בית הדין האזורי לעבודה תל אביב
סע"ש 63695-06-17
10 פברואר 2021
לפני:
כב' השופטת שגית דרוקר
נציג ציבור (עובדים) מר יונה טילמן
נציג ציבור (מעסיקים) מר גבי קינן
התובע עדן מנצור
ע"י ב"כ: עו"ד מימון אביטן
–
הנתבעת אדמירל מותגים נתניה בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד סיגל פעיל
פסק דין
מר עדן מנצור (להלן: "התובע") הועסק כמנהל חנות המותגים המוכרת בשם PALATIN הממוקמת בנתניה בתקופה שבין 2/15 ועד 5.3.17. החנות בה עבד התובע שייכת לחברת אדמירל מותגים נתניה בע"מ (להלן: "הנתבעת") אשר הוקמה בשותפות עם התובע ששימש בה כדירקטור והחזיק 25% ממניותיה ועם חברת אדמירל מותגים י.ע.ר בע"מ אשר בה שלושה שותפים (מר רז הולצבנד (להלן: רז"), מר יהודה אדרי (להלן: "יהודה") ומר עמית מרום (להלן: "עמית")) המחזיקים ב-75% מהון מניות הנתבעת. בתביעה זו עותר התובע לקבלת זכויות אשר לטענתו מגיעות לו בגין תקופת עבודתו כמנהל החנות בסך של 222,019 ש"ח הכוללים: דמי הבראה, הפרשות לפנסיה, פדיון חופש, הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, השלמת פ"פ, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי העסקה ובגין אי מסירת תלושי שכר תקינים.
רקע עובדתי
1. התובע ורז אחד מבעלי המניות בחברת אדמירל מותגים י.ע.ר בע"מ המחזיקה ב-75% ממניות הנתבעת, היו חברי ילדות. קודם לתפקידו כמנהל חנות המותגים PALATIN הועסק התובע על ידי רז בתקופה שבין 2/12 ועד 1/15 כמשווק בגדי מותגי יוקרה וכמוכר נעליים בחנות אופנה בפתח תקווה שבבעלות רז – "המחיר הנכון". בגין התקופה בה שימש התובע כמנהל החנות בפתח תקווה הוגשה על ידו תביעה בתיק סע"ש 34551-06-17, במסגרתה עתר לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת העסקתו וסיומה. במסגרת פסה"ד שניתן ביום 16.12.19 על ידי מותב בראשות חברי כב' השופט יפת התקבלה תביעת התובע בחלקה ונפסקו לזכותו כספים הכוללים הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר, פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה, תשלום דמי הבראה ותשלום בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה.
2. רז ויתר שותפיו יהודה ועמית בחברת אדמירל מותגים י.ע.ר בע"מ שהינם בעליהם של 7 חנויות התרשמו מיכולותיו השיווקיות של התובע במסגרת עבודתו כמנהל החנות בפתח תקווה והציעו לו להיות שותף בחנות נוספת שעמדו להקים בעיר נתניה תחת השם PALATIN. עקב האמור הוצע לתובע לקבל 25% ממניות הנתבעת תמורת השקעה בת 250,000 ₪ כאשר בעלי המניות האחרים ערבו להלוואה שקבל התובע וזו נרשמה כהלוואת בעלים שהעמיד לרשות הנתבעת. כמו כן, הוצע לתובע לשמש כמנהל בלעדי של החנות בנתניה.
3. בשנת 2015 צורף התובע כבעל מניות והחזיק ב-25% ממניות הנתבעת שהפכה לחברה ייעודית ולמפעילת חנות המותגים בשם PALATIN בעיר נתניה.
4. בסופו של יום וכפי שיפורט להלן, מערכת היחסים שבין הצדדים עלתה על שרטון שהובילה להגשת תביעות שונות בין הצדדים המתבררות בימים אלה בבתי משפט שונים.
5. ההליכים המשפטיים השונים שהתנהלו ועדיין מתנהלים בין הצדדים הינם כמפורט להלן:
א. סע"ש 34451-06-17, תביעה שהגיש התובע בבית דין זה כנגד רז בגין תקופה בה הועסק התובע בחנות בבעלות רז בפתח תקווה.
ב. ת.פ 18092-08-18 כתב אישום שהגישה המדינה כנגד התובע בעילה של גניבה ממעביד בבית משפט השלום בנתניה.
ג. ת.א 37385-01-18 תביעה למניעת קיפוח שהגיש התובע כנגד הנתבעת, חברת אדמירל מותגים י.ע.ר בע"מ ובעלי מניותיה ה"ה רז הולצבנד, יהודה אדרי ועמית מרום ושני נתבעים נוספים המתנהלת בבית משפט המחוזי מרכז – לוד.
ד. ת.א 64463-07-17, תביעה שהגישה הנתבעת כנגד התובע בגין גניבה בבית משפט השלום בכפר סבא.
ה. התביעה דנא.
טענות הצדדים במסגרת ההליך דנא
6. לטענת התובע, כפי שניהל את החנות שהייתה בבעלות רז בתקופה שבין 2/12 ועד 1/15, גם בעבודתו אצל הנתבעת ניהל את החנות שבנתניה כעובד, כאשר השותפים ניהלו את יתר ענייני החברה והרשת שבבעלותם. לתובע לא הייתה השפעה על ניהול כספי החברה, המשכורות, קבלת ההחלטות בחברה כל אלה נוהלו באופן בלעדי על ידי יתר השותפים. התובע המשיך את עבודתו אותה החל בחנות בפתח תקווה גם בנתניה במעמד יותר משודרג כבעל מניות מיעוט ובאותו שכר ששולם לו עוד בתקופה אותה ניהל את החנות שבבעלות רז בפתח תקווה. התובע טען כי עבד שעות מרובות מהשעה 09:00 בבוקר ועד השעה 22:00 ולעיתים אף יותר, כולל ערבי חג, ימי שישי ומוצאי שבת ולא קבל תשלום בעבור שעות נוספות אלה שביצע לאורך כל תקופת העסקתו. לפיכך עתר התובע לתשלום הפרשי שכר בגין עבודתו בשעות נוספות בסך של 139,000 ש"ח.
7. בחודש ינואר 2017 נזקק התובע להלוואת בעלים. משסרבו השותפים לבקשתו לקבלת הלוואה משך התובע כספים מהנתבעת וביום 14.2.17 יידע את בעלי הנתבעת בדבר משיכת הכספים. במסגרת פגישה שקיימו השותפים ביום 19.2.17 הבין התובע כי בכוונת השותפים לסלקו מהנתבעת ומתפקידו. עקב כך, ביטלה הנתבעת את כרטיס האשראי של הנתבעת שהיה מצוי ברשות התובע ובהמשך נלקח ממנו רכבו.
8. ביום 5.3.17 במסגרת פגישה נוספת בין הצדדים הודיעו השותפים לתובע כי ברצונם לנתק עמו קשר ומכל פעילות שלו עם הנתבעת.
9. עוד עתר התובע במסגרת תביעתו דנא, לתשלום זכויות נוספות שהגיעו לו לטענתו מכוח עבודתו, ובכלל זה פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין אי מסירת תלושי שכר כדין, הפרש דמי הבראה בסך של 1,572 ₪, הפרשי פנסיה בסך של 17,700 ₪, פדיון חופש בסך של 11,125 ₪, הפרש פיצויי פיטורים בסך של 6,492 ₪, דמי הודעה מוקדמת בסך של 11,130 ש"ח ופיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך של 10,000 ₪. עוד טען התובע, כי טענות הנתבעת לעניין קיזוז בגין גניבות שביצע לא הוכחו על ידה ועל כן יש לדחות אלה.
10. לטענת הנתבעת, התובע היה עובד בעייתי, איחר ונעדר רבות מהעבודה, הגיע לעבודה בהשפעת סמים ופוטר על רקע גניבה וגזל ממלאי החנות בסך של 776,633 ₪ כולל מע"מ וסך נוסף בגין נזקים כלליים. כלל הכספים שנטל התובע מהנתבעת עומדים על סך של 868,680 ₪ סכום אשר צומצם במסגרת סיכומי הנתבעת והועמד על סך של 635,000 ש"ח. על רקע הגניבה ועל מנת למנוע המשכה נלקחו מהתובע לאחר הליך שימוע כדין כרטיס אשראי ששימש את הנתבעת והיה ברשות התובע, רכב שהיה בשימושו והתובע פוטר מעבודתו. התובע הודה במסגרת השימוע בחלק מזערי מהגניבה בסך של 20,000 ₪ לאחר שהבין שנתפס בקלקלתו. לאור האמור, יש לשלול מהתובע זכאותו לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.
11. התובע לקח חופשות מעבודתו בארץ ובחו"ל שעלו על ימי החופשה שמגיעים לו על פי חוק וזאת מבלי להודיע לאף גורם בנתבעת ומבלי לתעד האמור.
12. התובע עבד במשרת אמון מובהקת ומשכך אינו זכאי לתשלום עבור שעות נוספות. התובע מעולם לא עבד שעות נוספות ואף לא השלים את מכסת השעות המינימליות אותן חויב לעבוד. דוחות האיכון שצירף התובע מעידים על איחוריו הרבים והיעדרויותיו הרבות מהעבודה. התובע בהיותו בעל מניות דירקטור ומנהל החנות היה אחראי במסגרת תפקידו על מעקב אחר שעות העבודה שלו ושל עובדי החנות שהיו כפופים לו, ניהל רישום של דו"ח שעות וימי חופשה שלקחו הוא ועובדיו ודיווח על נתונים אלה שעודכנו במערכת ממוחשבת שהותקנה בחנות המבוססת על טביעת אצבע למנהלת החשבונות של הנתבעת. אלא שהתובע נמנע מלשתף פעולה במסגרת הרישום במערכת ולא הקפיד לתעד מידי יום שעות עבודתו (כניסה ויציאה מהחנות) ואת האמור יש לזקוף לחובתו.
13. התובע כמנהל החנות הבלעדי היה מופקד גם על נושא הסכמי העבודה של עובדי הנתבעת, תנאי עבודתם ושכרם לרבות הסכם העבודה שלו ושכרו ואף העלה בעצמו את משכורתו. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי העסקה, ויש לדחות תביעתו לפיצוי בגין תלושי שכר בלתי תקינים כאשר הוא עצמו היה מופקד על אלה מתוקף תפקידו כמנהל.
14. ככל שזכאי התובע להפרשים כלשהם בגין דמי הבראה והפרשות לפנסיה הרי שיש לקזז אלה אל מול סכום הגניבה בה יש לחוב את התובע.
עדים וראיות
15. בתיק זה התקיימה ישיבת הוכחות אחת ביום 25.6.20 במסגרתה נשמעו חקירותיהם הנגדיות של התובע ושל העדה קארין שמע מנצור, רעיית התובע. כמו כן, העיד מטעם הנתבעת, מר יהודה אדרי, אחד מבעלי המניות בנתבעת.
16. בתביעה שבפנינו, חלוקים הצדדים ביחס לחבויות הנתבעת להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, זכויות קוגנטיות ופיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי העסקה ותלושים פיקטיביים המגיעים לתובע. עוד, חלוקים הצדדים ביחס לזכאות התובע לרכיבים הנתבעים על ידו נוכח טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת, נסיבות סיום העסקתו והזכויות הנובעות ממחלוקת זו. להלן נדון בסוגיות אלה כסדרן.
17. נציין כבר כעת, כי מקריאת טענות הצדדים ותצהירי הצדדים על נספחיהם וכן משמיעת עדויותיהם, התקבל אצלנו הרושם שהתובע לא גילה את מלוא התמונה העובדתית הנוגעת ליחסי העבודה בינו לבין הנתבעים ולסיומם של יחסים אלו, כך שקשה היה לדלות את האמת מעדותו. התובע הותיר עלינו רושם לא אמין וזאת בלשון המעטה והתקשינו לקבל את דבריו כמשכנעים והתרשמותנו הייתה שאמר את אותם דברים שסבר שיתמכו בקבלת תביעתו ולאו דווקא תיאר נכוחה את הנסיבות להן נדרש בעדותו וזאת לצורך הוכחת תביעתו.
18. כמו כן, הצטיירה בפנינו תמונה כי בתקופה בה הועסק התובע אין המדובר במערכת יחסי עובד מעביד רגילה וטיפוסית. הצטיירה בפנינו מערכת יחסים מורכבת. שני הצדדים נמנעו מהצגת תמונה עובדתית מלאה אשר משקפת התקשרות והיכרות רבת שנים ומערכת יחסים שמשקפת פרק זמן זה. לפיכך, במסגרת הליך זה פסיקתנו מתבססת בעיקר על התרשמות מהעדים שהעידו בפנינו אשר בעדות כל אחד מהן התקשינו לתת אמון כאשר הכרעתנו מתבססת בנוסף על היעדר עמידה בנטלים ולכן מצאנו לנכון לקבל את תביעת התובע בחלקה המזערי בהתאם לנטלים בהם עמד אולם אלה מתקזזים לאור הודאתו ביחס לנטילת כספים מהנתבעת, כפי שנבאר להלן. נוסיף, כי בעדויות התובע מצאנו סתירות רבות ולכל הפחות אי דיוקים רבים כך ביחס לסוגיות מהותיות רבות ובפרט בעניין גרסתו המתייחסת ל"נטילת הלוואת בעלים". בנסיבות העניין מצאנו ליחס להתנהלות התובע במסגרת יחסי עבודה חוסר תום לב באופן קיצוני.
19. איננו מקבלים את גרסאות מי מהצדדים במלואם. כל צד חטא בהגזמות ואי דיוקים. הנתבעת מסתמכת בהליך זה אך ורק על תצהירו של עד יחיד, ולגבי הרוב המוחלט של הטענות לעניין גניבה במאות אלפי ₪ ללא צירוף אסמכתאות, או בדל של ראיה אובייקטיבית ומסתפקת בכך שהתובע הודה בחלק זעיר מסכום הגניבה הנטען. הנתבעת אף נמנעה מלזמן עדים רלבנטים מטעמה, כגון, את רוא"ח הנתבעת שיעיד לעניין דיווחי התובע בדבר שעות עבודתו לרבות לצורך הוכחת טענות הנתבעת לעניין סכום הגניבה הנטען על ידה.
20. לפיכך, לאחר ששמענו את העדים, חזרנו ועיינו בכל החומר שהוגש לתיק בית הדין, לרבות סיכומי הצדדים ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן - שוכנענו, כאמור כי התנהלותו של התובע היוותה התנהגות ביחסי עבודה שלא בתום לב בעטייה מצאנו לדחות את מרבית מרכיבי תביעתו כאשר בקיזוז הסכום בו הודה התובע שנטל שלא כדין מהנתבעת מביא לתוצאה לפיה שני הצדדים אינם חבים בסכומים כלשהם האחד לשני.
הסוגיות שבמחלוקת:
21. אלו הן הפלוגתאות בהן נדרשת הכרעתנו בהליך:
א. מעמדו של התובע וזכאותו להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות?
ב. זכאות התובע להפרשות לפנסיה?
ג. זכאות התובע לפדיון חופש?
ד. זכאות התובע ליתרת דמי הבראה?
ה. זכאות התובע לפיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי העסקה ותלושי שכר פיקטיביים?
ו. נסיבות סיום עבודת התובע וזכאותו להודעה מוקדמת ולהשלמת פיצויי פיטורים?
ז. טענת הקיזוז של הנתבעת ובפרט לאור הודאת התובע בדבר נטילת כספים?
דיון והכרעה
מעמדו של התובע
22. לטענת התובע, לא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי בנוסף להיותו בעל מניות שימש התובע כמנהל החנות בנתניה ולפיכך בינו לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד מעביד. לטענת התובע הוא המשיך את עבודתו כמנהל חנות בנתניה באותה מתכונת ובאותו שכר בו עבד אצל רז בחנות בפתח תקווה. בפועל לא קבל התובע רווח כלשהו מרווחי החברה. תפקידו התמצה בניהול החנות ואחריות על העובדים בחנות בלבד. יתר בעלי המניות והשותפים היו אלה שקבעו את תנאי עבודת התובע. לתובע הוצאו תלושי שכר בגין עבודתו כמנהל החנות והוא דווח כעובד לרשויות בהתאמה. הפן החיובי והשלילי מתקיימים בכל הקשור להעסקתו כאשר התובע השתלב בעסק הנתבעת, לא הועסק במקום אחר מלבד בעבודתו כמנהל חנות הנתבעת. יתר השותפים בנתבעת שלטו בכל הנעשה בנתבעת כך בנוגע לפיטורי התובע.
23. הנתבעת, לא חלקה על כך כי בנוסף להיות התובע דירקטור, שותף ובעל מניות היה התובע במעמד של עובד שכיר בתפקידו כמנהל החנות בנתניה.
24. על אף שהנחת היסוד ביחס למעמדם של בעלי מניות בחברה היא שבין בעלי מניות לבין חברה לא מתקיימים יחסי עובד מעביד הרי שקיימים מקרים שבהם בנוסף לפעילותו של אדם כדירקטור ובעל מניות ישמש בנוסף כעובד החברה כבענייננו. הלכה ידועה היא כי במקביל להיותו של פרט מסוים בעל מניות בחברה ו/או דירקטור יתכנו גם קיומם של יחסי עובד מעסיק בינו לבין החברה (בג"צ 4295/95 אהרון דב קמחי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נב (5) 773.
25. בענייננו, קיימת הפרדה ברורה בין תפקידו של התובע כמנהל החנות בנתניה לבין היותו בעל מניות ודירקטור ובעל זכות חתימה כאשר בגין עבודתו כמנהל החנות קבל התובע תלושי שכר המאפיין כל עובד שכיר במשק ושולמו בגינו דמי ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, כמו כן שולם מס הכנסה והופרשו בגינו הפרשות לפנסיה כאשר הסכומים שקבל התובע מידי חודש בעטיים של תלושי השכר שהוצאו לו מהווים שכר עבודה. אלא שלטענת הנתבעת כפי שנפרט להלן, אין התובע זכאי לזכויות קוגנטיות כלשהן וזאת לאור העובדה כי סכום הקיזוז לו טוענת הנתבעת עולה על סכום רכיבי התביעה. לטענת הנתבעת התובע גנב ממנה סחורה וגרם לה לנזקים כלכליים בשווי 635,000 ₪ וזאת בנוסף לסך של 20,000 ₪ שהודה כי נטל.
26. להלן נפנה לדון ברכיבי התביעה של התובע.
שעות נוספות
27. לטענת התובע, במסגרת תפקידו כמנהל החנות בנתניה הוא ביצע שעות נוספות רבות ועבד מידי יום בין השעות 09:00 ועד 22:00 לרבות ימי שישי וערבי חג. לתובע שולם שכר בסיס בלבד בסך של 8,000 ₪ נטו אותו קבעו הנתבעים ולא שולם לו שכר עבודה בגין עבודתו בשעות נוספות. לפיכך, עתר התובע לתמורתן של לכל הפחות 3 שעות נוספות ביום. שעתיים על פי תעריף של 125% ושעה נוספת לפי תעריף של 150% ובסה"כ עתר התובע לסך של 139,000 ש"ח. טענות הנתבעת לעניין מוסר עבודה ירוד נדחו במסגרת ההליך הנוסף שהתנהל בין הצדדים (סע"ש 34551-06-17) במסגרתו התקבלה תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות כאשר התובע עבד באותה מתכונת גם במסגרת עבודתו אצל בעלי הנתבעת בחנות בפתח תקווה וגם במסגרת עבודתו כמנהל ובעל מניות בנתבעת.
28. העובדה כי התובע שימש גם כדירקטור אינה משנה לעניין זכאותו להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות שכן יש לקבל טענות התובע לעניין היעדר הקפדה על מילוי טופס נוכחות באמצעות טביעת אצבע נוכח היחסים החבריים בין הצדדים וזאת ללא קשר להיות התובע בעל 25% ממניות הנתבעת. מעולם לא בוצעה חלוקת דיווידנדים בין הצדדים, התובע מעולם לא תוגמל מרווחי החברה פרט לתשלום שכר עבודתו השוטף והקבוע ללא קשר לשעות הנוספות אותן ביצע ומבלי שאלה באו לידי ביטוי בתלושי שכרו בהן ננקב באופן שגוי כי התובע עבד קבוע מידי חודש 25 ימים ו-186 שעות חודשיות. זאת בעוד, שיתר בעלי המניות והשותפים נטלו מיליוני שקלים מהנתבעת כדמי ניהול, "שירותים מקצועיים" משכורות ונילוות בין היתר לצורך מימון הליכים משפטיים מול התובע.
29. לטענת התובע במסגרת הליך גילוי מסמכים התבקשו על ידו דוחות z קופה אשר יכולים היו להעיד על שעות עבודתו והימצאותו בחנות ובנוסף צילומי האבטחה של החנות אשר יכולים היו לאשר שעות העבודה הנטענות על ידו ובנוסף לאשר טענותיו לעניין הכחשת הגניבה הנטענת כלפיו לגביה נדון בהמשך.
30. לטענת התובע משאלה לא הומצאו לו במסגרת הליך של גילוי מסמכים פנה התובע לאפיקי הוכחה נוספים להוכחת גרסתו לעניין שעות עבודתו. במסגרת האמור המציא דו"ח איכון של הנייד ששימש אותו במהלך תקופת העסקתו להוכחת טענתו באשר להימצאותו בחנות שעות מרובות. כעולה מדוחות אלה התובע שהה שעות מרובות כנטען על בחנות הנתבעת.
31. לטענת הנתבעת, התובע עבד במשרת אמון מובהקת והיה אמון על תנאי עבודתם ושכרם של העובדים לרבות שלו עצמו ועל מסירת הפרטים למנהלת החשבונות לצורך עריכת תלושי השכר לעובדי החנות לרבות התובע בעצמו. בחנות בה עבד התובע הותקנה מערכת ממוחשבת של טביעת אצבע כשכל העובדים ובכלל זה התובע היו מחויבים בהעברת טביעת אצבע בתחילת יום עבודה ובסיומו אלא שהתובע מסיבותיו הוא נמנע מהעברת טביעת האצבע ועל אף שהוער לו על כך על ידי השותפים שב וזלזל בדרישות ועל כן, אין לו אלא להלין על עצמו. עוד טענה הנתבעת כי מדוחות האיכון שהמציא התובע עצמו, עולה, כי נהג להגיע לחנות בשעות מאוחרות של הצהריים ואחר הצהריים, כי נהג להיעדר פעמים רבות מהחנות לצרכיו הפרטיים, כי שהה באופן תדיר בהפסקות ארוכות העולות על 3 שעות לרבות ימים רבים בהם עזב שעות מרובות טרם שעת סגירת החנות. הנתבעת הפנתה לעשרות דוגמאות במהלך תקופה של שנתיים 2015-2016.
32. כמו כן, טענה הנתבעת כי באותה תקופה בנה אביו של התובע בית באזור ניצני עוז באזור הצמוד לאזור בו ממוקמת חנות עצמה ועזב את החנות במהלך יום העבודה על מנת לסייע לאביו בקידום והשלמת בניית הבית. התובע בילה שעות רבות במסעדה הסמוכה לחנות ואצל רואה החשבון שלו שמשרדו ממוקם קומה מעל החנות.
33. לא די בכך שהתובע טוען כי על פי דוחות האיכון עלה שהתובע שהה שעות מרובות באזור מחלף פולג בו נמצאת החנות אותה ניהל. מדוחות האיכון אין אנו למדים באם התובע אכן שהה שעות מרובות בחנות או נמצא בקרבת מקום לצורך סידורים אישיים. לפיכך, טענה הנתבעת יש לדחות תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות.
מן הכלל אל הפרט
34. אנו קובעים כי התובע אינו זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות. הטעם האחד, לכך שהוא כמנהל, לא היה זכאי כלל לגמול כזה בהתקיים הוראת סעיף 30 (א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א -1958, (להלן: חוק שעות עבודה). הטעם השני, הוא שהתובע לא הוכיח את מתכונת העבודה הנטענת על ידו.
35. בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, על הנתבעת כמעסיק מוטלת החובה לערוך "פנקס שעות עבודה" ולרשום את שעות עבודתו של התובע, רישום אשר היה צריך להיות מאושר על ידי האחראי מטעם הנתבעת, האחראי, אשר במקרה שלפנינו הינו התובע עצמו.
36. אין מחלוקת בין הצדדים כי בחנות הותקן שעון נוכחות שהכנסת הנתונים אליו התבצעה באמצעות טביעת אצבע. התובע כמנהל הנחה את העובדים להחתים את שעון הנוכחות ותדפיסים אלה הועברו למנהל החשבונות של הנתבעת על ידי התובע עצמו לצורך תשלום שכר העובדים שעבדו בחנות (ראה עמ' 8 שורה 5, 7-8). הסיבה שלא הוצגו דוחות נוכחות של התובע לא משקפת מחדל כלשהו של הנתבעת שכן התובע החליט בעצמו שלא להחתים את שעון הנוכחות (עמ' 13 שורה 3, 23). להחלטה זו של התובע שלא להחתים את שעון הנוכחות יש נפקות משמעותית בכל הקשור לתביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות. ראשית, היא מצביעה על כך כי התובע עצמו סבר, בהתנהגותו, כי חוק שעות עבודה לא חל עליו. הדבר היה אך סביר והגיוני, בשים לב לכך כי התובע לא היה עובד שכיר בדרג נמוך של הנתבעת כי אם מי שניהל את החנות ובנוסף לכך היה בעל מניות ודירקטור בנתבעת. מדובר בתפקיד הנהלה הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי (סעיף 30 (א)(5) לחוק שעות עבודה).
37. התובע עצמו העיד כי ראה עצמו כשווה בין שותפים וכשם שיתר בעלי המניות לא נדרשו להחתים כרטיס נוכחות כך גם התובע, שהיה מנהל החנות, ניהל את העובדים, היה אחראי על המלאי בחנות באופן שווה כיתר השותפים, שימש גם כמנהל תפעול, מורשה חתימה, עשה שימוש בכרטיס אשראי של הנתבעת, ושימש בנוסף כבעל מניות ודירקטור.
38. בנסיבות אלו, חוק שעות עבודה לא חל על התובע, והתובע – בהחלטתו שלא להחתים עוד את שעון הנוכחות – אך ביטא זאת ואת הסכמתו לכך. העובדה כי התובע השתכר בסוף תקופת עבודתו בשכר של 10,000 ₪ נטו, אינה מביאה למסקנה כי לא מדובר בתפקיד הנהלה שאינו דורש מידה מיוחדת של אמון אישי.
39. בעניין האמור, סבורים אנו כי יש לאבחן בין גמול השעות הנוספות שנפסק לזכות התובע במסגרת ההליך הנוסף שהגיש כנגד רז בגין תקופת עבודתו כמנהל החנות בפתח תקווה (סע"ש 34451-06-17). מעבר לעובדה כי במסגרת עבודתו בחנות בנתניה שכרו של התובע עלה בכ-2,000 ₪ נטו כעבור שנה מתחילת עבודתו הרי שבנוסף, יש לקחת בחשבון כי במסגרת ההליך דנא הפך התובע לבעל מניות כאשר עם הפיכתו לבעל מניות הייתה לו היתכנות ליהנות מרווחי החברה ומעליה בשוויה, ככל שיהיו כאלה כאשר בגין האמור אף הוגשה תביעה נוספת על ידי התובע במסגרת תביעת קיפוח כבעל מניות מיעוט. למניות אלה של התובע קיים שווי כלכלי, ואשר התובע עצמו ראה בהן משום חלק מהתמורה לה הוא זכאי בגין עבודתו תעיד על כך התנהלותו בכל הקשור להלוואת בעלים אותה נטל לטענתו אליה נידרש בהמשך. העובדה שלא חולקו לתובע דיבידנדים אינה מחלישה את מעמדו של התובע, שכן התובע היה ועודנו נשאר בעל מניות ולבעלות כזו יש כאמור ערך כלכלי, שאת שוויה התובע תובע בימים אלה בבית המשפט המחוזי, ואין לשלול כי ההימנעות מחלוקת הדיבידנדים עשויה להתבטא בשווי מניות החברה. (ראה בעניין האמור, ע"ע 41985-02-20 מרכז שירות בר גיל בע"מ – יואל אופיר, ניתן ביום 20.1.21).
40. אף אם היינו קובעים כי חוק שעות עבודה חל על התובע - וכאמור לא כך אנו קובעים - עדיין היה מקום לדחות את תביעת התובע לגמול עבודה בשעות נוספות בשל הנזק הראייתי שגרם לנתבעת. נזק זה התבטא בהחלטתו שלא לחתום על שעון הנוכחות. בעשותו כן מנע התובע מהנתבעת את היכולת להוכיח במדויק את שעות עבודתו בפועל בחנות. לפיכך, סבורים אנו כי אלה הן הנסיבות בהן אין להעביר את נטל השכנוע לנתבעת בהתאם להוראת סעיף 26 ב(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958.
41. זאת ועוד, התובע אף לא עמד בנטל השכנוע להוכיח את שעות עבודתו. התובע נמנע, מלהביא לעדות עובדים שעבדו יחד איתו בחנות ואשר יכולים היו להעיד על שעות העבודה המרובות כטענתו ועובדה זו יש לזקוף לחובתו.
42. לטענת התובע הנתבעת נמנעה מלהציג דוחות z קופה שהיו יכולים להעיד על שעות עבודתו והמכירות שביצע. לטענת התובע דוחות אלה משויכים לעובד ספציפי ויכלו לשפוך אור על היקף הימצאות התובע בחנות. את הימנעות הנתבעת מהצגת דוחות אלה כמו גם את סרטוני מצלמות האבטחה בחודשים האחרונים לעבודתו שלא נשמרו על ידי הנתבעת יש לטענת התובע לזקוף לחובת הנתבעת. אלא שסבורים אנו כי התובע בעניין האמור, נתפס לכלל טעות שכן בשים לב לתפקידו וכובעו של התובע הנטל להוכחת שעות עבודתו והיקפן מוטל לפתחו ולא לפתחה של הנתבעת.
43. התובע בקש להפריך את טענות הנתבעת ביחס לאיחוריו לעבודתו בהפניה לדו"חות האיכון שאיתרו כי שהה בבקרים בפתח תקווה. אלא שבימים אלה כך טוען התובע אחר להגיע לחנות בנתניה עקב עבודה שבוצעה בפתח תקווה ונטילת סחורה מהחנות בפתח תקווה או חלוקת סחורה באזור שסביב נתניה. לטענת התובע הוא לא נחקר בעניין האמור ועל כן, יש לקבל טענותיו. ולא היא. התובע לא השכיל להביא לעדות עובדי החנות בנתניה שיעידו כי התובע היה מאחר בבקרים מאחר והיה עסוק באותם ימים ספציפיים בתפקידו הניהולי באיסוף וחלוקת סחורה ללקוחות. התובע לא ערך פילוח כלשהו של דוחות האיכון ומכאן שאין להשליך מאלה על היקף עבודתו כנטען על ידו ואין באלה כל ביסוס עובדתי ולפיכך בהעדר ראיות תומכות נוספות כגון עובדי שתי החנויות שיכלו לשפוך אור על היקף עבודת התובע והפעולות היומיומיות שלהן נדרש במסגרת עבודתו כמנהל החנות בתוך החנות ומחוצה לה, סבורים אנו כי יש לייחס לדוחות אלו משקל ראייתי נמוך. מידת נוכחותו של התובע בחנות הנתבעת בנתניה ומחוצה לה הייתה תלויה בטעמיו האישיים.
44. בסעיף 83 לתצהירו מפנה התובע לאזורים שונים בהם אוכן הנייד שהיה ברשותו כגון בית חולים השרון, מחלף גת רימון, מחלף שעריה, כפר סירקין אלעד מרכז, אשר לטענת התובע יתכנו בהחלט כאזורי משלוחים. אלא שלא די בהשערות ועל התובע היה להוכיח טענותיו אלה לפיהן מדובר בלקוחות. התובע עצמו העיד כי שעות עבודתו השתנו (עמ' 13 שורות 13-14) וזאת על אף שמידי יום פתח וסגר את החנות שכן בין לבין היו פעמים שאף התעסק בענייניו הפרטיים איחר להגיע לחנות וסיים עוד בטרם נסגרה.
45. לפיכך, קובעים אנו, גרסה זו של התובע לעבודה בשעות נוספות כלל לא הוכחה ולאור זאת תביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות – נדחית.
הבראה
46. לטענת התובע, הוא זכאי לשווים של 4.16 ימי הבראה בסך של 1,572 ש"ח. לטענת הנתבעת, החל מחודש 12/15 שולם לתובע מידי חודש סכום קבוע בגין רכיב זה בסך של 235.83 ₪ ובסה"כ קבל התובע משך כל תקופת עבודתו סך כולל של 3,537.31 ₪. עוד טענה הנתבעת כי התובע היה זכאי משך כל תקופת העסקתו לשווים של 11.5 ימי הבראה בסך של 4,347 ₪, משכך טענה הנתבעת כי התובע זכאי להפרשים בגין דמי הבראה בסך של 809 ₪ הבטלים בשישים אל מול טענת הקיזוז של הנתבעת וההחזר שמגיע לה בגין מעשי הגזל והרשלנות שגרם התובע הנאמדים בסכום כולל של 635,000 ₪ ולכל הפחות ב-20,000 ₪ הסכום בו הודה התובע.
47. אין חולק כי התובע עבד כ-25 חודשים ועל כן, זכאי היה בשנה הראשונה ל-5 ימי הבראה, בשנה השנייה ל-6 ימי הבראה וחלק יחסי לחודש נוסף. לפיכך, מקבלים אנו את טענת הנתבעת לפיה זכאי התובע לשווים הכולל של 11.5 ימי הבראה בסך של 4,347 ₪ כאשר ערך יום הבראה עמד על 378 ₪. מששולמו לתובע במהלך תקופת עבודתו סך של 3,537.31 ₪ בגין דמי הבראה זכאי התובע כטענת הנתבעת ליתרת דמי הבראה בסך של 809 ₪.
פדיון חופש
48. לטענת התובע, בגין תקופת העסקתו שנמשכה 25 חודשים זכאי הוא לשווים של 25 ימי חופש. בתלושי השכר של התובע לא נצברו לזכותו ימי חופש למעט בחודשים ספורים כאשר בהמשך הופסקה הצבירה בתלושי השכר. לפיכך, טען התובע משלא נטל ימי חופשה במהלך עבודתו זכאי הוא לתמורתם של 25 ימי חופשה לפי שכר חודשי קובע בסך של 11,300 ₪ ובסה"כ לסך של 11,125 ₪.
49. לטענת הנתבעת, התובע נטל ימי חופשה בארץ ומחוצה לה עת שהה 16 ימי חופשה בחו"ל מתוכם 10 ימים בחופשה ובין הימים 9-13.8.15 ו-25-28.8.16, שהה 6 ימים נוספים באילת. עוד טענה הנתבעת כי מדו"ח האיכון עלה כי התובע נעדר בנוסף 8 ימים נוספים. סכימת כל הימים מביא לתוצאה לפיה התובע נטל לפחות 24 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו. (הנתבעת צירפה לתצהירו של יהודה העד מטעמה (נספח 3 לתצהיר) דו"ח מאושר שהונפק על ידי משרד הפנים בדבר כניסות ויציאות התובע מהארץ), כאשר גם מדוחות האיכון עלה שהתובע נטל ימי חופשה שלא דווחו על ידו.
50. מאחר והתובע לא חלק על הדו"ח שהגישה הנתבעת במצורף לתצהירה ולא טען במסגרת תצהירו כי נסיעותיו לחו"ל היו נסיעות עסקיות כך גם לעניין נסיעות התובע לאילת ולעניין הנתונים שעלו מדו"ח האיכון הרי שיש לקזז ימים אלה מימי החופשה הנטענים על ידי התובע.
51. את העובדה כי לא נוהל פנקס חופשה במסגרת הרישום בתלושי השכר יש לזקוף לחובת התובע בכובעו כמנהל וכבעל מניות, לפיכך, זכאי התובע לכל היותר לשוויו של יום חופש אחד. משהנתבעת לא חלקה על שוויו של יום אחד בסך של 445 ₪ שפורט בסיכומי התובע זכאי התובע לסך של 445 ₪.
הפרשות לפנסיה
52. לטענת התובע, הוחל בהפרשות לפנסיה בגין תקופת העסקתו רק החל מהשנה השנייה להעסקתו בשנת 2016 כאשר בשנת העסקתו הראשונה לא הפרישה הנתבעת כלל בעבור רכיב זה. את תביעתו בגין השנה הראשונה העמיד על סך של 17,700 ₪.
53. לטענת הנתבעת, עליה לשאת בתשלום תגמולי מעסיק בלבד והיא אינה נדרשת לשאת בתגמולי עובד כאשר חישובי התובע כוללים גם את הפרשות העובד. לפיכך, טענה הנתבעת בהתאם להוראות הדין מחויבת היא בהפרשות מעסיק והפרשות לפיצויי פיטורים בלבד הנאמדים על 5,478 ₪. התובע לא הוכיח קיומה של קרן פנסיה פעילה במהלך ששת החודשים הראשונים להעסקתו ובכל מקרה טענה הנתבעת סכום זה בטל בשישים אל מול טענת הקיזוז של הנתבעת לאור מעשי הגזל והרשלנות.
54. שני הצדדים, לא הרחיבו ביחס לאופן בו חושב רכיב זה על ידם. מאחר והתובע לא הוכיח כי ברשותו קרן פנסיה פעילה החל ממועד תחילת העסקתו ואף לא הוכיח כי על הנתבעת לשאת בהפרשות גם בגין חלק עובד, (כאשר את העדרה של הודעה על תנאי העסקה סברנו כי יש לזקוף לחובת התובע נוכח תפקידו ומעמדו כפי שיפורט להלן) זכאי הוא להפרשות בחלוף חצי שנה ממועד תחילת העסקתו. משכך זכאי התובע להפרשות בגין חציה השני של שנת העסקתו הראשונה בעטיה לא בוצעו הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים כטענת הנתבעת וזאת לתקופה שבין 8/15 ועד 1/16. הכנסה הכוללת של התובע לתקופה זו עמדה על 54,806.67 ₪ ברוטו לפיכך, זכאי היה התובע להפרשות בגין פיצויי פיטורים ופנסיה בשיעור של 12% ובסה"כ לסך של 6,576.8 ₪.
נסיבות סיום העסקת התובע וזכאותו להודעה מוקדמת והפרשי פיצויי פיטורים
55. אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו.
56. לטענת התובע, הוא סולק לאלתר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת ומבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים מלאים. התובע הודה כי נטל סך של 20,000 ₪ מכספי הנתבעת כאשר לטענתו יש לראות בסך זה שניטל על ידו כהלוואת בעלים נוכח האמור טען התובע משאין חולק כי פוטר לאלתר מעבודתו זכאי הוא בנוסף לתמורת הודעה מוקדמת גם להפרשי פ"פ.
57. לטענת הנתבעת, התובע פוטר בשל גניבה והפרת אמון חמורה שהם נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. לטענת הנתבעת, בתקופה האחרונה להעסקת התובע התעורר חשד אצל בעלי המניות האחרים בנתבעת כי החנות אינה מנוהלת כשורה וזאת לאור פדיון נמוך מהרגיל. לאור כך, החלו בעלי המניות בנתבעת לערוך בדיקות משלוחים שבוצעו ללקוחות במזומן וספרי החשבונות של הנתבעת וצפייה מוגברת במצלמות האבטחה. התובע הבין כי מתנהל אחריו מעקב ונתפס בקלקלתו ויזם בעצמו שיחה עם יתר בעלי המניות. אין חולק כי במסגרת השיחה אותה יזם התובע שנערכה בחודש 2/17 הודה התובע כי בחודש 1/17 משך כספים מקופת הנתבעת וזאת מבלי ליידע בזמן אמת בדבר משיכת הכספים.
58. התובע אישר והודה שנטל סכומי כסף במזומן מכספים ששילמו לקוחות הנתבעת וזאת מבלי לתעד סכומים אלה שנלקחו על ידו ושולמו על ידי לקוחות בספרי הנתבעת. פועל יוצא מהודאת התובע שאותם לקוחות עדיין נותרו חבים לנתבעת בגין סחורה שהתקבלה אצלם על אף התשלום בגין הסחורה שנתקבלה על ידי אלה (עמ' 15 לעדות התובע שורות 30-33, עמ' 16 שורות 4, 12, 15-17, עמ' 18 שורה 33). עוד אין חולק כי כספים אלה שנלקחו על ידי התובע, סך שנע בין 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪ לא הוחזרו על ידו לנתבעת (עמ' 16 שורה 29).
59. מהתנהלות הנתבעת עולה כי היא ייחסה חשיבות רבה לנטילת הכספים על ידי התובע אשר בעקבותיו זומן התובע לשימוע באופן מיידי עם היוודע לה דבר לקיחת הכספים כאשר התובע אף פוטר מיד בסמוך לאחר שהדבר התגלה ולאחר שהתובע אומת עם הממצאים וטענות הנתבעת כלפיו.
60. אין חולק בין הצדדים כי מדובר בחוב שלא הוחזר לנתבעת ולא נרשם בספריה כאשר התובע אף לא הוכיח טענתו לפיה מדובר בהלוואת בעלים שכן אין חולק שזו לא נרשמה בספרי הנתבעת, לא אושרה על ידי יתר בעלי המניות כאשר התובע אף לא חלק על כך שלא יידע בזמן אמת את יתר בעלי המניות בדבר הכספים שנטל אלא רק כעבור כחודש ממועד נטילת הכספים בקש לשתף בכך את יתר השותפים.
61. התובע כאמור, נטל כספים על חשבון הנתבעת מבלי לתעד זאת בספרי הנתבעת ו/או ליידע את יתר בעלי המניות ובעשותו כן עשה שימוש לרעה בתפקידו ובסמכותו וניצל את מעמדו בנתבעת בכך שנטל ללא רשות סך של 20,000 ₪. לתובע ניתן חופש פעולה רחב והוא ניצל את חוסר המעקב אחריו ואכן נטל כספים שלא כדין כטענת הנתבעת ובוודאי שלא הוכחה טענתו לפיה מדובר בהלוואת בעלים ו/או כי יתר בעלי המניות נתנו הסכמתם לאותה הלוואת בעלים שכן לדברי התובע עצמו הוא סורב להלוואה על ידי יתר בעלי המניות ולאור סירוב זה פעל ללא הסכמתם ומאחורי גבם של יתר בעלי המניות.
62. בעקבות התנהלות זו של התובע שהסתיר מיתר בעלי המניות את פעולותיו כאמור עלו יחסי הצדדים על שרטון באופן שכל הצדדים לא יכלו להמשיך עוד לעבוד יחדיו ולנהל את הנתבעת בשל משבר האמון שנוצר בין הצדדים. התדרדרות היחסים בין הצדדים, היא זו שהביאה לפיטורי התובע לאלתר מהנתבעת.
63. כבר נפסק על ידי ביה"ד הארצי כי במקרה של נטילת כספים שלא כדין על ידי עובד, זכותו של המעסיק לשלול את פ"פ. (ראה: ע"ע 300320/98 סווירי אריה – רם חן חניונים בע"מ, עבודה ארצי, לג (59) 32. נוכח חומרת המעשים שנעשו על ידי התובע כנושא משרה שהפר את האמון שניתן לו, הרי שהתובע אינו זכאי להשלמת פ"פ.
64. כאמור, היחסים העכורים שבין הצדדים וחוסר האמון הם אלה שהביאו לניתוק היחסים בין הצדדים. התרשמנו מעדויות הצדדים, כי התנהלות התובע אשר בחר שלא ליידע את יתר השותפים בזמן אמת ביחס לנטילת ההלוואה, אי רישום האמור בספרי הנתבעת באופן שיוצר חוב כלפי לקוחות הנתבעת ומסכן את הנתבעת בתביעה מול אלה - היא זו שהביאה להתדרדרות ביחסים בין הצדדים באופן שלא ניתן היה להמשיך כך בעסק מבחינת היחסים בין הצדדים באופן המצדיק שלילת פ"פ ותמורת הודעה מוקדמת.
65. כאמור, יש לתן את הדעת לכך כי התובע חבש שני כובעים כבעל מניות ומנהל בנתבעת כעובד שכיר. בנסיבות שנוצרו ובחוסר האמון שנוצר – אין לחייב את הנתבעת במתן הודעה מוקדמת לפני הפיטורים. לפיכך, קובעים אנו כי התובע אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת ויש לפטור את הנתבעת מחובת מתן הודעה מוקדמת טרם הפיטורים או בתשלום תמורתם שכן שני הצדדים הגיעו למסקנה בזמן אמת כי עקב משבר האמון שנוצר התובע אינו יכול להמשיך לנהל את החנות. התובע עצמו העיד כי חשש לפנות לבעלי מניות הנתבעת ולספר לאלה אודות ההלוואה שנטל לאחר שפנה קודם לנטילת ההלוואה לבעלי המניות וסורב על ידי אלה.
66. מכאן שהתובע, היה ער לסיבה בעטיה הוחלט על סיום העסקתו אשר נבע מחוסר אמון בין הצדדים. אומנם הנתבעת לא הוכיחה טענותיה בעניין הגניבה והגזל (כפי שיפורט להלן) וכל שהוכח הוא אותם 20,000 ₪ שהתובע הודה כי נטל אלה מבלי לעדכן בזמן אמת את שאר בעלי המניות אולם רקע זה הוביל לסיום מערכת היחסים בין הצדדים וסבורים אנו כי בנסיבות אלה לא זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת ואף לא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בנסיבות בהם הודה התובע בנטילתם של כ-20,000 ₪ מבלי לתעד אלה ברישומי הנתבעת.
67. הנתבעת שיחררה לידי התובע את כספי פיצויי הפיטורים אולם כאמור היא איננה מחוייבת לשלם לו את יתרת פיצויי הפיטורים ומשנשללו פ"פ על רקע משבר האמון בין הצדדים נוכח נטילת הכספים שלא כדין נשלל גם חלף הודעה מוקדמת.
הודעה על תנאי העסקה
68. לא הייתה מחלוקת בין התובע לבין הנתבעת כי לא נכרת חוזה העסקה בכתב וכי הנתבעת לא נתנה בידי התובע הודעה בכתב על תנאי העסקה.
69. לפיכך, טען התובע משנמנעה הנתבעת מלמסור לו הודעה בכתב שתפרט את תנאי העסקתו זכאי הוא לפיצוי אותו העמיד על סך של 10,000 ₪.
70. לטענת הנתבעת התובע מכוח תפקידו כמנהל החנות חויב להחתים את עובדי החנות על הודעות על תנאי העסקה לרבות הסכם העסקה לו עצמו כמנהל החנות.
71. לא מצאנו כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב זה. הטעם לכך הוא שיש לזכור כי התובע לא היה עובד זוטר. התובע ניהל את החנות היה דירקטור ובעל מניות בנתבעת. ככזה, היה עליו לדעת היטב את תנאי העסקתו. יתרה מכך, מכוח תפקידיו אלה הייתה זו אחריות של התובע עצמו לדאוג לכך כי הנתבעת תנפיק לו הודעה בכתב על תנאי העסקתו. בהיעדר הודעה כזו, אין להטיל את האחריות בנסיבות המקרה כאן על הנתבעת ותביעתו לרכיב זה נדחית אף היא.
פיצוי בגין רישום חלקי / שגוי בתלושים
72. גם ביחס לרכיב זה לו עתר התובע לפיצוי בגין תלושי שכר פיקטיביים לא מצאנו כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב זה. גם הטעם לדחיית רכיב זה כמו גם היעדר הפיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי העסקה מצאנו שיש לזקוף לחובת התובע, נוכח מעמדו ותפקידו. התובע כמנהל היה אמון על העברת הנתונים לרואה החשבון/מנהלת החשבונות של הנתבעת לשם הפקת תלושים לעובדים לרבות לו לעצמו. לפיכך, גם בעניין האמור, ככל שתלושי השכר לא שיקפו את מה שהתובע היה זכאי לקבלו כטענתו אין להטיל את האחריות בנסיבות המקרה כאן על הנתבעת בפרט עת לא החתים התובע במודע שעון נוכחות כשאר העובדים ולא חלק על ימי החופשה שנטל בארץ ומחוצה לה כפי שטענה הנתבעת מבלי לתעד זאת בתלושי השכר. לפיכך, תביעתו בגין רכיב זה דינה אף היא להידחות.
טענות הנתבעת לעניין גניבה ונזקים
73. במסגרת כתב ההגנה והתצהיר מטעמה טענה הנתבעת כי מכל סכום שייפסק לזכות התובע יש להורות על קיזוז חובו של התובע כלפי הנתבעת בגין מעשי הגזל שביצע שהביאו לחוסרים במלאי ונזקים בסכום כולל של 868,680 ₪.
74. אשמת גניבה ממעסיק היא האשמה חמורה ביותר הנושאת בחובה הן זכות לפיצוי והן אשמה פלילית. נטל ההוכחה בעניין זה הוא מוגבר ואין די בהוכחה במאזן ההסתברויות כנדרש במשפט אזרחי (ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עזבון המנוח לב רובינששטיין ז"ל (25.4.06).
75. במסגרת סיכומיה צמצמה הנתבעת טענתה בדבר הסך אותו יש לקזז וזה הועמד על 635,000 ₪. אין חולק כי בהתייחס לאותם נזקים שנטענו על ידי הנתבעת הוגשה תביעה נפרדת לבית משפט השלום בכפר סבא ת"א 64463-07-17. תביעה זו מתבררת בימים אלה. כמו כן, בעטיה של תלונה במשטרה נשוא הודאת התובע לנטילת סך של 20,000 ₪ שהגישה הנתבעת הוגש בבית משפט השלום בנתניה כתב אישום בעילה של גניבה ממעביד נשוא תיק ת.פ 18092-08-18.
76. מבלי לגרוע מהאמור נציין, כי במסגרת ההליך דנא הנתבעת לא הוכיחה טענותיה לעניין הגניבה למעט הסכום בו הודה התובע שנטל מכספי הנתבעת מבלי לתעדו בספרי הנתבעת ואשר לא הוחזרו על ידו. אין די בראיות שהובאו על ידי הנתבעת וזאת בהעדר ממצאים אובייקטיביים לעניין הנזקים והגניבה הנטענת בסך של 868,680 ש"ח ו/או 635,000 ₪ ולפיכך, אין לנו אלא "ליישר" קו עם הודאת התובע ולקבוע גם בהליך זה וחרף טענות הנתבעת, לא הוכח שהתובע גנב סכום העולה על הסך בו הודה.
77. מקריאת הנספחים לתצהיר הנתבעת (דו"ח רוא"ח) הגענו למסקנה כי הנתבעת אינה מסבירה באופן נהיר לבית הדין, את המפורט בדו"ח שצורף, כיצד הגיעה הנתבעת לחישוב הנטען וכל יתר העובדות והראיות הנדרשות כדי לבסס במידה הנדרשת את המסקנה שאת כל הכספים להם טוענת הנתבעת נטל התובע. כמו כן, הגענו למסקנה שהחסר בתצהירי עד הנתבעת לא הושלם בעדותו או חקירתו של התובע.
78. עד הנתבעת, יהודה, לא השכיל להסביר מדוע הראיות שצירף לתצהירו מצביעות על כך שהתובע נטל כספים מקופת הנתבעת בחנות / מוצרים ו/או שווים של מוצרים בסך הנטען על ידי הנתבעת וזאת במידת הוודאות הנדרשת. המסמכים שצורפו לתצהירו של יהודה לא בוארו די הצורך באופן שניתן להבין מדוע הם תומכים בטענת הגניבה שהעלתה הנתבעת נגד התובע וזאת על מנת לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה.
79. אשר על כן, אנו קובעים כי הנתבעים לא הוכיחו שהתובע גנב מהם מוצרים או שווים של מוצרים למעט סך של 20,000 ש"ח בו הודה התובע ולפיכך, מכל סכום שייפסק לזכות התובע יש לקזז אך ורק את הסכום בו הודה וזאת בהעדר הוכחה לגניבה בגובה הסכום הנטען על ידי הנתבעת. עוד יובהר, כי מאחר ומסיכומי הנתבעת לא ניתן היה להבין באם זו זנחה טענתה לעניין הקיזוז ולו ביחס לסכום בו הודה התובע אזי ככל שבמסגרת הליך אחר בין הצדדים נתבע סך זה הרי שאין לקזזו בכפל.
80. עוד נוסיף, כי ערים אנו לעדותו המשתנה של התובע לפיה הסכום בו הודה שנלקח על ידו ולא תועד בקופת הנתבעת נע בין 10,000 ₪ ל-20,000 ₪ כאשר אין התובע זוכר סכום מדוייק (עמ' 16 שורה 2, 15 -18) וכי לא נערך על ידו תיעוד מדוייק לסכום (שורה 19) כאשר אין חולק לדברי התובע עצמו שהסכום לא הוחזר (שורה 29). בהקשר לאמור, נציין כי לדברי אשתו של התובע, ספר לה האחרון שלקח מהנתבעת סך של 20,000 ₪ (עמ' 20 שורה 27). מכאן, שיש לקבוע שהסכום אותו חב התובע לנתבעת עומד על 20,000 ₪ בהתאם להודאת התובע שנתמכה בעדות העדה מטעמו. לאור האמור, על התובע להשיב לנתבעת סך של 20,000 ₪.
סוף דבר
81. אשר על כן, תביעת התובע מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים:
א. תשלום דמי הבראה בסך של 809 ₪.
ב. תשלום תמורת יום חופש אחד בסך של 445 ₪.
ג. תשלום פיצוי בגין אי הפקדה/הפרשה לקרן פנסיה/פיצוי פיטורים בסך של 6,576.8 ₪.
ד. התביעות בגין הרכיבים, הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי העסקה, פיצוי בגין תלושים פיקטיביים, תמורת הודעה מוקדמת והפרשי פיצויי פיטורים – נדחות.
ה. הסכומים המנויים בסעיפים א' – ג' יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 28.6.17 ועד ליום התשלום בפועל.
ו. הנתבעת כאמור, נותרה חייבת לתובע את הסכומים שפורטו בסעיפים א' – ג' אולם בקיזוז הסכומים אותם נטל התובע שלא כדין (20,000 ₪) בהתאם להודאתו העולים על הסכומים שנפסקו לטובת התובע, לא נותרה הנתבעת חייבת לתובע כספים כלשהם.
82. משמרבית תביעת התובע נדחתה ובפרט לאור טענת הקיזוז שהתקבלה הרי שלכאורה היה מקום לחייב התובע בהוצאות משפט וזאת לאור ההלכות הפסוקות. עם זאת, סברנו כי קיים טעם לפגם בהתנהלות שני הצדדים שלא מצאו לנכון לעגן ההתקשרויות ביניהם בכתב אשר יכול והיו מייתרים חלק נכבד מההליכים בין הצדדים לרבות חלק מרכיבי התביעה שנתבעו במסגרת הליך זה. נוכח האמור, מצאנו שלא לחייב בהוצאות מי מהצדדים.
83. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.