סעיף 31 לחוק החוזים הכללי מחיל, בין היתר, הוראת סעיף 21 לעיל, גם על בטלות חוזה בלתי חוקי, כדלקמן:
"הוראות סעיפים 19 (בטלות חלקית) ו-21 יחולו, בשינויים המחויבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30, רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או במקצתו".
בעניין בית הרכב לעיל, עמד בית המשפט על אמות המידה בהפעלת שיקול הדעת שניתן לבית המשפט בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים הכללי, במקרה שבו רשות מקומית הגישה תביעה להשבת הטבה כספית אשר נתנה מכוח הסכם שאינו עומד בדרישות הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות. בנדון נפסק כדלקמן:
"במסגרת שיקולי הצדק מקובל עליי כי יש ליתן משקל גם לעיקרון תום הלב. במסגרת שיקולי הצדק אין לאפשר לעירייה להשתמש בסעיף 203 באופן המקנה לה 'חומה' בצורה שאינה משקללת את התנהגותה ואולי אף את רשלנותה בנסיבות העניין. במסגרת שיקולי הצדק ניתן יהיה להגיע למסקנה (בתביעה השבה שהגישה העיריה) כי יש לפטור את המתקשר מחובת ההשבה, באופן חלקי או מלא, אולם המסקנה הסופית בעניין זה תעשה תוך שקלול שיקולי הצדק כולם: השיקולים לריכוך דרישת הצורה, החוסים תחת עיקרון תום הלב עשויים להיות אשמת הצד המתנער מהסתמכות הצד המתקשר..., בעוד שהשיקולים להקשחת דרישת הצורה, החוסים תחת תכלית דרישת הצורה החקיקתית, עשויים להיות האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק וחוקיות המנהל, כמו גם הרצון להרתיע מפני כריתת חוזים מנהליים בלתי חוקיים. התוצאה הסופית תהיה תוצר של איזון מכלול השיקולים, ולא של קביעה א-פריורית לפיה עיקרון תום הלב 'גובר' מראש על תכלית דרישת הצורה המהותית" (שם, פסקה 54).
ב- רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (פורסם בנבו)(להלן: ''עניין רוזנבלום''), אימץ בית המשפט את ההלכה לעיל גם ביחס לתביעה לתשלום תמורת שירות שניתן לרשות המקומית בהתאם להסכמם שאינו ממלא אחר הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות,, והוסיף באומרו:
"בעניין זגורי קבע הנשיא א' ברק כי על בית המשפט להימנע מלהורות על מתן צו לתשלום מלוא התמורה שנקבעה בחוזה העומד בניגוד להוראות סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב:
'... מקובל עליי כי אם בית המשפט יורה למעביד לשלם את מלוא הסכום שנקבע בהסכם הפסול, יהא בכך ניגוד לאיסור הקבוע בסעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב. הוראה כזו אין לתתה... מתן צו קיום שכזה יהווה שימוש לא ראוי בשיקול הדעת השיפוטי שניתן לבית המשפט על-פי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי). יהא בכך איזון בלתי ראוי בין השגת המטרות החברתיות המונחות ביסוד חוק יסודות התקציב לבין הצדק לצדדים... אך שיקול הדעת השיפוטי אינו חייב לנוע מהתעלמות גמורה מ'החיוב' (הבטל) של המעביד לקיומו המלא. בין שני קצוות אלה יש מיגוון רב של אפשרויות, אשר הבחירה בהן יכולה לעלות בקנה אחד עם חוק יסודות התקציב' .....
הדברים האמורים מקובלים עלי ונכונים אף למקרה דנן. במקרים כגון המקרה שלפנינו, בו פלוני התקשר עם רשות בחוזה הנוגד את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות למתן שירותים או לביצוע עבודה, והשירות ניתן או העבודה בוצעה, סבורני כי הכלל הוא כי אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים. ......
אכן, איני פוסל את האפשרות כי לכלל זה יהיו חריגים במקרים יוצאים מן הכלל, אך מקרים אלו צריך שיהיו נדירים ביותר. לדידי, על בית המשפט להורות על מתן צו קיום מלא רק באותם המקרים בהם אין בהשבה כדי לעשות צדק עם הצדדים, ובלבד שהתקיימו התנאים המצטברים הבאים: הצד המתקשר הוא תם לב לחלוטין, בעוד התנהלות הרשות חסרת תום לב או עולה כדי הצגת מצג שווא או התרשלות ...; בחינת תקציבה של הרשות מעלה כי לחיוב הכספי היה קיים מקור תקציבי בתקופה הרלבנטית; ואי העמידה בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות או סעיף 232 לצו אינה יורדת לשורשו של עניין, למשל כאשר נערך הסכם בכתב החתום על ידי גזבר הרשות וראש הרשות, אך ללא חותמת העירייה. העדרו של הסכם בכתב, בדרך כלל, לא ייחשב כפגם שאינו יורד לשורשו של עניין....." (שם, פסקה 28-29).
בהמשך, בית המשפט פסק לעניין השיקולים בקביעת גובה החיוב שיושת על הרשות המקומית בגין שירות אשר קיבלה בעקבות חוזה בטל, באומרו:
''המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי הקביעה האם להורות על רשות לקיים באופן חלקי את חיובה הכספי תעשה בשים לב למכלול נסיבות המקרה. .......
בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 ... האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה ... האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל.
באשר לקביעת השכר הראוי או גובה התמורה החלקית שתחויב הרשות בתשלומה, אסתפק בהצבת 'סימני הדרך' הבאים: כפי שציינתי לעיל, הכלל הוא כי בית המשפט לא יורה לרשות לשלם את התמורה החוזית עליה הוסכם כשכר ראוי או על דרך של צו לקיום ההתחייבות. בנוסף, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל, יש להעדיף אמות מידה אובייקטיביות להערכת שווי העבודה או השירות שנהנתה מהם הרשות, ובכל מקרה בו נותן השירות או מבצע העבודה אינו תם לב לחלוטין, יש לתת ביטוי לחוסר תום לב זה באמצעות הפחתת הסך בו מוערכים השירות או העבודה באופן אובייקטיבי.... " (שם, פסקאות 30-35).
מן הכלל אל הפרט.
17. בהתאם להלכה הפסוקה כמפורט לעיל, הואיל ובמקרה דנן עניין לנו בהתקשרות חוזית שאינה מקיימת אחר הדרישה הצורנית הקבועה בחוק, הרי ההתקשרות אינה חוקית ולפיכך היא בטלה. הואיל והשירות בהתאם לחוזה הנ"ל כבר ניתן על ידי התובעת ולא ניתן "להשיבו" לידיה, ומאחר והעיקרון הוא כי אין להורות על תשלום מלוא התמורה המוסכמת, אזי יש להורות על תשלום תמורה חלקית.
בקביעת גובה התמורה בה תחוייב הנתבעת, ינתן משקל לעובדה כי לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל, הנתבעים לא הצטיינו בהתנהלות תמת לב כלפי התובעת. הנתבעים הזמינו את קורסי התגבור מהתובעת ורק לאחר שהחלה העברת חלק מהם, הם החלו להערים קשיים על אישור ההתקשרות בין הצדדים וכן דחו את התובעת בלך ושוב מבלי שהבהירו לה מלכתחילה כי ההתקשרות כפופה לקיום דווקני של הדרישות הצורניות הרלוונטיות. הנתבע, היו''ר הנבחר של הנתבעת, הגדיל לעשות כאשר פרסם סטטוס בו דיווח והתפאר על ההתקשרות עם התובעת, ובה בעת במסגרת המשפט הוא והתובעת העלו טענות הסותרות בתכלית את תוכן הסטטוס. שיקול נוסף שבו מצאתי להתחשב, הוא העובדה כי התעריף בו נקבה התובעת - 1,000 ש''ח בתוספת מע''מ עבור כל תלמיד בכל קורס תגבור - היה מקבול על הנתבעת והופיע בהצעת המחיר מטעמה .
בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, מצאתי לפסוק לתובעת 70% מהתמורה הנקובה בהצעות המחיר.
18. לא נעלמה מעיניי עמדת הרוב ב- ע"א (מחוזי חיפה) 4666-10-18 ת.מ. יוסף 2001 בע"מ נ' ג.א. מהנדסי הצפון בע"מ (פורסם בנבו), אליו הפנו הנתבעים בסכימומיהם. באותו מקרה דחה בית המשפט, הרכב בראשות כב' סגן הנשיא יצחק כהן, תביעת נותן השירות נגד רשות מקומית לתשלום תמורתה משלא התקיימו בהתקשרות בין הצדדים הדירשות הצורניות הקבועות בחוק. דא עקא, לא מצאתי כי המשל דומה לנמשל, שכן באותו עניין בית המשפט נימק את המסקנה אליה הגיע, בשניים אלה:
א. נותן השירות ידע מבעוד מועד על הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, ולפיכך "על המערערת היה אפוא לעמוד על כך, שכל הזמנת עבודה שהרשות מזמינה ממנה תיחתם כדין, ולא היה מקום שתתחיל בביצוע העבודה רק משום שמהנדס העיר ביקש זאת ממנה על סמך המסמך מתאריך 12.01.2009. למערערת היה חייב להיות ברור שכל אגורה שתשקיע, קודם שתמצא בידה התחייבות חתומה כדין, היא אגורה המונחת על קרנו של הצבי" (שם, פסקה 8).
במקרה דנן, לא הוכח כי התובעת מצויה בהוראות הדין הרלוונטיות וידעה מראש על הדרישה הצורנית להתקשרות עם הנתבעת.
ב. באותו עניין הוכח כי "... נעשה ניסיון חסר תום לב, שכל הצדדים היו שותפים לו, להעמיס את עלות תיקון הנזק שנגרם על מנהלת הביוב הארצית, כאשר לכולם היה ברור, שהעבודה שיש לבצע כלל אינה קשורה לפרויקט שהתבצע בתחום הרשות המקומית באותה עת, ולא היה בגבולות אותו פרויקט. הצדדים קפצו על כך, שקריסת הקרקע גרמה לחשיפת צינור ביוב שהיה טמון בה, וחשבו להשתמש בחשיפת הצינור כעוגן להעמסת העלויות על קופת מנהלת הביוב הארצית, שגם היא, בל נשכח, קופה המכילה כספי ציבור" (שם, פסקה 10).
למותר לציין, כי הנסיבות כמצוטט לעיל, אינן מתקיימות במקרה דנן.
בנדון מצאתי להפנות ל- ע"א (מחוזי חיפה) 23032-11-19 סאלח נ' מועצה מקומית עוספיא (פורסם בנבו), שם, בנסיבות הדומות למקרה שבפנינו, בית המשפט קיבל את הערעור וחייב את הרשות המקומית לשלם לנותן השירות תמורה חלקית בשיעור של 70% מהסכום הנתבע.
19. דרישת התובעת לחייב את הנתבע באופן אישי ככל והנתבעת לא תחויב במלוא סכום התביעה, הועלתה בעלמא, מבלי להפנות להוראות הדין וההלכה הפסוקה לפיהן ניתן לחייב יושב ראש רשות מקומית באופן אישי בהתחייבות שהרשות נטלה על עצמה. בנדון אין חולק כי הנתבע לא פעל באופן אישי אלא כנציג הנתבעת, ולפיכך כל התחייבות בה התחייב, אינה מחייבת אותו באופן אישי. כן ראוי להפנות בנדון להוראות הדין לפיהן ליושב ראש הרשות חסינות מפני תביעות אישיות בכגון דא. בנסיבות העניין אין לקבל את התביעה נגד הנתבע.
20. לסיכום, אני מורה כדלקמן:
א. נתבעת 1 תשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, סך של 199,836 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 01.02.2018, ועד התשלום המלא בפועל.
כן תשלם נתבעת 1 לתובעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה ובנוסף לכך שכ''ט עורך דין בסך של 14,040 ₪ (כולל מע"מ), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיום הגשת התביעה ועל שכר טרחת עורך דין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
מלוא הסכומים כמפורט לעיל ישולמו תוך 30 יום ממועד סיום מצב החירום שהוכרז בשל נגיף הקורונה בהתאם לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), תשנ"א-1991.
ב. התביעה נגד נתבע 2 נדחית בזאת.
לאור התנהלותו של נתבע 2 במסגרת ההליך, כמפורט לעיל, ומאחר וייצוג שני הנתבעים חד הוא, כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, ט"ז ניסן תש"פ, 10 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.
רמזי חדיד