31. לטענת הנתבע, התובעים לא הוכיחו כי הוצגו מצגי שווא ולא הוכחה הסתמכות של התובעים וממילא לא הוכח כל נזק שנגרם לתובעים בשל מצגי שווא נטענים.
נטען גם כי לתובעים עמדה האפשרות המלאה לבדוק כל מצג טרם ההשקעה, או להחליט שלא להיכנס להשקעה. נטען כי התובעים הם אנשים מתוחכמים ובעלי ניסיון, והם יכלו לבצע בדיקה של החברה טרם השקעתם.
32. לעניין הטענה בדבר מצג של ארבעה פטנטים עולמיים, משיב הנתבע כי התובעים לא הוטעו, וממילא גם לא ממש התעניינו בנושא. לטענתו, בכל המצגות שהיו רלבנטיות למשקיעים נכתב PENDING ביחס לפטנטים, כפי שנרשם גם באתר החברה וכפי שנכתב במסמכי ההשקעה.
בתביעה מסתמכים התובעים על מסמך אחד שצורף לתצהיריהם, אשר הוכח שלא הוצג בפניהם כלל, אלא היה מצגת ישנה לחברות דלק. הנתבע הסביר בעדותו שהיה מדובר בנקודות לדיבור והרחבה שרשם במצגת. לעומת זאת, בחומר שהוצג לתובעים בזמן אמת כבסיס להתקשרות נאמר במפורש שמדובר בבקשות לפטנטים והתובעים העידו שידעו שמדובר בבקשות לפטנטים. הם גם העידו שהנושא לא עניין אותם ולא היה שיקול בהשקעתם.
33. לגבי הטענה כי בממורנדומים היו מצגים מטעים, סבור הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענות הועלו לראשונה בסיכומים. בנוסף, אף אחד מהתובעים לא מציין שהוא הסתמך על עניין זה או אחר בממורנדום, שהתברר שלא היה אמת. מרבית התובעים טוענים שכלל לא טרחו לעיין או להתעמק בממורנדום.
הנתבע מוסיף וטוען כי אין ליחס לו את כל האמור בממורנדום. הממורנדום נערך על ידי החברה, בשיתוף עורכת הדין של החברה, מידע שנמסר ממפיצים ועוד.
עוד נטען בהקשר לממורנדום, כי החברה לא גייסה את מלוא הסכומים בסיבוב הגיוסים ובגיוסים מאוחרים יותר, גם לא קרוב לך. הסכומים בטבלה שהוצגה בממורנדום הם בהנחה של גיוס מלא. במסגרת האמור בטבלה, רכישת ציוד וייצור המוני הם חלק משלבי הפיתוח ומעבר ממערכת עובדת למערכת שעובדת בייצור המוני. זה השלב שבו הייתה החברה ונזקקה לכספים, שלא היו.
הנתבע מוסיף וטוען כי הדוחות הכספיים של החברה הופצו בזמן אמת. אף האחד מהתובעים לא טען שבהתאם לדוחות או בכלל, יש אי התאמה כלשהי בין כספי הגיוס לכספים ששימשו את החברה. כספי ההשקעה נרשמו בספרי החברה, שכולם היו בידי התובעים.
34. לטענת הנתבע, לחברה הייתה מערכת שפעלה. היה גם פיילוט בתאילנד ופיילוט בהונגריה. ישנה גם מערכת שמופעלת בקולומביה. הנתבע מפנה לעדותו של שי נחמיאס שהעיד שהמערכת עבדה בתחנת חצר בעסק שלו מספר חודשים, עד שאחד הנהגים שבר את המערכת.
הנתבע מפנה גם לעדותו של גבי לוי, ששימש בזמנים הרלבנטיים בתפקידים שונים, עד סמנכ"ל פיתוח בחברה הבת בישראל. הוא העיד מידיעה אישית ועדותו לא נסתרה. הוא העיד שכבר כשהגיע לחברה בשנת 2005 הייתה מערכת שעובדת, לא מושלמת ועם באגים, אבל עובדת. בתחילת שנת 2006 הוא התקין את המערכת באיטליה והיא עבדה. מר לוי העיד על מתכנתים שעבדו, מוצרי תצוגה פועלים והתקנות בכמה מדיניות. היא העיד שהחברה החלה לעבור לייצור המוני של מאות יחידות.
לטענת הנתבע, הוכח כי הייתה מערכת, המערכת עבדה, המערכת הותקנה וכל הזמן היו שיפורים ופיתוחים, כפי שמצופה מחברת פיתוח. העובדה שהחברה נכשלה לבסוף לא הייתה מפני שלא הייתה מערכת או שהיא הייתה רק בגדר רעיון, כפי שטענו התובעים.
35. בהיבט המשפטי של מצג שווא רשלני, טוען הנתבע כי לא מתקיימת חובת זהירות בין מנהל בחברה לבין בעלי המניות.
התובעים, לטענתו, לא הוכיחו אמירה עובדתית אחת של הנתבע שאינה נכונה. בשל נוסח הסכמי ההשקעה, הנתבע גם לא צריך לצפות אפשרות של הסתמכות על מצגים שאינם חלק מהסכם ההשקעה.
נטען כי אין מצג שהנתבע הציג באופן אישי לתובעים ביחס להשקעה. חלק מהתובעים מעידים שכלל לא נפגשו עם הנתבע טרם ההשקעה. התובעים גם נתנו הסכמתם בהסכם ההשקעה, לכך שהמצגים היחידים שמחייבים הם מסמכי ההשקעה, שהם מצגים של החברה.
36. הנתבע מדגיש כי תובעים 5 ו-7 לא העידו. לטענתו, בולטת בהעדרה עדותו של תובע 7, שהוא בעל הידע הרב ביותר וטענותיו עמדו בבסיס התביעה, לשיטת התובעים עצמם, ולא ניתן שום הסבר לאי העדתו.
חסר נוסף לטענת הנתבע הוא העדר חוות דעת מומחה, לא כלכלית, לא חשבונאית.
הנתבע מדגיש כי כל המסמכים והמחשבים של החברה מצויים בידי התובעים. הם יכלו לערוך בדיקה מקצועית של רואה חשבון, ולהתחקות אחר העברות הכספים.
בפועל, הם לא תמכו טענותיהם באיזו ראיה קונקרטית.
לטענת הנתבע, התובעים שכן העידו, עשו רצח אופי של ממש לנתבע. הוכח לטענתו שמדובר בעדויות שקר אחת אחר השנייה.
37. ביחס לחברת אידנטיטי, טוען הנתבע כי אין אפילו טענה לראיה כלשהי כי הנתבע היה הבעלים של אידנטיטי. לטענת הנתבע, החברה הייתה בבעלות פאבל בלבד ונוהלה על ידו. אידנטיטי נתנה שירותי פיתוח תוכנה לחברה וקיבלה על כך תשלום (חלקי). פיתוח החומרה נעשה בישראל ופיתוח התוכנה נעשה על ידי צוות מפתחים בצ'כיה, כדי להפחית עלויות. החיובים לאידנטיטי היו 1,307,839 דולר, מתוכם שולם לה רק כ-1 מיליון דולר. הנתבע טוען כי העלות הנורמטיבית של קוד התוכנה שפותח גבוהה בהרבה מהסכום ששולם לאידנטיטי. גם כאן נטען כי התובעים לא הציגו שום חוות דעת מקצועית לסתור את האמור ביחס לעבודה שנעשתה.
הנתבע מוסיף כי הטענה בסיכומים - לפיה חברת אידנטיטי נתנה שירותי פיתוח הן לחברה והן ל TM - לא נטענה בכתב התביעה. לשיטתו, ככל שלחברה נגרם נזק מההתקשרות, מדובר בעילה של החברה ולא של בעלי מניות.
הנתבע מוסיף כי הכספים ששולמו לאידנטיטי בגין שירותי הפיתוח לחברה שולמו טרם השקעת רוב התובעים ולכן כלל לא ברורה טענתם.
38. לטענת הנתבע, בהתאם לדין בפלורידה, התביעה הייתה נדחית על הסף מטעמי התיישנות או לגופה. נטען כי התובעים אינם יכולים "לברוח" מתניית הדין הזר בהסכמי ההשקעה, באמצעות תביעה נזיקית או תביעה בעשיית עושר ולא במשפט. הנתבע מפנה לחוות דעת המומחה מטעמו אודות הדין הזר, שלא נסתרה, ועל פיה: בפלורידה ההתיישנות היא חמש שנים ביחס לתביעה המתבססת על חוזה בכתב וארבע שנים מיום ההתרשלות או המרמה; והדין בפלורידה מכיר בתוקפם של סעיפי NON RELIANCE ובסעיפי פטור בהסכם השקעה. נטען כי כאשר יש סעיף NON RELIANCE לא יכולה להיות הונאה; נושא משרה עשוי לחוב באופן אישי במקרה של מרמה בכוונה תחילה; נושא משרה בחברה אינו חב באחריות בגין הפרת חוזה על ידי החברה אלא אם חתם כערב, או שנעשתה הרמת מסך.
39. הנתבע טען בסיכומיו גם להתיישנות. כיוון שלא העלה את הטענה בהזדמנות הראשונה, אין מקום להרחיב אודותיה ולהידרש לה.
דיון והכרעה
40. על יסוד התשתית שנפרשה לפניי, ולאחר שבחנתי את טענותיהם המפורטות והמקיפות של הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
התביעה נסבה על השקעות של התובעים בחברת סקיורנט, אשר ככל הנראה ירדו לטמיון. התובעים, בעלי המניות בחברה, דורשים מהנתבע פיצוי בגובה הכספים שהשקיעו.
הגם שהתובעים מתבססים בסיכומים על עילה נזיקית, נקודת המוצא היא הסכמי ההשקעה, עליהם חתם כל אחד מהתובעים (והמשקיעים שהמחו את זכות התביעה לתובעים).
41. הסכמי ההשקעה כתובים כולם בנוסח זהה. מדובר בהסכמים קצרים המחזיקים שני עמודים. בפתיח נכתב כי המניות מוצעות רק למי שיכול לשאת הפסד מלא של השקעתו, ורק למי שיש לו הידע והניסיון להעריך את ההשקעה וסיכוניה. הודגש בהסכם כי ניירות הערך לא נבחנו על ידי גורם פדרלי או מדינתי או רגולטור כלשהו.
בהסכמים נכתב, בהדגשה, כי מניות החברה הן ספקולטיביות ויש בהן רמה גבוהה של סיכון. ובלשון החוזה:
The securant securities are speculative, involve a high degree of risk and should not be purchased by anyone who cannot afford the loss of their entire investment.
בהסכם אישר כל משקיע כי הוא יודע שההשקעה כרוכה בסיכונים ממשיים, וכי הוא קרא את הפרק של "גורמי הסיכון" בממורנדום.
42. לגבי מצגים, נכתב בהסכם כי החברה ונציגיה אינם נותנים כל מצג או התחייבות בקשר לחברה, למעט האמור בהסכם. המשקיע מצידו הצהיר כי עבר על הממורנדום ועל כל מסמכי ההשקעה והוא מבין את העיסוק של החברה ומצבה הכלכלי.
בהסכם נכתב בהדגשה כי איש אינו מוסמך לתת מידע או לתת מצגים כלשהם, מעבר לאלה שמופיעים במסמכי ההצעה, ואם ניתן מידע או הוצג מצג, אין להסתמך עליו. ובלשון החוזה:
No person has been authorized to give any information or to make any representations other than those contained in the offering documents and, if given or made, such information or representations should not be relied upon.
לבסוף נכתב בהסכם ההשקעה כי הדין החל הוא הדין של פלורידה ולא יחולו עקרונות של ברירת הדין.
הסכמי ההשקעה הפנו למורנדום. היו כמה גרסאות של מסמך הממורנדום, בהתאם למועדים השונים של ההשקעות.
43. אין חולק כי התובעים התקשרו בהסכמים עם החברה בלבד. איש מהתובעים לא טען כי נקשר בשלב כלשהו קשר חוזי עם הנתבע, אף לא חוזה בעל פה, במפורש או במשתמע. התובעים גם לא דרשו ולא קיבלו התחייבויות או בטחונות כלשהם מהנתבע.
כנגד ההשקעה בחברה, קיבלו התובעים מניות בחברה, בהם החזיקו שנים ולמעשה ממשיכים להחזיק בהם גם היום (לא נמסר על פירוק החברה). התובעים מעולם לא ביקשו לחזור בהם מההשקעה. הם לא הודיעו על ביטול התקשרותם עם החברה. מכאן שעל פניו ההסכמים עודם בתוקף.
44. התביעה שלפני אינה מופנית נגד החברה. היא מופנית נגד הנתבע בלבד, ששימש כאורגן של החברה.
בכתב התביעה נטען לאחריות אישית של הנתבע, בהתבסס על סעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ודוקטרינת הרמת המסך שבסעיף 6 לחוק החברות. נטען גם לעוולות נזיקיות, ובראשם עוולת הרשלנות ומצג שווא רשלני, וכן עוולת הגזל ועוולת התרמית. נטען גם להתעשרות הנתבע שלא כדין, לחוסר תום לב במשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973), ולטעות/הטעיה בכריתת ההסכמים.
בסיכומים הבהירו התובעים כי התביעה אינה תביעה להרמת מסך ואינה מכוחו של החוזה, אלא תביעה מכוח עוולה נזיקית שביצע הנתבע כלפי התובעים.
אחריותו של אורגן בנזיקין
45. אתמקד איפוא במסגרת הנורמטיבית לאחריותו של אורגן בנזיקין.
אין חולק כי העובדה שאדם הוא אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה, במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה (Error! Hyperlink reference not valid.(4) 253, 256; ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדי השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36 [2003]). החברה אינה צריכה לשמש "עיר מקלט" למעוולים ועבריינים, ועל כל אדם לשאת באחריות למעשיו.
המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה נדרש להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית, אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה של העילה (ע"א 313/08 עזאמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי פ"ד סד(1) 398 (2010) (להלן: "פרשת נשאשיבי"), פסקה 48 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר). כך, כדי לחייב בעוולת הרשלנות, יש להוכיח כי לנתבע הייתה חובת זהירות כלפי התובעים וכי זו הופרה על ידו.
46. לצד זאת, יש לזכור כי האחריות של אורגן לפעילות החוזית של החברה בה הוא משמש אורגן מוכרת רק במקרים חריגים. ככלל, מעת שנכרת חוזה עם חברה, נקודת המוצא היא כי בעלת דינו של המתקשר בכל הנוגע לחוזה היא החברה, ואין הצדקה להטלת חיוב אישי על האורגן שפעל בשם החברה, וזאת למעט מקרים נדירים דוגמת תרמית (ר' בע"מ 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 698 – 699). עמד על כך כב' השופט י' דנציגר בפרשת נשאשיבי (סעיף 43 לפסק דינו):
"ההתקשרות החוזית היא עם החברה ולפיכך, במצב דברים שכזה, הכלל הוא שאין האורגנים ונושאי המשרה חבים בגין הפרות החוזה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה" (שם, שם).
ובאשר ל"תפר" שבין דיני הנזיקין לדיני החוזים – החובה לנהל מו"מ בתום לב – בהתאם להלכה הפסוקה הפרת חובת תום הלב על-ידי אורגן תוכר במקרים חריגים, כגון מקרי מרמה, ובמידה והוכח אשם סובייקטיבי (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון (ניתן ביום 22.1.2015). מקום שקיים הסכם בין החברה לבין התובע, הטלת אחריות אישית נזיקית על אורגן בחברה היא בגדר מצב חריג שחותר תחת עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ושיקולי המדיניות העומדים בבסיסה. זאת במיוחד במקרים כמו המקרה שלפניי, בו לא מדובר ב"נושים נזיקיים" מובהקים, אלא בצדדים לחוזה, שבחרו במסלול נזיקי.
47. בתביעה נזיקית, השאלה מתי תקום חובת זהירות של אורגן או נושא משרה בחברה כלפי צדדים שלישיים, שהתקשרו בחוזה עם החברה, היא שאלה סבוכה (Error! Hyperlink reference not valid.(4) 769, 791 [1997], להלן "עניין מתיתיהו"); ע"א 2792/03 יצהרי נ' אימפורט (ניתן ביום 14.12.2006)). כדברי כב' השופט ת' אור בעניין מתיתיהו:
"מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו.... מצד אחר, במקרים מסוימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית –למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על-ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף..." (שם, בעמ' 791).
לכן, ביחס לאחריותו של אורגן לפעילות חוזית עם חברה, נקבע כי כאשר מדובר בהתקשרות חוזית של צד ג' עם החברה, בגינה נטען לחבות של אורגן בחברה לצד שלישי, חובה כזו תוכר במקרים חריגים (ר' ע"א 8910/05 א.אדמון בע"מ נ' וינבלט (ניתן ביום 20.9.2007). זאת מתוך איזון בין הרצון לכבד את הבחירה החוזית לכרות הסכם עם החברה ולא עם נושא המשרה וחשש מיצירת הרתעה מפני נטילת סיכונים עסקיים על חברות, מחד, לבין שיקולי מדינות התומכים בהכרה באחריות אישית, מאידך (עניין מתיתיהו, עמ' 791).