391. נאשמי יש הפצות טוענים כי למר קרלינסקי אינטרס כלכלי מהותי בתוצאות ההליך. הם מפנים לכך, שמחקירתו הנגדית של מר קרלינסקי עולה כי ספק גדול (מט"ח) החליט בעקבות ההרשעה להפסיק את התקשרותו עם אחד הסיטונאים (רכגולד), ולהעבירה לגורם אחר (בעמוד 453). מן העדות עולה כי אותו ספק הוציא את ההפצה מכל הסיטונאים שהיו מעורבים. עלה גם, כי לוני כהן נפסלה מהשתתפות במכרז חיפה בשל הרשעתה, וזאת בניגוד לנאשמים אחרים, אשר טרם הורשעו (שם). מהדברים עולה, אכן, כי בהרשעה בפרשה זו יש פוטנציאל של פגיעה בעסקיה של לוני כהן. מכך לא עולה כי מר קרלינסקי ביקש בעדותו להפליל, ללא יסוד, סיטונאים אחרים, על מנת למתן פגיעה זו. אזכיר, כי בעדותו חזר מר קרלינסקי על גרסה בסיסית שמסר עוד ברשות. אזכיר גם, כי לדבריו באישומים שונים יש תימוכין בראיות נוספות, לרבות מזמן אמת. אוסיף, כי ההגנה בחרה שלא להציג למר קרלינסקי, בחקירתו הנגדית, את התיזה המועלית לעניין זה עתה. במכלול נסיבות אלה, אין מדובר בטענה העשויה לפגום במידה ניכרת לעין באמינותו של מר קרלינסקי.
392. נאשמי יש הפצות טוענים גם, כי המאשימה העלתה לראשונה דברים שאמר מר קרלינסקי בהודעותיו, במסגרת חקירתו החוזרת. מדובר באמירות מרכזיות, על פי הטענה. בדרך זו, כך נטען, חמק מר קרלינסקי מחקירה נגדית לגבי אותן אמירות. הנאשמים מפנים בהקשר זה לעמודים 454, 455, 456, 462 לחקירתו החוזרת של מר קרלינסקי.
393. בטענה זו אין ממש. הדברים שנאמרו באותם מקומות אינם שונים מהותית מתוכנה הכללי של העדות, ודאי לא שוני כזה העשוי להצדיק תיוג של התנהלות המאשימה כ"תכסיסנות", כטענת הנאשמים. אכן, אילו סברו הנאשמים כי מדובר בתוספת מהותית לעדותו של מר קרלינסקי, היו רשאים לבקש להשלים את חקירתו הנגדית של העד ביחס לאותה תוספת. בקשה כזו לא הוגשה, וממילא לא נדונה. בנסיבות אלה, לא אצור בטענה זו של הנאשמים משקל רב.
394. הודעתו ועדותו של מר זלוף. בהודעתו של מר זלוף, ת/2, עולה תמונה דומה לזו שבראיות עליהן עמדתי. מר זלוף מסר (בעמוד 8) כי המשתתפים בפגישה דיבר כך ש"אנחנו לא יכולים לגשת בתנאים האלה" למכרז משכ"ל. הוא הסביר כי הכוונה היא "שאין אבא או אמא למכרז, שנותנים קנסות, אספקה של ספקים צריך לתאם עם המנהל ... ". מר זלוף טען כי "אני לא זוכר מי אמר מה. אני לא מכחיש שאמרתי שבתנאים שיש במכרז חשכ"ל אני לא ניגש ..." (שם, בעמוד 8; ראו גם בעמוד 7; לדברים דומים שנאמרו על ידי הגב' חבז למר קרלינסקי, ראו בהודעתה ת/6, בעמוד 9). כעולה מדבריו בעמוד 7, מדובר בדברים שנאמרו גם על ידי המשתתפים האחרים בפגישה, לגביהם מסר מר זלוף במפורש כי "גם הם אמרו שהם לא ייגשו" (בעמוד 7). מר זלוף אישר את הדברים בעדותו (בעמוד 2103; ראו גם בעמודים 2105 – 2106, 2113). על רקע זה, ניסיונו של מר זלוף לצמצם את אמרתו ברשות אך לדברים שהוא עצמו אמר (עדותו, בעמוד 2104), אינו יכול להתקבל.
395. עדות מר מן-דעלי. בהשלמה ובהתאמה לכך, עולה מעדותו של מר מן-דעלי כי בפגישה השנייה אמר שלא ייגש למכרז (בעמוד 505).
396. המאשימה מפנה בטיעוניה גם לחליפת מסרונים בין מר קרלינסקי לבין מר מן-דעלי (25.4.13, ת/462). במסמך זה נמצא דיווח של מר מן-דעלי (10:19) כי "סוכם לא לגשת למכרז". מר קרלינסקי השיב בחיוב ("מצוין") (תיבות מס' 44 – 45 למוצג האמור). מר מן דעלי גרס בעדותו (בעמוד 509), כי כוונת הדיווח שמסר הייתה לעמדתה של רכגולד. הסבר זה אינו מניח את הדעת, שכן עמדה זו בוטאה בפגישה שהתקיימה יום לפני כן. לא ברור מדוע היה צריך מר מן-דעלי לבטא את הדברים פעם נוספת יום אחר כך. בה בעת, הואיל ומר קרלינסקי נכח בפגישה, לא היה לכאורה צורך בכך שמר מן-דעלי ידווח לו על תוצאותיה. מעדותו של מר קרלינסקי עולים הסברים שונים לעניין זה (בעמוד 440). במצב זה, יש לגלות זהירות ביחס לראיה זו, הגם שרוחה הכללית, כמו גם מועד עריכתה, תומכת בעדותו של מר קרלינסקי.
397. עדויות על שתי הפגישות יחד. תמונה דומה עולה מאמרות ועדויות בהן התייחסו המשתתפים לתוכן הפגישות, בלא הבחנה חדה בין הפגישה הראשונה לבין הפגישה השנייה.
398. הודעת מר זלוף. מר זלוף מסר בחקירתו ברשות (ת/1) כי בשיחותיו עם מפיצים אחרים, אשר בשמותיהם לא נקב, אמר ל"מי ששאל אותי" כי לא ייגש למכרז (בעמוד 13; ראו גם בעמוד 14).
399. עדות מר קרלינסקי. באופן התואם את האמור לעיל, בעדותו של מר קרלינסקי התייחס הלה לכך שבפגישות הייתה "הסכמה כללית. לא החלטה, אבל הסכמה כללית. וזה ככה יצאנו מהפגישה. זה לא היה מוקלט ולא היה ברור לי שבאמת כולם יעמדו בזה. אבל התחושה הייתה שזה מקובל על כולם ... שכל עוד אין שינוי לא ניגשים למכרז" (בעמוד 457).
400. עדות מר מן-דעלי. באופן דומה, מר מן-דעלי תיאר הלך רוח בפגישות בין הסיטונאים, שלא לגשת למכרז (בעמוד 598). עולה מעדותו, כי בהודעתו השלישית ברשות מסר כי "בסופו של תהליך יש תיאום, הסכמה" (שם). לדבריו שם, "כל ספק הגיע למסקנתו שאין לגשת למכרז בתנאים הראשוניים ולאחר שההבהרות שניתנו לא שינו הרבה את תנאי המכרז, לאחר שכל אחד מהסיטונאים התחבט ובחר לא לגשת היה תיאום בין הספקים והסיטונאים בנושא", אשר עניינו "לא לגשת". על פי הטענה "כל אחד מהספקים שהחליט לא לגשת לבד תיאם את זה מול חבריו הספקים. ... הסגירה בינינו הייתה לאחר שכל אחד וחברתו הוא החליט על הדרך שלו שלא להגיש" (שם). בעדותו אישר מר מן-דעלי, כי התהליך עליו דיבר הוא הפגישות של הסיטונאים (שם, בעמודים 598, 599).
401. היינו, הטענה היא להחלטה חד צדדית ובלתי תלויה של כל אחד מהספקים שלא לגשת למכרז. אין בטענה זו כדי לגרוע מן התיאור שבדברים, על סגירה בין כל הספקים שלא לגשת. אזכיר, כי טענה להחלטה חד צדדית כאמור אינה גורעת מקיומו של הסדר כובל, שעה שהספק משתף את המתחרים האחרים בהחלטתו, ובדרך זו נוצר תיאום בין כל הצדדים. צודקת המאשימה בטענתה, כי עצם העובדה שהסיטונאים היו זקוקים להבנה שנוצרה בפגישה המשותפת שלהם, מלמדת כי בהחלטה חד צדדית של כל אחד מהם, גם אם הייתה כזו, לא היה די על מנת להסיר את אי הוודאות התחרותית בה היה שרוי כל אחד מהם. הפגישות והדברים שנאמרו בהן, הן שהפחיתו אי ודאות זו.
402. ההגנה מבקשת לייחס משקל לכך שמר מן-דעלי אישר בחקירתו הנגדית (בעמוד 598), כי התחושה שלו בדבר תיאום נבעה מכך שבפגישה עם הספקים שמע שכולם מדברים נגד המכרז, ואף אישר כי לא היה תיאום במובן זה שהספקים ישבו ואמרו "בואו נסכים בינינו ביחד שלא ניגשים למכרז" (שם). דברים אלה אינם מסייעים להגנה. ראשית, מדובר בתשובות לקוניות לשאלות שהיה בהן יסוד מדריך בולט. משקלן של התשובות, בנסיבות אלה, אינו רב. שנית, כפי שתואר לעיל, לשונה המדויקת של ההסכמה ואופן גיבושה אינם בעלי משקל מכריע במסקנה אם נקשר הסדר כובל. השאלה היא אם בדרך זו או אחרת, גובשה הסכמה שעניינה אי תחרות.
403. עדות חיים. בהשלמה ובהתאמה לאמור אוסיף, כי מעדותו של חיים עולה כי בפגישות אמר שלא ייגש למכרז (בעמוד 707; ראו גם בעמוד 810).
404. מודעות לטיבו של ההסדר הכובל. מן הראיות עולה כי הצדדים להסדר הכובל היו מודעים לטיבו ככזה. בשיחה של חיים (ת/96, 8.5.13) עם אודי, תיאר חיים שיחה שלו ושל מר קרלינסקי עם רויטל ממשכ"ל. בדבריו התייחס חיים להסברים שניתנו לרויטל לגבי הסיבות לכך שהסיטונאים אינם ניגשים למכרז במלים "ג'עג'תי לה עוד כל מיני שטויות" (בעמוד 1). בהמשך, הסביר כי מר קרלינסקי הציג את דבריו "בתור לוני כהן הוא דיבר כדי שהיא לא תתפוס אותו" (בעמוד 3; ראו גם בעמוד 4, שם עמד חיים על כוונתו שכל סיטונאי יציג בפני רויטל "את הצד שלו, כדי שלא תרגיש, היא רואה כל כך הרבה בעיות רויטל"). מן הדברים משתמעת בבירור תודעה של הדוברים על כך שעליהם להסתיר את התיאום בין הסיטונאים, לבל יוודע לרשות . לא למותר להוסיף, כי חיים לא ידע להסביר את הדברים בעדותו (ראו בעמוד 731).
405. תודעה דומה של הצדדים להסדר עולה גם משיחה אחרת, בה תיאר חיים (ת/358, 9.5.13) שיחה בה לקחו חלק הוא, מר שפר ורויטל. לגבי שיחה זו מסר חיים מסר (בעמוד 3) כי "דיברתי איתה בשמי ובשם עודד [מר שפר – ע.ש.], כאילו לא אתה יודע לעשות, להראות לה שזה קרטל".
406. חיים ביקש להסביר את הדברים בטענה (עמוד 718 לעדותו), כי רצה להימנע ממצג כאילו הוא בא ומשכנע את מר שפר לא לגשת למכרז, "אז זה קרטל". צודקת המאשימה בטענתה, כי דברים אלה אינם מסבירים דבר, באשר אין מחלוקת שחיים היה מלווה במר שפר בפגישה עם רויטל, ואף דיבר בשמו של מר שפר בפגישה (שם).
407. ודוק. הדין אינו דורש, לשם גיבוש אחריות פלילית בגין עבירה של צד להסדר כובל, מודעות לאופייה הפלילי האסור של ההתנהגות. עם זאת, הראיות הנזכרות מזמן אמת מחזקות את המסקנה כי במישור העובדתי, אכן קשרו הצדדים בפגישותיהם הסדר כובל לפיו לא ייגשו למכרז משכ"ל.
408. הנאשמים מפנים בטיעוניהם לכך, שבאותה שיחה ת/358 דנו הדוברים בהבהרות שניתנו למכרז, ובשאלה אם הן נותנות מענה לבעיות שבו. ברם, עולה בבירור כי שיח זה התקיים על רקע הסכמה קיימת של הדוברים. כך עולה מדבריו של חיים (בעמוד 1), שם אמר "הקיצור לא שיפרו כלום. אנחנו עדיין בעמדה שלנו". העמדה הנדונה, כעולה מדברי שני המשתתפים בסמוך, היא כי "אנחנו נגד זה" (בעמוד 1). באופן דומה, דנו הדוברים בנושא הספרים המשומשים, הקנסות וההתמחרות השנייה, בפריזמת ההחלטה ש"לא לגשת", כדבריו של חיים (בעמוד 2).
409. הנאשמים מבקשים לשים דגש על דבריו של חיים בשיחה (בעמוד 2) כי "אנחנו צריכים לקבל, להיות אמיצים ולקבל החלטה לא לגשת". מכך מבקשים הנאשמים להסיק, כי עובר לשיחה, לא התקבלה החלטה כזו. טיעון זה אין לקבל. נקודת המוצא של השיחה אינה גיבושו של הסדר מלכתחילה. נקודת המבט של השיחה היא, האם יש בהבהרות שניתנו כדי לשנות דבר מה מעמדתם של הצדדים להסדר, שלא לגשת למכרז. ואומנם, כנזכר לעיל, בהמשך השיחה (בעמוד 3) תיאר חיים את השיחה המשותפת שלו עם מר שפר ורויטל ממשכ"ל, בה הקפיד שלא "להראות לה שזה קרטל". אין בטיעוני הנאשמים התמודדות משכנעת עם דברים אלה.
410. נאשמי ספר לכל מפנים לכך, שבסיכום השיחה (בעמוד 3) פנה חיים למר מן-דעלי בשאלה "טוב, בקיצור אריה, אנחנו בקטע של לא לגשת נכון?". מר מן-דעלי השיב ברוח חיובית, "אני כרגע, אני בכלל לא, אני נגד הדבר הזה אבל כרגע אני נוטה לא, לא להיכנס לזה". דברים אלה מלמדים על אשרור ההסכמה הקודמת שהושגה. הם חוזרים, בסיכום השיחה, על הדברים שאמרו שני המשתתפים בתחילתה. דומה, כי אלמלא הושגה הסכמה קודמת, היה בהם, כשלעצמם, כדי ללמד על גיבושו של הסדר כובל, על פי אמות המידה עליהן עמדתי לעיל. הקביעה בסוף השיחה, כי "אנחנו צריכים להחליף מילים ביום ראשון", אינה גורעת מכל האמור. בסופם של דברים, התבוננות על שיחה זו בכללותה אינה תומכת בטיעוני הנאשמים.
411. סיכום ביניים. מן הראיות עליהן עמדתי עולה, כי בפגישות הושגה הסכמה כוללת של כל הנוכחים שלא לגשת למכרז משכ"ל. להסכמה זו לא היה בזמן אמת חריג כלשהו. בנסיבות אלה, יש ממש בטענה כי התגבש הסדר, לו היו כל הנוכחים צד, לפיו הספקים לא ייגשו למכרז משכ"ל. מסקנה זו תואמת את עדותו של מר מן-דעלי, כי תכליתן של הפגישות הייתה להגיע למסקנה מושכלת בדבר האופן בו מבקשים הסיטונאים לפעול (בעמוד 507; ראו גם בעמוד 508).
412. ראיות נוספות. בהשלמה לאמור לעיל, ניתן להפנות למספר נדבכים ראייתיים נוספים, התומכים במסקנה כי בפגישות הראשונה והשנייה השתכלל הסדר כובל בדבר אי הגשת הצעות במכרז משכ"ל.
413. שיחות בין חיים לבין בעלי חנויות ספרים. נדבך ראייתי אחד הוא הקלטות של שיחות מזמן אמת, אשר ערך חיים עם מספר בעלי חנויות ספרים. יש ממש בטענת המאשימה, כי מדובר בשיחות בהן דיבר חיים בזמן אמת לפי תומו, ומשכך, יש לדברים משקל של ממש.
414. כך, בשיחה מיום 13.5.13 (ת/373 הנ"ל) אמר חיים (בעמוד 2) כי "אני אומר לך שאף אחד לא ניגש [למכרז משכ"ל – ע.ש.], אולי קנו מכרז אבל אף אחד לא הגיש ... מה שאני יודע זה שאף אחד לא ניגש". בתשובה לשאלת בן שיחו, באותו עמוד, האם "יש איזה הסכמה לא לגשת שוב", השיב חיים "יש איזה הסכמה כן, לא לגשת. אבל אנחנו, אתה יודע פעם שעברה קרה שהיה כמעין הסכמה ואז הסיטונאים זכו במכרז ההוא מתוקף המכרז הקודם". דברים אלה סבים על ההסכמה לעניין מכרז מרמנת, מושא האישום החמישי לעיל. יצוין, כי בתשובה לשאלה נוספת של בן שיחו, השיב חיים כי "דני ספרים לא, לא בהסכמה". דברים אחרונים אלה, אשר אין חולק על נכונותם, מעצימים את משקל דבריו של חיים בשיחה זו.
415. באופן דומה, בשיחה מיום 22.5.13 (ת/97), אמר חיים (בעמוד 1) כי "אנחנו הסיטונאים אף אחד מהם, מאיתנו לא ניגש למכרז". בהמשך לכך הוסיף (באותו עמוד), כי "אנחנו תיאמנו לא לגשת".
416. תמונה דומה עולה משיחות נוספות. כך, בשיחה מיום 19.5.13 (ת/381), אמר חיים (בעמוד 1) כי "אני יודע שהסיטונאים לא ניגשים" למכרז. באופן דומה, בשיחה אחרת מאותו יום (ת/383), אמר מר כהן בהתייחסו למכרז, "לא ניגשים" (בעמוד 1). בהמשך אותה שיחה הסביר את ההיגיון בכך שהסיטונאים לא ניגשים, בשל התיחור השני, שיגרום ל"מלחמת עולם" ולהנחות בשיעור של 17% (בעמוד 3). באותו עמוד אמר חיים כי "אני יודע שאף אחד בינתיים לא ניגש". דברים אלה מצטיירים כתיאור של מצב עובדתי. הם אינם גורעים מן הדברים שנאמרו קודם לכן, המצטיירים כהחלטה של הסיטונאים שלא לגשת למכרז.