התובעת טענה, כי בחודש מאי 2017 נודע למנהלה שהנתבע נסע לאיסטנבול ביחד עם אחיו, מוטי. איסטנבול, כך נטען, היא המקור של מרבית יבוא התכשיטים. ביום 23.5.2017 הגיע מנהל התובעת למכון התקנים, כדי לטפל בתהליכי יבוא עבור התובעת ופגש שם את הנתבע ביחד עם אמו. הנתבע הסביר, כי הגיע למכון כדי לפתוח תיק יבואן, ככול הנראה על שם אמו.
3. התובעת טענה, כי הנתבעים בצעו תרגיל עוקץ והעלימו סחורה במתכוון במספר דרכים. הראשונה - לאחר סגירת החנות, רכשה חנות תכשיטים בפתח תקווה, בשם בי אנד ג'י גונן, סחורה מאחיו של הנתבע. בתוך הסחורה היה מצוי תכשיט של התובעת שנמכר לנתבעים. אציין, כי התובעת לא חזרה על טענה זו בתצהיר העדות הראשית של מנהלה ובסיכומיה ומשכך, היא נחשבת כמי שזנחה טענה עובדתית זו. השנייה - הגדלת הרכישות בסוף 2016, כאשר כבר בתחילת 2017 הפסיקה החברה לשלם עבור הסחורה. בנסיבות אלה, לא נותרה בידי התובעת ברירה אלא להגיש את התביעה כאן.
התובעת טענה, כי חוב החברה בגין הסחורה שסופקה לה עמד על סך של 1,074,816 ₪ והיא חייבת לשלם סכום זה מכוח ההסכם שנכרת בין הצדדים (בע"פ או מכללא) ו/או מכוח דיני השטרות, בהתאם להמחאות שמסרה בתמורה.
התובעת עתרה להורות על הרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין הנתבע לבין החברה, ולחייבו בחוב החברה, על בסיס מספר עילות - חוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב, הפרת חובת הגינות, מימון דק של החברה שהטיל את כל הסיכון על נושיה וכן, מרמה, גזל ורשלנות - שעה שמסר לתובעת המחאות מעותדות תוך ידיעה כי לא יפרעו. נטען, כי הנתבע פעל להברחת כל רכושה של הנתבעת, מבלי לשלם תמורה עבור הסחורה שסופקה לה על ידי התובעת.
4. במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים, כי הנתבע לא ערב באופן אישי להתחייבויות, הוא אינו חייב לתובעת דבר ולא קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות. הנתבעים הדגישו, כי חיוב אורגן בחובות החברה הוא החריג לכלל ויעשה בזהירות ראויה, במקרים חריגים בהם הוכיח התובע, בראיות של ממש, כוונת מרמה או פעולה בלתי כשרה. עוד טענו הנתבעים, כי התובעת לא צירפה לכתב התביעה בדל ראיה המעיד על מרמה או ביצוע פעולה לא כשרה.
הנתבעים טענו, כי הנתבע עבד תקופה ארוכה בעסק של אביו, אך בהוראת האחרון דרכיהם נפרדו במחצית שנת 2014. הוא הפך לעצמאי והקים את החברה, שהפעילה חנות לממכר תכשיטים.
עוד טענו הנתבעים, כי בשוק התכשיטים ניתן ללקוחות אשראי בהיקף רחב וכי הנתבע לא דרש מעולם דבר על בסיס הרקע המשפחתי שלו. החלטות התובעת והתנהלותה מול החברה היו בידיעתה ועל פי רצונה, למטרת רווח ותו לא.