובר 2006 שילם התובע את כל חובו לנתבעת, בהתאם להסכם.
6. לטענת התובע, ביום 10.11.10, התברר לו כי הנתבעת לא ביצעה הקטנות חוב ולא סגרה את תיק ההוצאה לפועל, וכי סכום החוב שלו לנתבעת הועמד על סך 98,788 ₪, כתוצאה מריבית משמעותית, וזאת למרות שהתובע עמד בתנאי ההסכם. התובע טען, כי מיד שגילה על כך פנה באמצעות אשתו לעורך דינה של הנתבעת, ולאחר מכן פנה מספר פעמים נוספות לנציגי הנתבעת ולעורכי דינה וכן להוצאה לפועל, בניסיון להביא לסגירת התיק.
7. בתחילת חודש יולי 2017, הגיש התובע טענת פרעתי ובקשה דחופה לעיכוב ההליכים בתיק. ביום 2.7.17, נעתר כב' הרשם חאיק, לבקשת התובע, והתנה את עיכוב ההליכים בתיק בהפקדת עירבון בסך 5,000 ש"ח על ידי התובע.
8. ביום 2.7.17, הגישה הנתבעת את תגובתה, במסגרתה הודתה באחריותה לעניין אי הגשת בקשה מטעמה לסגירת תיק ההוצאה לפועל, ובעקבות זאת, כב' הרשם חאיק נעתר לבקשת התובע ביום 13.7.17, קבע כי מחדלה של הנתבעת, או מי מטעמה, הביא לאי סגירת התיק, וכן השית על הנתבעת הוצאות בסך 2,000 ₪.
9. התובע טען, כי בנסיבות האמורות, הפרה הנתבעת את הסכם הפשרה, תוך שגרמה לו לנזקים רבים. לטענתו, במהלך כ-11 וחצי שנים לאחר פירעון החוב, פעלה הנתבעת שלא כדין, בכך שבצעה הליכים אשר פגעו בחירותו, בשמו הטוב חדרו לפרטיותו, הטרידו אותו ואת משפחתו, ופגעו בעיסוקו ובשלוותו. כמו כן, התובע תיאר פגיעה כלכלית כתוצאה ממחדלה של הנתבעת וכן פגיעה ביכולת ההשתכרות שלו. לאור האמור, עתר התובע לפסיקת פיצויים בסכום כולל של 85,000 ₪.
10. מנגד, טענה הנתבעת, כי למרות שהתובע ידע שתיק ההוצאה לפועל לא נסגר, הוא לא פעל לסגירת תיק ההוצאה לפועל כנדרש, וזאת על אף שהתברר לו אודות הטעות כבר בשנת 2010, ולכן, לא עמד בחובתו להקטנת הנזק.
11. בנוסף, לטענתה של הנתבעת, לא אירע לתובע כל נזק ממשי כתוצאה ממחדליה, ולא ברור כיצד העריך התובע את הפיצוי המגיע לו. לטענתה, הערכת התובע את הפיצוי המגיע לו איננה מגובה באסמכתאות והתובע לא פירט את נזקיו או את דרך חישובו כנדרש.
12. כמו כן, טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח את הנזק אשר לדבריו נגרם לו ואת שיעורו, וכן לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין מחדלה של הנתבעת, ומשלא עמד בנטל ההוכחה, אין הוא זכאי לפיצויים.
דיון והכרעה
13. התובע ביסס את תביעתו על מספר עילות, ובהן, טען, כי הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה שנתחם ביניהם ושאושר על ידי כבוד הרשמת, רבקה ארד ביום 18.7.06, ובכך פעלה בניגוד לחוק החוזים. לטענת התובע, הפרה זו מהווה הפרה יסודית בהתאם לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), שעה שניתן להניח שהאדם הסביר לא היה מתקשר בהסכם עם הנתבעת אילו היה רואה מראש את ההפרה האמורה ותוצאותיה. עוד טוען התובע, כי הנתבעת פעלה בניגוד לחובת תם הלב בהתאם סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, הן ביחס להסכם והן ביחס לניהול הליכי ההוצאה לפועל במשך שנים ארוכות.
14. בנוסף, ביסס התובע תביעתו על עוולות שביצעה הנתבעת על פי פקודת הנזיקין, המתבטאות בנקיטת הליכי גבייה נגדו, כ-11 שנים ויותר לאחר שפרע את חובו לנתבעת, ועת הסתמך על הסכם הפשרה שכרת עם הנתבעת ואושר בהוצאה לפועל.
15. עוד ביקש לבסס התובע תביעתו, על חוק איסור לשון הרע, בכך שטען, כי בעצם קיום תיק ההוצאה לפועל וניהול הליכי סרק כנגד התובע, ביצעה הנתבעת עוולה בהתאם לחוק איסור לשון הרע, משום שהליכים אלו מהווים פגיעה בשמו הטוב של התובע, אשר מזכה אותו בפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7 לחוק ללא הוכחת נזק.
16. אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר ששמעתי את העדים וחזרתי ועיינתי בראיות שהוגשו מצאתי כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה. להלן אפרט.
17. במקרה שלפניי, יש להידרש תחילה לבחינת העילות להן טוען התובע ועליהן מבקש לבסס את תביעתו, ולאחר מכן להכריע בשאלת הפיצוי.
18. אפתח בכך שהנני מסכים עם טענתו העיקרית של התובע עליה מושתת התביעה בכללותה, ולפיה הנתבעת פעלה שלא כדין בעת שלא דיווחה ללשכת ההוצאה לפועל על כך שהתובע פרע את חובו. אין חולק על כך שהתובע שילם את מלוא את חובו לנתבעת בשנת 2006, אולם הנתבעת לא עדכנה ולא דיווחה על כך להוצאה לפועל, וסכום החוב צבר הפרשי הצמדה וריבית, עד שבשנת 2017 הבהירה הנתבעת את טעותה ותיק ההוצאה לפועל נסגר. גם בהביאי בחשבון כי סעיף 19ב לחוק ההוצאה לפועל המטיל חובה על הזוכה לדווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל הסכם ו/או תשלום על חשבון החוב נכנס לתוקף ביום 16.9.2012 ואינו חל על ענייננו, חובת הדיווח ויידוע ביחס לתקבולים אותם קיבל נושה ישירות לידיו ועוד מידי החייב בתיק הוצאה לפועל הייתה קיימת לפני אותו תיקון, והיא נגזרת בין היתר מהוראות תקנה 17א. (א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, הקובעת שזוכה ידווח על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל ובתוך 7 ימים מיום קבלתו, וכן מחובת תום הלב בה מחויב כל מתדיין כלפי יריבו.
19. זאת ועוד, סעיף 66ד(ג) לחוק ההוצאה לפועל, שהוכנס בתיקון תשס"ט, קובע: "רשם ההוצאה לפועל יורה על ביטול הגבלה אם נוכח כי החייב מקיים הוראות של צו תשלומים או הוראות הסכם בינו לבין הזוכה לעניין פירעון החוב" מהוראות הסעיף נגזרת, לטעמי, חובת נושה לדווח לרשם ההוצאה לפועל בדבר מידע רלוונטי בכל הנוגע לתשלומי החייב את החוב. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף מקרה בו הגיש הנושה בקשה לנקוט בהליכים דרסטיים כמו הגבלות על החייב. לשון הסעיף היא לשון צווי דהיינו אם נוכח הרשם כי החייב עומד בצו תשלומים, יורה על ביטול ההגבלה. להבדיל, בסעיף 66ד(ב) לחוק, רשאי הרשם לבטל הגבלות מיוזמתו או לבקשת החייב אם מצא שהדבר מוצדק. בענייננו, מדובר בתובע ששילם את מלא סכום החוב ומכאן כי חובת הנתבעת לדווח בתיק ההוצאה לפועל על כך הייתה מוגברת, והיא לא עשתה כן.
20. לפיכך, הנני קובע כי הנתבעת התרשלה עת לא עדכנה את תיק ההוצאה לפועל בהתאם לקיום הסכם הפשרה ועת לא דווחה לרשם ההוצאה לפועל על התשלומים שביצע התובע ובכך הפרה הוראות תקנה 17א(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 הקובעת שזוכה ידווח על כל תקבול בתוך 7 ימים מיום קבלתו.
21. בנוסף, הנני קובע כי הנתבעת הפרה את סעיף 9 להסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים, אשר קבע כי כל עוד יעמוד התובע בתנאי הסכם הפשרה לא ינקטו כנגדו הליכי הוצאה לפועל בגין החוב האמור, ובהתאם לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, העשויה להקנות לתובע זכות לפיצויים.
22. יחד עם זאת, על מנת שתקום לתובע זכות לפיצויים בהתאם לאמור לעיל, על התובע להוכיח הן את הנזק אשר לדבריו נגרם לו ואת שיעורו, והן את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין מחדלה של הנתבעת. במקרה דנן, התובע העריך את הפיצוי המגיע לו בסך 85,000 ₪, אך לא מצאתי כי התובע העמיד בפני בית המשפט תשתית ראייתית המוכיחה את שיעור הנזק שלטענתו נגרם לו וכי פעולותיה או מחדליה של הנתבעת הן אלו אשר גרמו לפגיעתו, ועל כן לא קמה לתובע זכות לפיצויים על בסיס עילות אלו. ראו לעניין זה דבר בית המשפט העליון בע"א 8232/09 פולורון סיסטם ישראל בע"מ נ' תיווך משכן נכסים בע"מ:
"טרם שקבע כי המערערים עוולו כלפי המשיבים בגזל וברשלנות היה על בית המשפט קמא לבחון את טענת ההגנה המפורטת לעיל שהעלו המערערים ולהכריע בה. הכרעה זו יש לה חשיבות גם בהיבט החוזי שכן גם לצורך פסיקת הפיצוי שתבעו המשיבים, שאיננו פיצוי מוסכם על-פי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) או פיצוי ללא הוכחת נזק על-פי סעיף 11 לחוק התרופות, אלא פיצוי על-פי סעיף 10 לחוק התרופות, על בית המשפט להשתכנע כי הפרת ההסכמים על-ידי פולורון הסבה למשיבים נזק אשר בגינו הם זכאים לפיצוי שתבעו. זאת משום שעצם הפרתו של ההסכם אין די בה כדי להצדיק את פסיקתו של פיצוי כזה"
23. בסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית, טען התובע: "הדבר בא לידי ביטוי ביכולת שלי להתמודד עם המצוקות של הילדים שנאלצו לא אחת לסבול את הצעקות, המריבות, והקשיים שהיו לי", ובחקירתו הנגדית טען: "היו באים ומתקתקים אצלי בבית על הדלת". אולם, התובע לא נקב בתאריכים מתי אירע הדבר, ולא הייתה בפיו תשובה כאשר עומת עם העובדה כי ברשימת ההליכים שננקטו נגדו לא מופיע הליך מסוג עיקול מטלטלין בתקופה האמורה, כך שלא קיימת בפניי כל הוכחה לקשר כלשהו בין התבעת לאותם "תקתוקים" על הדלת.
24. עוד טען התובע, כי הוא היה מצוי בקשיים כלכליים, ולכן צירף תחשיב נזק אשר נעשה על ידו בהתאם לממוצע הכנסותיו ואשר מצביע לטענתו על צמצום בפעילותו העסקית, אך זאת מבלי שהוכח שהירידה בהכנסות קשורה בהכרח למעשיה של הנתבעת וכן טען ל"היעדר יכולת לפעול כעצמאי", מבלי לפרט ולהסביר מה כוונתו ומבלי להוכיח קיומו של קשר סיבתי כאמור לעיל.
25. בסיכומם של הדברים עד כה, סבורני כי התובע לא עמד בחובתו ליצור תשתית עובדתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, ולא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק להפרה או להתרשלותה של הנתבעת, ולכן, לא קמה לתובע זכות לפיצויים על בסיס המפורט לעיל.
26. כעת, נותר לבחון את עילת התביעה הנוספת עליה ביקש התובע לבסס תביעתו, עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. כאמור לעיל, אין חולק, כי הסכום ששולם על ידי התובע בחודש אוקטובר 2006 היווה סילוק מלא וסופי של חוב התובע לנתבעת, ומכאן שההליכים שננקטו נגד התובע בתיק ההוצאה לפועל היו שלא כדין. על-פי הפסיקה הרווחת היום, נקיטת הליכי גבייה מקום שהליכים אלו אינם נדרשים, יכולה לשמש כעילה לתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, שכן אלה עלולים להציגו בעיני הבריות כ"חייב" ו"נזקק" שאינו פורע חובותיו לנושים, ובכך לפגוע ממש בכבודו של אותו אדם ועולים הם כדי "לשון הרע" (ראו למשל בע"א 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים, וכן בת"א 60625/06 זוהר נ' מגן דוד אדום, ת"א 36421-01-12 פרידמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (9.11.12); ת"א 51450-05-12 סימה סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ).
27. פגיעה בשמו הטוב של אדם יכול שתתבטא גם בנקיטה בהליכי גבייה, מקום שהליכים אלו אינם נדרשים. לעניין זה ראו ת"א (מחוזי י-ם) 571/94 ענבר סהר נ' מעריב, בו נקבע כי פגיעה בשם טוב אינה עניין של מה בכך. הגדרתו של התובע כמי שמפגר בתשלום חובותיו עד כדי נקיטת הליכים נגדו, וזאת ללא צידוק, מהווה פגיעה בשמו הטוב. ועוד נקבע פגיעה זו העולה כדי עוולה לפי חוק איסור לשון הרע וגורמת לנזקים שאינם ממוניים כגון עוגמת נפש, הלבנת פנים, צער וכו'. בנוסף, יובהר כי אין מקום לקבל טענה לפיה הטלת העיקול חוסה תחת הגנות סעיף 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, משקבעתי כי הליכי הגבייה ננקטו שלא כדין.
28. על יסוד כל האמור, הנני קובע כי נקיטת הליכים בהוצאה לפועל כנגד התובע, במשך למעלה מ11 שנים לאחר ששילם חובו לנתבעת, מהווים בנסיבות המקרה שלפנינו עוולת לשון הרע שיש בה כדי לזכות את התובע בפיצוי בגינה.
29. אשר לגובה הפיצוי אותו יש לפסוק לטובת התובע, ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף התווה בית המשפט את אמות המידה בפסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע ופסק כי התכלית העיקרית של הפיצוי הינה תכלית תרופתית, דהיינו העמדת הנפגע במצב שבו היה נתון אלמלא הפרסום. בפסיקת הפיצויים יובאו בחשבון: היקף הפגיעה במעמדו של הניזוק, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. עוד יש להביא בחשבון כי מקרה בו המזיק יודע כי דבריו אינם אמת ועושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמתותם, עשוי הדבר לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי.
30. על-פי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, בשל עוולה אזרחית רשאי ביהמ"ש לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50 אלף שקלים ללא הוכחת נזק, ברם בפסיקה של הערכאות השונות נמצא כי בית המשפט רשאי לסטות מהוראת סעיף 7א והוא רשאי לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכומים נמוכים מאלו שצוינו בסעיף 7א' הנ"ל (ראו והשוו: ע"א 26706-06-14 ברינט נ' עירית עפולה וההפניות שם).
31. במכלול השיקולים בנוגע לנזקו של התובע, לאחר שהבאתי בחשבון כי עיקרו של הנזק נובע בפגיעה בכבודו ובשמו הטוב ולאחר שנתתי את דעתי לסכומים שנפסקו במקרים דומים, מצאתי כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין הוצאת לשון הרע ומחדלה בנקיטת הלכי גבייה שלא כדין בסכום של 25,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק.