האם לא זועק מההשוואה הוויזואלית האמורה, שהדמיון הקרוב יחסית הוא בין הסימן של התובעת לבין הסימן של סנטה ברברה? והאם לא ברור מכך, שסימני GPC של הנתבעת שונים באופן מובהק משני הראשונים?
וזאת לראות, כי עדי התובעת עצמם הסכימו לכך, שהדמיון הקרוב ביותר הוא בין סימן התובעת לבין סימנה של סנטה ברברה; וראו עדות דוד בר (עמ' 156) ועדות אלכסנדרה בוריץ' (עמ' 82-81).
דא עקא, שלא רק שהתובעת לא נקטה הליכים נגד סנטה ברברה, ולא התנגדה לרישום סימן המסחר של סנטה ברברה בישראל, אלא שהתובעת אף הגיעה עם סנטה ברברה להסכם דו-קיום, דהיינו ששני הסימנים יהיו מותרים לשימוש בישראל במקביל (גב' בוריץ', עמ' 79, 89).
האינדיקציה הראייתית העולה מעניין זה של סנטה ברברה ברורה מאליה. ואולם לטעמי, התובעת אף מנועה בשל כך מלטעון שסימני GPC של הנתבעת הם סימנים דומים לסימן התובעת ומטעים; וזאת משום שהתובעת הראתה בהתנהלותה מול סנטה ברברה, שהיא "יכולה לחיות" עם סימנים דומים בהרבה מכך לסימן המסחר שלה.
22. הסכם דו-קיום בארה"ב.
עניין נוסף שעלה במשפט הוא עניין הסכם הדו-קיום משנת 1998 בין הנתבעת לבין חברת BHPC Marketing Inc ("החברה האמריקאית").
לצורך הבנת הרלבנטיות של הסכם זה, אם בכלל, יש להקדים ולהסביר את ההיסטוריה של מותג BHPC, את הפיצול והחילופים של הבעלות בו, ואת הצדדים הנוגעים לדבר.
מלכתחילה היה מותג BHPC בכל העולם בבעלותה של החברה האמריקאית. בשלב מסוים פיצלה החברה האמריקאית את הזכויות במותג BHPC, ומכרה אותו במזרח הרחוק למפיץ קוריאני בשם Yang Sang Yo ("המפיץ הקוריאני") וביתר העולם לחברה אמריקאית אחרת בשם Associates BHPC("אסוסיאטס"). בהמשך, ככל הנראה בשנת 2008, מכרה אסוסיאטס לתובעת את הזכויות במותג באירופה ובישראל, והותירה בידיה את הזכויות באמריקה. מצב הדברים דהיום הוא, אפוא, שהבעלות במותג BHPC מפוצלת גאוגרפית בין שלושה בעלים נפרדים זה מזה: התובעת באירופה ובישראל, אסוסיאטס באמריקה, והמפיץ הקוריאני במזרח הרחוק (גב' בוריץ', עמ' 126-125 לפרוטוקול).
דא עקא, שעוד בטרם רכשה התובעת את זכויותיה במותג, ואף בטרם הפיצול מהחברה האמריקאית למפיץ הקוריאני ולאסוסיאטס, הגיעה החברה האמריקאית בשנת 1998 להסכם דו-קיום עם הנתבעת (נספח 11 לתצהיר דרברידג'). באותו הסכם, הסדירו החברה האמריקאית והנתבעת את יחסיהן בארה"ב, כך שסימןBHPC של החברה האמריקאית וסימני GPC של הנתבעת "יחיו במקביל", ולאף אחד מהצדדים להסכם לא תהיה טענה בקשר לנוכחות של כל הסימנים בשוק, ולשימוש של כל צד בסימן שלו.
בסעיף 4 להסכם הדו-קיום נקבע במפורש, כי הנתבעת תוכל להשתמש ולרשום בארה"ב סימן שכולל סוס, כאשר הסוס פונה שמאלה או קדימה או אחורה.
בסעיף 6 להסכם הדו-קיום נקבע במפורש, כי ההסכם יחייב את הצדדים לו, כל חברות-בת שלהם וחברות קשורות בהם, וכל חליפיהם ((successors.
בסעיף 7 להסכם הדו-קיום נקבע במפורש כי הוא יחול בארה"ב, וזו לשונו של הסעיף במקור: "This agreement is applicable to the United States".
23. בראשית המשפט טענו הנתבעים, כי הסכם הדו-קיום מחייב את התובעת, כמי שבאה בנעליה של החברה האמריקאית, במה שהתברר כשרשור זכויות דרך אסוסיאטס; וכי לכן היא מנועה מלתבוע את הנתבעת, ואת הנתבעים 3-2 הבאים מטעמה, בגין שימוש בסימני GPC הכוללים סוס שדוהר שמאלה.
התובעת השיבה לכך בכתב התשובה, כי ההסכם אינו מחייב אותה משום שלא הייתה צד לו, ולא הייתה מודעת לו, וכן משום שהוא מוגבל בתחולתו לארה"ב בלבד.
בסופו של יום, זנחו הנתבעים את טענתם זו בזווית החוזית שלה, וטוב שכך.
כשלעצמי, לא היה מלכתחילה כל מקום לברר את שאלת היריבות החוזית, את פשר החליפות החוזית, ואת השלכתה של החליפות על זכויות שרכשה התובעת בשרשור מהחברה האמריקאית – כך, משום שממילא חל ההסכם באופן מחייב רק בתחומי ארה"ב לפי הוראת סעיף 7 שבו.
לכן, אין גם צורך להידרש לבקשת התובעת לצרף כראיה נוספת לאחר סיכומים את כתב ההגנה המתוקן שהגישה הנתבעת במשפט ביניהן באנגליה. שהרי כל אותה ראיה נועדה להראות רק זאת, שהנתבעת זנחה את טענת התחולה הגלובאלית של הסכם הדו-קיום.
24. ואולם נותרה טענה נוספת בקשר להסכם הדו-קיום, והיא במישור הראייתי גרידא.
לטענת הנתבעים, יש בהסכם הדו-קיום כדי לתת אינדיקציה להעדר דמיון מטעה בין הסימנים של שני הצדדים. שהרי מה שטוב לשוק האמריקאי ולחברה האמריקאית, שהיא הבעלים המקורי של הסימן BHPC, ראוי שיהיה טוב גם לישראל ולחליפתה המקומית.
התובעת חלקה על משמעות ראייתית זו של הסכם הדו-קיום, ולו מהטעם שלא היא זו שהגיעה עם הנתבעת להסכם הדו-קיום. לגישתה, אין בראייתה של החברה האמריקאית את המציאות המסחרית בארה"ב ביחס לדמיון בין הסימנים, כדי לחייב את התובעת.
ב"כ שני הצדדים הרבו בהצגת אסמכתאות לא מחייבות מערכאות שונות בעולם לעניין המשמעות וההשלכה הראייתית של דו-קיום, בין הסכמי ובין אחרת, מטריטוריה אחת לטריטוריה אחרת.
לדידי, אין צורך להידרש גם לסוגיה זו. כך משום שברור לי, כפי שהראיתי לעיל, שסימני GPC אינם מפרים את סימנה של התובעת, ואינם דומים לו במידה היוצרת חשש הטעיה.
25. הכרעות שיפוטיות בפורומים זרים.
נותר עניין נוסף, שתפס מקום רב בטיעוני הצדדים, והוא הכרעות שיפוטיות שניתנו בפורומים שונים באירופה בקשר להתנגדויות לרישום סימני מסחר.
בהקשר זה ביקשה התובעת רשות להגיש ראיה נוספת לאחר הסיכומים, והיא החלטה של רשם סימני המסחר האירופי במסגרת התנגדות של התובעת לרישום הסימן GPC3 כסימן מסחר של הנתבעת. אני נכון לראות את ההחלטה האמורה, כאילו ניתנה הרשות להגשתה והיא הוגשה בהתאם.
כל ההחלטות השיפוטיות בהן מדובר ניתנו בהליכי התנגדות של התובעת לרישום סימני מסחר של צדדים שלישיים ובערעורים על כך, וכן בהליך ההתנגדות האמור שבין התובעת לבין הנתבעת.
כל ההחלטות הוצגו לפני אך ורק כדי לשכנע בעניין המבחנים הראויים לקביעת דמיון מטעה בין סימנים, ולעניין היישום של מבחנים אלו בענייננו. בכל המקרים היה מדובר בסימנים שכללו דמות של שחקן פולו רוכב על סוס ומחבט בידו, ובכולם הייתה השוואה לסימנה של התובעת. במקרה האחרון היה מדובר גם באחד מסימניה של הנתבעת.
ואולם, לא מצאתי בהחלטות אלו דבר כדי להשליך לענייננו או כדי לשנות מממצאי העובדה ומהקביעות המשפטיות שקבעתי לעיל. לא מדובר באסמכתאות מחייבות. הדין הישראלי בסוגיה זו ברור, ואין בהחלטות של רשם המסחר האירופאי כדי להוסיף דבר. וגם מהבחינה העובדתית, אין בקביעותיו של הרשם האירופאי במקרה זה או אחר, כדי לחייב כאן.
למען הסר ספק, אף אחד מהצדדים לא טען למעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתא, ובצדק לא נטען כך.
אשר על כן, אין מקום לבחון אסמכתאות אלו לגופן לצורך ההכרעה במשפט (אף שכמובן בחנתי כל אחת ואחת מהן, במסגרת העיון בסיכומי הצדדים, בטרם הגעתי למסקנה זו).
סוף דבר
26. תיק זה תפס נפח ניכר, הן מבחינת הזמן והן מבחינת הנייר. הוגשו תצהירים רבים ועבי כרס. נשמעו חקירות ארוכות משך מספר ישיבות. חלק מהעדים הגיעו מחו"ל, וחקירותיהם התנהלו (בהסכמתם האדיבה של ב"כ הצדדים) בשפה האנגלית. גם הסיכומים היו ארוכים ומפורטים.
אלא שבסופו של דבר הסתבר, כי הכול התמקד במספר שאלות מצומצם, ועיקרן בהתרשמות המתבונן מהצד בסימנים של התובעת מזה ושל הנתבעת מזה.
27. מסקנתי היא, כאמור, שסימני GPC של הנתבעת אינם דומים לסימן המסחר של התובעת, לא בכלל, ובוודאי שלא במידה היוצרת חשש להטעיה.
כפועל יוצא מכך יש לקבוע, כי הנתבעים לא עוולו כלפי התובעת, לא בהפרת סימן מסחר ולא בגניבת עין, ואף לא בשאר העילות המשלימות והנגזרות שנטענו לפניי.
28. אשר על כן, אני דוחה את התביעה.
29. בבואי לדון בשאלת ההוצאות הבאתי בחשבון את שוויה הנטען והמוערך של התביעה ומשמעותה הנטענת לשני הצדדים; את העמל הרב שהושקע בתיק על ידי שני הצדדים; את ההוצאות המסתברות, במיוחד בשים לב להטסת עדים מחו"ל; את שכ"ט עוה"ד הרב ששולם, ואף נטען בסיכומים (במאות אלפי ₪); וכמובן את תוצאת המשפט.
הכלל הנוהג במשפטנו הוא כי ההוצאות הן לפי התוצאות, ולפי אמת מידה של הוצאות ריאליות אך סבירות.
לפיכך, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים, לידי ב"כ, תוך 30 יום מהיום, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 200,000 ₪.
ניתן היום, כ"ח אב תש"פ, 18 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.
רמי אמיר