תיקון מס' 3 לחוק (שנכנס לתוקף ביום 17.3.2005), עשה שינוי מהותי בסעיף 6, ובעיקרו החמיר את התנאים בהם ניתן להרים מסך, מתוך מגמה לצמצם את השימוש של בתי המשפט בהליך זה. ראשית, הסדר זה ביטל את המבחן הגמיש שנקבע בסעיף 6(ב) המקורי, כך שמעתה ניתן להרים מסך רק במקרים חריגים וכאשר הנסיבות מצדיקות זאת. שנית, ההסדר הוסיף את יסוד הידיעה, היינו - רק בעל מניות שהיה מעורב באופן פעיל בפעילות אסורה יכול להיות אחראי אישית לחובות החברה בהתאם לסעיפים 6(א)(1)(א) - (ב). אעיר, כי אמנם עצימת עיניים נכללת במסגרת ידיעה, אולם לא די ברשלנות לשם כך. שלישית - על פי התיקון לחוק, אין די ב"מימון דק", קרי - מימון החברה על בסיס הון עצמי מינימאלי - על מנת להביא להרמת מסך. יותר מכך, גם נטילת סיכון עסקי בלתי סביר שוב אינה עילה עצמאית להרמת מסך. רק כאשר אלה מצטרפים לפעילות בניגוד לתכליתה העסקית של החברה תתאפשר הרמת מסך. משמע, כל עוד הפעילות נועדה למקסם את רווחי החברה, מימון דק או סיכון לא סביר, לא יקימו אחריות אישית. רביעית - ההסדר יוצר הבחנה בין בעל מניות פאסיבי לבעל מניות אקטיבי ומכוון להתחשב בגובה אחזקותיו של בעל המניות ובמידה שזה מילא אחר חובותיו לפי סעיפים 192 ו - 193 לחוק החברות. ההפניה לסעיפים 192 ו - 193 מבהירה כי הרמת מסך תעשה ביתר קלות כנגד בעלי מניות שליטה או בעלי מניות הנהנים (בפועל) מהכוח להשפיע על החלטות החברה. הכוונה היא למקד את הליך הרמת המסך נגד בעלי מניות משמעותיים בחברה (להבדיל, למשל, מבעלי מניות קטנים ופאסיביים), בפרט כאלה הנהנים משליטה בה וכפופים לחובת ההגינות כלפיה. למותר לציין, כי בכלל אלה נמנה גם בעל מניות יחיד, שעל פיו יישק דבר. חמישית - התיקון מצמצם את עילת הקיפוח מ"אדם" ל"נושה" בלבד, קרי - קיפוחו של אדם לא יעלה עוד כעילה להרמת מסך, אלא אם הוא נושה של החברה (ראה לעניין זה א. חביב-סגל, "דיני חברות", תשס"ז - 2007, כרך א', בעמ' 318 - 325 וכן, ע"א (מחוזי-ת"א) 1659/08 אמיר בוקס נגד קבוצת וילנאי לשיווק בע"מ ואח' (29.12.2009)).
תיקון מס' 3 לחוק לא שינה את העיקר - הרמת מסך נועדה למנוע מבעלי מניות עיקריים (וגם החברה עצמה) את ניצול ההפרדה ביניהם, להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. העיקרון נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור (רע"א 510/00 רשף קבלנים 1990 בע"מ נגד ענבר, פד נד(2) 712, 717 וע"א 4606/90, לעיל). יחד עם זאת התיקון הדגיש וחיזק את הקביעה כי הרמת מסך ההתאגדות היא פעולה קיצונית שאינה נעשית כדבר שבשגרה, יש צורך בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ע"א 4606/90 לעיל) ואין די בעובדה שמדובר בהתקשרות עם חברת יחיד או חברה בעלת הון דל (כטענת התובעת כאן), כשלעצמה. תוספת היסוד הנפשי, הדגש על מעורבות פעילה, הצורך בבחינת אחזקות בעל המניות ומידת השפעתו על החברה, כל אלה נועדו למקד את הזרקור בבעלי שליטה עיקריים ולקבוע סטנדרט התנהגות ראוי של בעלי שליטה כלפי נושים, ספקים ועובדים איתם מתקשרת החברה. יחד עם זאת, כאשר בעל מניות מרוקן את החברה מכל נכס (כגון מלאי, כבעניינו), ומשתמש באופן ציני באישיות המשפטית הנפרדת שלה, כדי להפיק טובת הנאה לעצמו או כמסך בינו לבין הנושים, במטרה לחמוק מתביעותיהם, יש לומר עליו, כי ניצל לרעה את מסך ההתאגדות, לשם קידום אינטרסים אישיים בלבד. במקרים ראויים כגון אלה, יש מקום להציץ אל מאחורי הפרגוד (ראה ע"א 1371/90 דמתי נגד גנור, פד מד(4) 847, 857, ע"א 10582/02, לעיל, וע"א 2223/99 לעיל).
33. בענייננו, הנתבע בעל מניות יחיד בחברה, מנהלה והרוח החיה מאחוריה. ללא ספק, כבר באמצע שנת 2016 ידע הנתבע כי מצבה הכלכלי של החברה בעייתי ולא נזקק ל"הבהרה" מרו"ח באטאס בעניין זה. הוא בחר ביודעין שלא להתריע באותו שלב באזני הספקים והנושים השונים של החברה על דבר מצבה, אלא הגדיל את רכישות הסחורה שביצעה החברה אצל התובעת, כמו אצל ספקים אחרים, באופן ניכר. פעולת הנתבע, באמצעות החברה שבבעלותו, נועדה לייצר לחברה מלאי בהיקף גדול, אשר עלה בהרבה על היקף פעילותה בשנת 2015 (כמעט פי ארבע) ובשנת 2016 (כמעט פי שתיים מהיקף המכירות).
רק לאחר צבירת המלאי הודיע הנתבע לתובעת (וגם לספקים אחרים כגון חברת טוביאס), כי מצבה הכלכלי של החברה קשה, ביקש לעצור את התשלומים למשך שלושה חודשים ולפרוס את החוב מחדש, לטווח ארוך. בשלב זה היה ברור לנתבע כי לחברה אין יכולת לפרוע את חובותיה. הפניה לספקים, בלווית רואה חשבון באטאס, נועדה לאפשר לנתבע להיפטר מהמלאי העצום שצבר ולפרוע חובות ספציפיים, להם ערב באופן אישי.
במהלך התקופה החל מינואר 2017 ועד לחודש אפריל 2017, במקביל לדחיית המשך התשלומים לתובעת על פי הפריסה החדשה, הבריח הנתבע את מלאי התכשיטים של החברה, בהיקף של כ - 19.6 קילו זהב, ששוויו כ - 2.45 מיליון ₪, לפי ערך ממוצע של 125 ₪ לגרם בקניה או סך של 3.92 מיליון ₪, לפי ערך ממוצע של 200 ₪ לגרם במכירה. בעשותו כן פעל הנתבע באופן אקטיבי, בידיעה, בניגוד לתכליתה העסקית של החברה, רוקן אותה מנכסיה ושלל מהנושים כל יכולת להיפרע הימנה, אף באופן חלקי. פעולה זו נועדה להונות ולקפח את התובעת (כמו גם ספקים אחרים) בניגוד להוראות החוק.
הכספים שהוזרמו לחשבון החברה על ידי משפחת הנתבע שימשו בפועל לפירעון חובות החברה להם ערב הנתבע באופן אישי (קניון עזריאלי וההלוואות מבנקים), חלף ספקים כגון התובעת, מהם נתבקשה דחיית תשלום החוב ופריסתו מחדש. פירעון החובות המובטחים בערבויות אישיות של הנתבע נעשה מתוך אינטרס צר שלו לשלם רק חובות להם ערב באופן אישי. פעולה זו שקולה להעדפת נושים (בחלקם), קיפוח נושים (כגון התובעת) ושימוש לרעה במסך ההתאגדות כדי לייצר לנתבע רווח אישי. די בכך כדי להרים את מסך ההתאגדות, על אחת כמה וכמה, שעה שבד בבד רוקן הנתבע את החברה מנכסיה והעלים את מלאי הסחורה שלה (ראה, למשל, ת"א (מחוזי-נצרת) 1245/04 שלי דוד נגד אל פאתח דראושה (25.4.2007)).
התנהלות הנתבע מצביעה על שימוש עקבי ומכוון לרעה במסך ההתאגדות, באופן המצדיק הרמת המסך והיא נכנסת לגדרי סעיף 6(א)(1)(א) או 6(א)(1)(ב), כמפורט לעיל. לכן, יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות החברה כלפי התובעת.
34. באשר לגובה החוב - התובעת טענה, כי חוב החברה כלפיה עומד על סך של 1,074,816 ₪ (נומינלי). יחד עם זאת, במהלך הפגישה שנערכה בין הצדדים בסוף חודש דצמבר 2016, בה הגיעו לידי הסכמה בדבר פריסת החוב, נמסרו בידי התובעת המחאות על סך כולל של 999,000 ₪. מאחר ומאותו שלב לא הוזמנה סחורה נוספת (הנתבע לא הוכיח, כאמור, טענתו, לפיה הוזמנה סחורה כנגד תשלום מזומן. מכל מקום, גם אם טענה זו נכונה, משמעות הדברים היא שהחוב לא גדל), ניתן להניח כי סכום זה משקף את ההתחשבנות שנערכה בין הצדדים באותה עת והסכמתם להעמיד את חוב החברה על הסכום הנ"ל (אציין, כי התובעת התעלמה מפער זה בתביעתה ובסיכומיה ולא טענה דבר בנקודה זו).
הנתבעים אישרו בסעיף 39 לכתב ההגנה קיומו של חוב, אך טענו באופן סתמי, כי טרם נערכה התחשבנות בין הצדדים. עוד נטען, כי ממילא, בכוונת החברה להגיש בקשה לפירוק, נוכח חובותיה. הנתבע הוסיף בסעיף 32 לתצהירו, כי יש לברר את גובה החוב בהליך הפירוק.
רק במהלך חודש אוקטובר 2018, כשנה וחודשיים לאחר הגשת התביעה, הגישה החברה בקשה לפירוק בתיק פר"ק (מחוזי-חיפה) 48415-10-18. עצם העובדה שהיה בכוונת החברה לפתוח בהליך פירוק בעתיד, לא הסירה ממנה את החובה להעלות בכתב ההגנה כל טענה שבידיה נגד החוב. היה על החברה והנתבע לפרט טענותיהם כנגד החוב הנטען, ככול שבידיהם טענות, אולם הם לא ניצלו זכותם. יתירה מזאת, הנתבעים לא כפרו ברכישות שביצעה החברה (נספחים ג - ה לתצהיר הנתבע), והנתבע הודה בשמה כי השיקים שנתנה החברה לפירעון חובותיה חזרו בהעדר כיסוי מספיק (עמ' 30, שורות 12 - 15 לפרוטוקול).
במצב דברים זה, אני קובע כי חוב החברה לתובעת נכון ליום 31.12.2016 עמד על סך של 999,000 ₪. אמנם, נוכח הליך הפירוק לא ניתן לחייב את החברה בשלב זה בתשלום החוב, אולם הכרעה בנקודה זו נדרשת לאור הקביעה כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע לחברה ולחייבו באופן אישי בחוב כלפי התובעת.
35. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה נגד הנתבע, מורה על הרמת מסך ההתאגדות בינו ובין החברה וקובע כי עליו לשאת בחוב החברה כלפי התובעת.
36. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 999,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.2016 ועד למועד התשלום בפועל (אבהיר, כי יש בסכום התביעה כדי לכסות גם את הפרשי הצמדה והריבית שזקפתי לחובת הנתבע ממועד המוקדם להגשת התביעה).
בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את אגרת התביעה וכן, שכר טרחת עורך דין בסך של 55,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ז כסלו תשפ"א, 03 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.
אבישי רובס