עיון בחשבוניות הזיכוי שהציגה התובעת (נספח יד לתצהיר קאשי) מעלה, כי בשנת 2017 הוחזרה סחורה בערך של 371,305 ₪, שווה ערך ל - 1.35 ק"ג זהב לערך.
הנתבע טען, על בסיס דו"ח כרטסת הנהלת החשבונות (נספח ח' לתצהירו), כי הזיכויים עמדו על סך של כ- 900,000 ₪. גם אם אקבל נתון זה, בחישוב המיטיב עם הנתבע, משמעות הדברים היא, שבשנת 2017 החזירה החברה לספקיה כ - 7.2 ק"ג זהב.
על פי דו"ח מאזן בוחן יתרות לשנת 2017 (נספח ט' לתצהיר הנתבע) הכנסות החברה ממכירת תכשיטים הסתכמו לסך של 551,758 ₪, שווה ערך ל - 4.41 ק"ג זהב, ונרכש מלאי נוסף בסך של 118,072 ₪, שווה ערך ל - 0.94 ק"ג זהב.
שקלול נתונים אלה עם נתון מלאי הפתיחה בשנת 2017 (מלאי שווה ערך ל - 30.3 קילו זהב) מוביל למסקנה, כי אמור היה להישאר בידי החברה בעת סגירת החנות, בחודש אפריל 2017, מלאי שווה ערך ל - 19.6 ק"ג זהב (כ - 2.45 מיליון ₪, לפי ערך ממוצע של 125 ₪ לגרם בקניה או סך של 3.92 מיליון ₪, לפי ערך ממוצע של 200 ₪ לגרם במכירה).
19.6 ק"ג זהב = 7.2 ק"ג החזרות - 4.41 ק"ג מכירות - 0.94 ק"ג זהב מ. נוסף 2017 + 30.3 ק"ג זהב י.פ. 2017
חרף נתונים אלו, העולים ממסמכים שהעביר הנתבע בעצמו לידי התובעת, בעת סגירת החנות בחודש אפריל 2017 לא נותר מהמלאי דבר. החנות עמדה ריקה והכספת נעלמה.
28. במסגרת חקירתו הנגדית עומת הנתבע עם העובדה שבמהלך שנת 2016 רכש באמצעות החברה כ - 42 קילו זהב, שהם כמעט פי ארבע מהיקף המלאי שנרכש בשנת 2015. מהלך חקירתו בעניין זה היה כדלקמן:
"ש: ... למה קנית סחורה ב - 5 מיליון שקל. למה ?
ת: פתטי.
ש: פתטי? זה תשובה? לא. זה כי תיכננתם לקחת את הסחורה, להעלים אותה, לפזר אותה, ולא לשלם עליה. זו התשובה.
ת: (לא ברור), היא לא פוזרה בשום מקום, זה ב - 100 אחוז בטוח".
(עמ' 35, שורות 19 - 23 לפרוטוקול).
ובהמשך, משנתבקש להסביר לאן נעלם מלאי הסחורה בחנות השיב כדלקמן:
"ש: כן. אוקיי, אז בוא תסביר לי עכשיו, עכשיו כשאנחנו יודעים שמכרת בשתיים שמונה מאות ועוד חמש מאות חמישים. קנית סחורה ב - 5 וחצי או 5 לא משנה. והיה לך מלאי של מיליון שלוש מאות חמישים. איפה הלך ה איזה 3, 4 מיליון שקל בערכי ערך או בערכי מכירה 6 מיליון שקל. לאן הם הלכו?
ת: אני אסביר. אני אסביר.
ש: כן, בוא תסביר.
ת: זה משהו שאני הבנתי אותו בשלב מאוד מאוחר, ברגע שאני הבנתי ה - 3 מיליון שקל האלה כבר לא היו כנראה, ופה, אני באתי להסדר עם כל הספקים.
כב' הש' רובס: לא הסברת אבל את מה שהוא ביקש ממך. הוא שואל אותך לאן זה נעלם.
עו"ד זלצר: לאיפה זה נעלם?
כב' השו' רובס: לאיפה הוא הלך?
העד, מר שלום: כנראה שההתנהלות לא הייתה נכונה, המחירים לא היו נכונים, אני, באמת שאין לי מושג.
עו"ד זלצר: תראה, בוא אני אתן לך אפשרות. אפשרות לקחת את הסחורה, חילקת אותה בחנויות של אבא, של 2 האחים, פיזרת אותה וזה מה שעשית. נכון?
העד, מר שלום: לא.
ש: אוקיי, אז בוא תגיד לי מה עשית עם הסחורה.
ת: אז אני מסביר.
כב' הש' רובס: איפה כל הסחורה? איפה כל הסחורה? איפה היא הלכה?
עו"ד זלצר: הרי אמרת הרגע שהכל דווח, כל מכירה דווחה, הכל כדין מסודר.
העד, מר שלום: נכון. אבל אני עדיין,
כב' הש' רובס: אז מה שלא מכרת צריך להישאר, איפה זה?
העד מר שלום: המכירות, ההתנהלות של העסק הזה בדיעבד שאני הבנתי, מהיום הראשון שנפתח הוא התנהל לא נכון. לא מבחינת מכירות, לא מבחינת ניהול, לא מבחינת שום דבר. בגלל זה גם הוא נסגר כזה מהר. אני הבנתי את עצמי אחרי שנתיים בערך שהעסק עבד, שנה ו - 8 חודשים. ניסיתי לשקם את זה, אבא שלי הזרים לי גם כספים לעסק, ניסה לעזור לי."
(עמ' 38 משורה 20 עד עמ' 39 שורה 7 לפרוטוקול. הדגשות שלי – א.ר.).
בהמשך עדותו, ניתנה לנתבע הזדמנות נוספת להסביר את הפערים ולאן נעלם מלאי הסחורה בחנות:
"כב' הש' רובס: אדוני, מתי סגרת את החנות?
העד, מר שלום: באפריל 2017.
כב' הש' רובס: אתה זוכר תאריך ?
העד, מר שלום: 25 אם אני לא טועה.
כב' הש' רובס: יופי. ב - 25 לחודש אתה נכנס לחנות, מסתכל ימינה שמאלה וגם ישר, מה אתה רואה שם ?
העד, מר שלום: ריהוט של החנות.
כב' הש' רובס: ומלאי, סחורה.
העד, מר שלום: היה מלאי לא גדול. שברגע,
כב' הש' רובס: איפה אנחנו רואים את, איפה אנחנו רואים את כל המכירות של כל המלאי הזה שהיה לך, (לא ברור), האלה, יש שם פערים, איך אתה מסביר את הפערים האלה?
העד, מר שלום: אני שוב פעם מסביר, שהמכירות התנהלו לא בצורה נכונה, לא ברווח נכון, לא בצורה נכונה. ההוצאות של העסק גם לא נוהלו נכון כנראה. זה ההסבר היחידי שיש לי. מהרגע שהרואה חשבון קרא לי והבנתי באיזה מצב אני נמצא,
כב' הש' רובס: מה אדוני רוצה לומר לי, שכל המלאי שהיה לו שם, כמה היה אמור להיות לו שם?
עו"ד זלצר: 5, 6 מיליון שקל.
כב' הש' רובס: אתה מכרת את זה ב - 4 חודשים, ואני לא יכול (צ"ל "יכול לראות" - א.ר.) טביעות אצבע של המכירות האלה?
העד, מר שלום: לא לא לא.
כב' הש' רובס: נו אז מה אתה רוצה להגיד לי? שנשארו 4 מיליון שקל סחורה בחנות כשאתה סגרת אותה?
העד, מר שלום: ברגע שאני גיליתי שאני בבעיה, לקראת סוף 16, המלאי האמיתי בחנות היה הרבה פחות ממה שהוא אומר (לא ברור).
כב' הש' רובס: אבל אלה הדו"חות שלך.
העד, מר שלום: שכל ההתנהלות מלכתחילה הייתה לא טובה, המכירות היו לא נכונות, אז במשך התקופה הזאת, המלאי הצטמצם והצטמצם והצטמצם. זה לא שבסוף 2016 היה לי מלאי של 5 מיליון שקל והוא נעלם פתאום בחודשיים".
(עמ' 39, שורות 9 - 37 לפרוטוקול. ההדגשות שלי - א.ר.).
ובהמשך:
"כב' הש' רובס: יש פה חסר עצום במלאי אל מול מכירות. מה, מה ההסבר לזה?
העד, מר שלום: ההסבר שאמרתי זה ההסבר היחידי.
כב' הש' רובס: נתנו לך הסבר אחד לקחת את המלאי הזה פיזרת את זה בחנויות האחרות של המשפחה, אמרת לא. שאלו אותך בחקירה לקחת את המלאי הזה מכרת אותו חלקו בשחור, אמרת לא. תן הסבר אחר. כי ההסבר שנתת עכשיו, אני, אני לא הבנתי אותו.
העד, מר שלום: זה ההסבר היחידי שאני יכול לתת.
כב' הש' רובס: אתה נותן איזו שהיא טענה כללית, לא התנהלו נכון. מה זה לא התנהלו, איפה המלאי הזה?
העד, מר שלום: זה כנראה נמכר, זה נמכר בהפסד, אני באמת לא יודע לענות על השאלה הזאת".
(עמ' 40, שורות 9 - 18 לפרוטוקול).
לא לשווא הארכתי בתיאור תשובותיו של הנתבע בחקירתו הנגדית לשאלות שהופנו אליו בנוגע למלאי הסחורה שאמור היה להיוותר בידי החברה בחנות בעת סגירתה בחודש אפריל 2017. למרות שניתנו לו מספר הזדמנויות להסביר את הפערים ולאן נעלם מלאי סחורה עצום, לא עלה בידי הנתבע ליתן הסבר כלשהו, שלא לומר הסבר ענייני שיניח את הדעת בעניין זה.
29. כאמור, הנתבע התחמק מלהציג את ספירת המלאי שנערכה לטענתו סוף שנת 2016, הגם שלטענתו נערכה ספירה כאמור. בהנחה שנערכה ספירת מלאי, הגם שלא נמסרה לרו"ח באטאס, כפי שהצהיר, מתבקש שהצגתה הייתה פועלת לרעת הנתבע, שכן הייתה חושפת את המלאי העצום שהיה בחנות במועד זה.
בהתאם לדו"חות (נספח ט' לתצהיר קאשי) רכישות הסחורה בשנת 2016 גדלו באופן חריג (כמעט פי 4 מהשנה הקודמת), כאשר כבר באמצע 2016 היה ברור לנתבע שמצב החברה בעייתי. ה"גילוי" המרעיש של הנתבע כי החברה בבעיה, באמצע שנת 2016, תואם באופן הדוק את הגידול ברכישת הסחורה מהתובעת, כפי שפורט לעיל. במחצית 2016 היה ברור לנתבע מצב החברה, או לכל הפחות היה ברור לו כי החברה מצויה בקושי כלכלי משמעותי. במקום לצמצם את רכישות הסחורה, הוא הגדיל את המלאי בחנות על חשבון הספקים, ובכלל זה התובעת, ובסופו של דבר נעלם מהחנות, בעת סגירתה, מלאי סחורה בהיקף גדול.
הנתבע התעקש, כי במקרים רבים מכר תכשיטים במחירי עלות או בהפסד, קרי - בתמורה הנמוכה מעלות הקנייה (עמ' 36, שורות 1 - 6 ועמ' 40, שורות 18 - 25 לפרוטוקול). אלא, שהוא לא הציג ראיה כלשהי שתתמוך בטענה זו (ראה עמ' 36, שורות 7 - 12, לפרוטוקול). יתירה מזאת, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי בדרך כלל, וגם בשנת 2017, מכר את הסחורה במחיר רווחי של 200 ₪ לגרם (עמ' 28, שורות 13 - 30 לפרוטוקול ונספח יב' לתצהיר קאשי).
אני קובע, כי הנתבע הגביר את רכישות החברה מאמצע שנת 2016 באופן מכוון, חרף ידיעה אודות מצבה הכלכלי הבעייתי. במהלך שנת 2017 העלים הנתבע - בעל המניות היחיד, מנהלה והרוח החיה מאחוריה - מלאי של כ - 19.6 ק"ג זהב, לכל הפחות, ששוויו כ - 2.45 מיליון ₪, לפי ערך ממוצע של 125 ₪ לגרם בקניה או סך של 3.92 מיליון ₪, לפי ערך ממוצע של 200 ₪ לגרם במכירה. בעשותו כן רוקן הנתבע את החברה מנכסיה והעמיד אותה ככלי ריק שאין הנושים יכולים להיפרע ממנו.
30. למרות התנהלותו הבעייתית, התעקש הנתבע כי פעל בתום לב ובמטרה להציל את החברה, בין היתר, באמצעות גיוס כספים ממקורות שונים. לצורך כך, הציג דפי תנועות בחשבון הבנק של החברה, המעידים על שורה של הפקדות, כדלקמן:
א. העברה בנקאית מיום 30.12.2016, על סך של 100,000 ₪, מחשבונו של מר בוריס דיין (אביו) לחשבון החברה בבנק הפועלים (נספח ו' לתצהיר הנתבע).
ב. הפקדת מזומן מיום 30.12.2016, על סך 118,000 ₪, מאת מר צפניה יצחק (גיסו) בחשבון החברה בבנק הפועלים (נספח ו' לתצהיר הנתבע).
ג. העברה בנקאית מיום 9.1.2017, על סך של 40,000 ₪, מחשבונם הפרטי של הנתבע ואשתו לחשבון החברה בבנק הפועלים (נספח ז' לתצהיר הנתבע).
לכאורה, מדובר בגיוס כספים נרחב, המסתכם בסך של 258,000 ₪, שיכול להעיד על ניסיון של הנתבע להציל את החברה ולאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה. אלא, שמצב הדברים לאשורו שונה בתכלית.
ראשית, בשלב זה כבר פנה הנתבע לספקיו השונים (למשל, התובעת וחברת טוביאס שאוזכרה בחקירתו) וביקש לעצור את גביית חובות החברה, להחליף שיקים ולהמשיך בגבייה רק החל מאפריל 2017. היינו, הספקים לא נהנו מהכספים שגויסו והוזרמו לחשבון החברה במועד זה.
שנית, בניגוד לספקים, שהתשלומים המגיעים להם נעצרו ונפרסו בפריסה חדשה ארוכת טווח, המשיך הנתבע לשלם את חובות חברה להם ערב באופן אישי. כך למשל, שולמו תשלומי הלוואות לבנקים או תשלומים לקניון, המובטחים בערבות אישית שלו (ראה עמ' 31, שורות 1 - 26 לפרוטוקול). הכספים שהוזרמו לחשבון החברה לא שימשו לסילוק חובות החברה לספקיה ומטרתם לא הייתה הצלת החברה או למצער, שיפור תזרים המזומנים שלה לצורך סילוק כלל חובותיה. כספים אלו שימשו רק לתשלום לנושים שהחזיקו בערבויות אישיות של הנתבע. הנתבע העדיף נושים שהחזיקו בידיהם ערבות אישית שלו לחובות החברה ופעל בחוסר תום לב לסילוק חובות המסכנים אותו, על חשבון החברה ונושיה הבלתי מובטחים, כדוגמת התובעת.
31. נוכח הנסיבות המפורטות לעיל, יש לבחון האם יש מקום לחייב את הנתבע באופן אישי בחוב החברה כלפי התובעת. קיימים שני מסלולים בהם ניתן לחייב בעל מניות באופן אישי. האחד - באמצעות דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות בין האורגן לבין החברה במסגרתה פעל. השני - הטלת אחריות אישית על אורגן החברה, עקב פעולותיו האישיות, באמצעות דיני החוזים, במדה ולא עמד בהתחייבויות אישיות שלו או דיני הנזיקין, באמצעות עוולת הרשלנות (ראה ע"א 8133/03 עודד יצחק נגד לוטם שיווק בע"מ ואח', פ"ד נט(3) 66).
32. עיקרון האישיות הנפרדת של החברה, המעוגן בסעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הוא עיקרון יסוד בדיני התאגידים, אולם לא מדובר בעיקרון מוחלט ויש לו חריגים.
סעיף 6 לחוק החברות מתייחס לנסיבות שבהן יתיר בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעלי המניות בחברה את זכויותיה וחובותיה. סעיף 6(א) לחוק החברות קובע כי:
"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה :
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה, לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
תכלית הרמת המסך היא למנוע שמוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נגד דלתות חמדיה (16.10.2005), ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נגד ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(59 116)). על פי ההלכה הפסוקה, הרמת המסך היא פעולה קיצונית אשר לא נעשית כדבר שבשגרה ויש צורך בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ע"א 4606/90 איטה מוברמן נגד תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353). עצם העובדה שמדובר בהתקשרות עם חברת יחיד או חברה בה אדם אחד הוא הרוח החיה בה, או חברה בעלת הון דל, אין בה כשלעצמה כדי להביא להרמת מסך ההתאגדות. גם במקרה בו מפר תאגיד את התחייבויותיו או מנהל מו"מ שלא בתו"ל, אין בכך די כדי להרים מסך.