בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 31827-09-16 ורסנו נ' ניניו
לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק
התובע: ניסים ורסנו
על-ידי ב"כ עוה"ד ד"ר חיים שטנגר ואורי פנטילט
נ ג ד
הנתבע: משה ניניו
על-ידי ב"כ עוה"ד רונן רבי ועומר ברבי
פסק-דין
האם מערכת היחסים שבין הצדדים עולה לכדי שותפות בחנות למכירת מוצרי טבק? זו הסוגיה בה יש להכריע.
הרקע והשאלה העומדת להכרעה
1. מר ניסים ורסנו (להלן: התובע או מר ורסנו) שיווק מוצרי טבק בפיצוציות השונות בתל אביב יפו (להלן: קו החלוקה). בסביבות חודש אוגוסט 2013 הצטרף לקו החלוקה מר משה ניניו (להלן: הנתבע או מר ניניו). התובע, הנתבע ובנו של הנתבע, לירן ניניו (להלן: לירן) עבדו יחד בקו החלוקה במשך כחודשיים וחצי-שלושה חודשים, כשבמהלכם קיבל התובע מהנתבע תלושי שכר (3 תלושי שכר, נספח א' לכתב ההגנה).
בתאריך 18.10.13 נפתחה חנות לממכר מוצרי טבק ברחוב שינקין 57 בתל-אביב, תחת השם "טבקייה" (להלן: החנות), ובשילוט החנות הופיעה הסמליל של ראש אינדיאני המעשן מקטרת (להלן: הסמליל ושם המותג). המחלוקת העיקרית בין הצדדים כעת היא האם החנות נפתחה מלכתחילה כשותפות שווה של הצדדים, כטענת התובע, או שמא רק על ידי הנתבע, שלא בשותפות עם התובע. התובע אף דרש מהנתבע להתקין מצלמות בחנות על מנת שהוא יוכל לעקוב אחר המתרחש בה. בתחילה הנתבע סירב, אך לאחר מכן נעתר לכך.
בתאריך 6.3.14 פנה הנתבע למשטרה והתלונן על איומים שספג, לטענתו, מהתובע בשל פתיחת חנות מתחרה ברחוב נחלת בנימין בת"א, עם עיצוב שלטענת התובע היה דומה מאד לעיצוב של החנות שבמחלוקת. בתאריך 10.3.14 הגיש הנתבע נגד התובע בקשה לבית המשפט השלום בתל-אביב למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, שהתקבלה באותו היום כצו ארעי. בתאריך 16.3.14 ניתן כנגד התובע צו קבוע למניעת הטרדה מאיימת, בהעדר התייצבות התובע. בתאריך 30.3.14 נדחתה בקשת התובע לביטול צו המניעה (כב' השופט שליו, נספח נ/15 לתצהיר הנתבע). ערעור התובע התקבל בתאריך 28.5.14 (כב' השופט גינת בע"א 7426-04-14, נספח ה' לכתב התביעה), תוך שהתובע חתם על הצהרה לפיה הוא מתחייב להימנע מלהיכנס לחנות. בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע על החלטת בית המשפט המחוזי נדחתה (בתאריך 15.7.14) על ידי בית המשפט העליון (רע"א 4241/14 נספח ו' לכתב התביעה).
למען השלמת התמונה יצוין שבישיבת קדם המשפט מתאריך 3.10.18 טען הנתבע כי החנות נמכרה (עמ' 10 לפרוטוקול, ש. 5).
2. התובע הגיש (בתאריך 25.3.14) תביעה לבית משפט זה (ת"א 48337-03-14), שנדונה לפני כב' השופט גינת (להלן: התביעה הקודמת) בה עתר, בין היתר, להצהרה כי הוא שותף במחצית החנות וברווחיה, וכן עתר למתן צו מניעה שיאסור על הנתבע לעשות שימוש בשם המותג, בסמליל, בעיצוב החנות, שכולם לטענתו פרי יצירתו שלו. כן עתר לתשלום פיצויים שונים בסך כולל של 300,000 ₪, ולצו למתן חשבונות.
בית המשפט המחוזי העביר את התובענה לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, מאחר שהועלתה על ידי הנתבע בכתב הגנתו טענה לפיה הוא היה המעביד של התובע בקו החלוקה. בית הדין לעבודה נדרש לפיכך להכריע בשאלה המצומצמת של התקיימות יחסי עובד מעביד ביחס לקו החלוקה.
בית הדין קבע (בתאריך 11.8.16) בפסק דינו (סע"ש (ת"א) 48337-03-14, מפי כב' השופט הבכיר לובוצקי) כי לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בקו. נקבע כי לא הייתה כוונה לקשור יחסי עבודה, אלא לפתוח "עסק משותף" כאשר כל אחד מהשותפים תורם את חלקו להצלחה. אשר לתלושי השכר אלה הוצאו, ככל הנראה, למראית בלבד. עוד נקבע כי אין מקום להעביר את המחלוקת לבית המשפט האזרחי המוסמך, ויש להסתפק בהצהרה בדבר היעדר יחסי עבודה, כשהצדדים רשאים לנקוט בכל הליך מתאים כדי ללבן את המחלוקות שנותרו ביניהם.
3. מכאן התביעה שלפני, הדומה לקודמתה, כשהפעם הסעד הכספי הועלה ל-600,000 ₪.
4. בתאריך 3.10.18, בסיומו של דיון קדם משפט, הוסכם על המתווה הבא לבירור המחלוקת (עמ' 11 ש. 15-11):
בהמלצת בית המשפט, הסכימו הצדדים כי המחלוקת בתיק זה תתברר בשני שלבים:
תחילה יינתן פסק דין (חלקי או סופי) בשאלת טיב מערכת היחסים המשפטית בין הצדדים. ככל שיתברר כי קיימת בין הצדדים מערכת משפטית של שותפות, כטענת התובע, יעבור ההליך לבירור הזכויות העומדות לתובע נוכח הכרעה זו.
בתיק נשמעו 4 דיוני הוכחות, ונשמעו העדים הבאים: מטעם התובע - ארבעה ספקים של מוצרי טבק – מר דבוש שחר, מר שושן מכלוף, מר אלי פתיה ומר פנחס (פיני) כהן (גואה); שני אחיו של התובע – מר דודו ורסנו ומר אמיר ורסנו, ואשתו, הגב' לימור ורסנו. מטעם הנתבע העידו העדים הבאים: הנתבע עצמו, בנו לירן, רואה החשבון של הנתבע - מר יצחק בן-בסט, אחיו של הנתבע שעבד עמו בחנות, מר שמואל ניניו, והמתווך שתיווך לנתבע את החנות להשכרה, מר טל סגל. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ועתה הגיעה עת ההכרעה.
תמצית טענות הצדדים
5. התובע טוען להשתק פלוגתא, מכוח פסק הדין של בית הדין לעבודה. יש למצוא בו קביעה כי הצדדים ניהלו עסק במשותף. הנתבע לא ערער על פסק דין זה, ומכאן שהוא מחייב. דחיית גרסתו של הנתבע ביחס ליחסי עובד מעביד מקרינה על מהימנותו, ועל מהימנות העדים שחלקם העידו גם בהליך בבית הדין, ומראה שאין לקבל את עדותם בהליך הנוכחי. מכל מקום, לאור הקביעה כי הם ניהלו עסק משותף בקו החלוקה, כעת יש לבחון האם השותפות של הצדדים כללה גם את החנות שנפתחה בהמשך.
לטענת התובע, הוא סיכם בעל פה עם הנתבע, כי השותפות שלהם כפי שהייתה בקו החלוקה (של חלוקה שווה ברווחים), תורחב גם לחנות שפתחו יחד, ובאותם התנאים. הצדדים סיכמו בעל פה, שתחילה ישיב הנתבע לעצמו את השקעתו, ולאחר מכן יתחלקו ברווחים שווה בשווה. במסגרת השותפות הנתבע יביא לשותפות את הכסף, והתובע את הידע, זאת משום שלנתבע לא היה ידע קודם בתחום. התובע טען כי השקיע בהקמתה של החנות ובביסוסה, לרבות בהבאת בעלי מלאכה בשלב השיפוץ וההקמה של החנות, והתקנת השילוט. עוד טען כי הוא זה שהגה את שם המותג ואת הסמליל, והוא זה שעיצב את החנות, תרם מניסיונו הניכר בתחום שיווק הטבק, ודאג לסדר את הסחורה במדפי החנות כך שהמוצרים המבוקשים ביותר יהיו נגישים מיד לכל לקוח שנכנס. הוא השיג עבור החנות מחירים זולים למוצרים, בזכות הקשרים שיש לו עם הספקים המיוחדים שהכיר. והנה, הנתבע הקים חנויות נוספות עם אותו עיצוב ואותו סמליל, למרות שסוכם בין הצדדים בעל פה, כי הנתבע מתחייב שלא לפתוח כל עסק אחר בתחום הטבק, ולא יעשה כל שימוש בידע ובמוניטין ובסודותיו המסחריים של התובע.
עוד טען התובע, כי הנתבע סתר את עצמו מספר פעמים, כאשר טען במקום אחד כי החנות נפתחה אחרי סיום השותפות בקו החלוקה, ובמקום אחר טען כי החנות הוקמה במקביל לפרישתו מקו החלוקה. הנתבע מכר טרקטור כדי לממן את פתיחת החנות, ובעניין זה טען התובע כי מועד חתימת הסכם השכירות בתאריך 8.10.13, ומועד מכירת הטרקטור בסביבות תאריך 10.10.13 (תאריך חשבונית מכירת הטרקטור) היו בתוך תקופת שלושת התלושים שהנפיק הנתבע לתובע בגין המשכורות ששילם לו במסגרת קו החלוקה (ספטמבר-נובמבר 2013). אשר לעד מטעם הנתבע, מר זכאי, שסיפק סחורה לחנות, טען התובע כי כפי שעלה מכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבע שמתנהל אצל מר זכאי, וכפי שעלה מעדות מר זכאי, הוא החל לספק מוצרים לחנות רק החל מחודש ינואר 2015, ולפיכך עדותו אינה רלוונטית למועדים מושא התביעה. לעומת זאת, כל שורת העדים שהביא התובע מוכיחה את השותפות בחנות. אמנם, חלקם קרובים לתובע, אך עדותם אינה פסולה, אלא טעונה בחינה זהירה. ממילא גם הנתבע הסתמך על קרובי משפחתו. התובע נשען לא רק על עדים אלה אלא גם על אתר האינטרנט של החנות, והפרסומים שלו בפייסבוק ובפליירים. יש לזכור את הסכמת הנתבע להתקין מצלמות בחנות, ששידרו גם למכשיר הסלולארי של התובע, נתון המוכיח כי הצדדים היו שותפים.
6. לטענת הנתבע הוא הכיר את התובע שכן נשותיהם היו מכרות. השניים החליטו להפעיל ביחד קו חלוקה של מוצרי טבק, כשהנתבע רוכש את הסחורה והתובע, יחד עם בנו של הנתבע, ימכרו את הסחורה בפיצוציות שונות. עד מהרה נקלעו הצדדים למשבר אמון. כשביקש הנתבע לסיים את הקשר העסקי בינו לבין התובע סביב קו החלוקה, התובע הילך עליו אימים, וכשראה שלא הצליח הוא הגיש את התביעה הנוכחית. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את השותפות בחנות, אך הוא לא עמד בו. הצדדים בתחילה עבדו ביחד בקו החלוקה עד שהוא נפסק, והתובע סתר עצמו מספר פעמים באשר לסיבת הפסקת הפעילות המשותפת שם. לעומת זאת, גרעין גרסת הנתבע נשאר עקבי, ולפיו עם הפסקת פעילות קו החלוקה החליט להפעיל בעצמו חנות למכירת מוצרי טבק. בעדויות של עדי התובע התגלו סתירות, והעדים גב' לימור ורסנו, מר אמיר ורסנו ומר דודו ורסנו הם קרובי משפחה של התובע, ולפיכך אינם אובייקטיבים, ולפי שיטות משפט שונות, לרבות המשפט העברי, הם פסולים לעדות. ממילא לא ניתן לתת אמון בעדותם. כך, אחיו של התובע טען ששני הצדדים עשו בחנות "הכל אותו דבר", וזאת בניגוד לטענת התובע כי הוא הביא רק את הניסיון הידע והסודות המסחריים, בעוד שהנתבע הפעיל את החנות באופן שוטף. עוד היפנה הנתבע לעדיו הנוספים, על מנת להוכיח כי החנות הייתה בבעלותו הבלעדית, וכי התובע כלל לא היה קשור לניהול ולהקמת חנות זו. לטענת הנתבע אין כל סודות מיוחדים הנדרשים לצורך פתיחת חנות טבק. המחירים של החברות הגדולות, המספקות מוצרי טבק הם אחידים, והוא היפנה לראיות שונות לביסוס טענותיו. התובע לא הוכיח כי השיג עבור החנות מחירים זולים בזכות היכרותו עם ספקים כאלה ואחרים.
אשר להתקנת המצלמות טען הנתבע כי הוא הסכים לכך רק בשל איומי התובע, שהינו אדם אלים והנתבע לא רצה לריב עמו.
מוסיף התובע וטוען כי אתר האינטרנט וכרטיסי הביקור אליהם מפנה התובע נוצרו ללא הסכמתו והוא לא שילם בעבורם. הפרסומים העצמיים של התובע את החנות בפייסבוק ובפליירים, לא מוכיחים את השותפות, שכן מדובר בניסיון פסול של התובע למנף את קו החלוקה שלו על חשבון החנות של התובע. התובע פרסם מספר הנייד שלו באתר החנות כדי שיגיעו אליו, והוא יבצע משלוחים, אך החנות לא בצעה משלוחים כאמור. מכל מקום, התובע לא הוכיח כל שותפות בחנות, לא הציג מסמכים בכתב, חשבונות, ולא הוכיח כל השקעה שלו בחנות, ואפילו לא שהיה לו מפתח להיכנס אליה. כל החשבוניות שצירף התובע לתצהירו הן מהתקופה שלפני קו החלוקה (והחנות).
הצדדים העלו טענות הרבה. לחלקן התייחסתי כעת ולחלקן אתייחס בהמשך. בשאר לא מצאתי כדי לסטות ממסקנתי.
דיון והכרעה
7. הצדדים אינם חולקים על כך ששיתפו פעולה במסגרת קו החלוקה. השאלה שבמחלוקת היא האם קמה שותפות בין הצדדים בחנות, כמשמעותה בפקודת השותפויות, אם לאו. סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: הפקודה או פקודת השותפויות) מגדיר את המונח "קשרי שותפות" כך:
"קשרי שותפות" - הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר.
ומהם מאפייניה של השותפות? אלה נלמדים ממאפייני הקשר שבין הצדדים. "השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא [...] עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו והתגבשו קווים מנחים לבחינת הנושא. כך אצלנו וכך גם בהלכה המקובלת בדין האנגלי והאמריקאי. כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; מישכם של היחסים בין הצדדים" (ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, (פורסם במאגרים; 1992 בפסקה 10) [ההדגשה הוספה].
עוד נקבע בע"א 682/87 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' אקרמן, פ"ד מג(2) 825, 832 (1989) כי "חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות [...]. לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים" [ההדגשה הוספה].
8. במקרה הנוכחי לא נחתם בין הצדדים הסכם שותפות כתוב, ואם היה נחתם כזה מלאכתו של התובע הייתה קלה יותר. אך משלא נחתם יצטרך לעמוד בנטל להוכיח את קיומה (דוד א' פרנקל וצבי פרנקל, דיני השותפות בישראל, עמוד 14 ואילך (2020), להלן: פרנקל) ולבסס את הפרמטרים השונים שקבעה הפסיקה לצורך כך.
לפני שנתקדם אציין שאין למצוא בפסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה משום מעשה בית דין המשליך על ענייננו, שכן שם נדון קו החלוקה ולא נבחנה מערכת היחסים שבין הצדדים ביחס לחנות. כאמור, נקבע שם כי במסגרת קו החלוקה לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד (ראו פיסקה שנייה לפסק הדין, בעמוד השני בפסקה המתחילה במילים "במקרה דנן", סעיף 1 בעמוד האחרון, והפרק "סוף דבר" בסוף פסק הדין), ושהצדדים ראו עצמם כבעלי עסק משותף, אך הכוונה היא לקו החלוקה כאמור. לא פחות אך גם לא יותר. שאלת קיומה של שותפות ביחס לחנות נותרה אפוא פתוחה להכרעה, ואדרש אליה כעת.
אינדיקציות לכך שהעסק היה בשליטת הנתבע ולא נוהל כשותפות
9. אינדיקציות רישומיות ונוספות לכך שהבעלות בעסק היא של הנתבע בלבד - למעשה המסמכים השונים משקפים מצב בו העסק הוא של מר ניניו ואין בהם אינדיקציה לשותפות עם מר ורסנו. כך, חוזה השכירות רשום על שם מר ניניו (נספח נ/6 לתצהיר הנתבע); הערבות למשכיר היא על שם מר ניניו (בסוף נספח נ/6 לתצהיר הנתבע); המימון נעשה באמצעות מכירת המפלסת של מר ניניו (חשבונית נספח נ/5 לתצהיר הנתבע); פוליסת הביטוח לחנות היא על שם מר ניניו (נספח נ/7 לתצהיר הנתבע); אישור ההצטרפות להסדר הסליקה מזכיר את מר ניניו (נספח נ/8 לתצהיר הנתבע); טופס מוקד אמון חברת אבטחה מתאריך 15.10.13 הוא על שם מר ניניו (נספח נ/9 לתצהיר הנתבע), בקשת היתר לשלט מעיריית ת"א (נספח נ/10 לתצהיר הנתבע), טופס הזמנה של חברת וריפון (מערכת תשלום אלקטרונית מאובטחת, נספח נ/11 לתצהיר הנתבע), חשבוניות דמי שכירות על שם הנתבע מחודשים מאי-אוגוסט 2014 (נספח נ/13 לתצהיר הנתבע), וכן תדפיס פעולות בוויזה על הוצאות הטבקייה הם על שם מר ניניו (חודשים נובמבר-דצמבר 2013, וינואר-פברואר 2014 (נספח נ/14 לתצהיר הנתבע)).
גם ההתקשרות עם המתווך לצורך שכירת החנות הייתה עם מר ניניו (התובע הודה בכך בחקירתו בעמ' 36, ש. 25-22). התובע גם הודה בחקירתו כי מי ששיפץ את החנות ופיתח אותה היה מר ניניו (עמ' 37, ש.28 – 38, ש. 14).
10. נוכחות בחנות - התובע הודה שביום יום הוא לא נמצא בדרך כלל בחנות (ראו עמ' 75, ש.12 - 33). נתון זה חותר תחת מצג של שותפות, שהרי הציבור הבא לחנות נחשף לנתבע בעיקרם של דברים.
11. השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק – התובע הודה שהוא לא השוכר והמחזיק של החנות, ואף הודה בחקירתו כי הוא לא זוכר שאי פעם היה לו מפתח לחנות (עמ' 39, ש.5). גם אחיו של התובע הודה בחקירתו כי לתובע לא היה מפתח לחנות (עמ' 132 ש.7-6). התובע גם לא טוען שיש לו גישה לחשבון הבנק של החנות, ולא הציג שום אסמכתא להוצאותיו בגין החנות – כמו למשל הוצאותיו למימון התקנת המצלמות. הוא אף הודה מפורשות שהוא לא השקיע כסף בחנות (עמ' 87, ש. 4-2) ושלא השתתף בתשלום הוצאות החנות כמו חשמל וארנונה (עמ' 38 ש. 6).
12. זכות שווה של הצדדים לנהל את העסק – התובע טען בחקירתו שיש בידיו דוחות Z של החנות (תדפיסי קופה) ושאלה צולמו באמצעות הטלפון שלו (עמ' 81 ש. 26), אך הוא נמנע מלהגישם, ולא ידע להסביר מדוע לא הוגשו. הימנעות זו מהבאת ראיה חיונית מקימה את החזקה הראייתית כי היא פועלת לרעת הנמנע (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 660 (1991)). עניין זה גם פוגע במהימנותו של התובע.
13. הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות ברווחי העסק – התובע לא ביסס השתתפות ברווחים, ואף לא טען שקיבל חלק מהרווחים במהלך פעולת העסק (להבדיל מזכות לרווחים שלהם עתר במסגרת התובענה). הוא לא ביסס אפשרות מצדו לחייב את העסק, וכן לא ביסס שנטל סיכון כספי משלו במסגרת השותפות. הנטל לבסס את כל אלה מוטל עליו והוא לא עמד בו.
14. משך היחסים בין הצדדים – אין חולק כי תחילת יחסיהם העסקיים של הצדדים הייתה בסביבות תחילת חודש אוגוסט 2013 (ראו פיסקה 6 לכתב ההגנה ופסקאות 6-5 לכתב התביעה), ואין חולק כי הצדדים לא נפגשו מאז ניתן הצו הארעי למניעת הטרדה מאיימת בתאריך 10.3.14. כלומר, גם לשיטתו של התובע (שמוכחשת על ידי הנתבע) משך הזמן שהצדדים היו בשיתוף פעולה כלשהו היה לכל היותר כ-7 חודשים, כולל התקופה של שיתוף הפעולה בקו החלוקה, שאין חולק כי הסתיים. אם מפחיתים את תקופת השותפות בקו החלוקה שהייתה לפני פתיחת החנות בתאריך 18.10.13 (ראו עדות מר ניניו בעמ' 188, ש. 32), הרי שמדובר בפחות מ-5 חודשים. זוהי תקופת זמן שקשה לבסס עליה שותפות בדרך של התנהגות.
עדויות הספקים שהציג התובע לא מבססות את טענותיו
15. בחינת הראיות עד כה פועלת לחובת התובע. על רקען עולה השאלה איזה אינטרס עמד לנתבע ליצור שותפות עמו? מדוע שיהיה מוכן לשתף אותו ברווחים של העסק שהוא הפעיל באופן כה דומיננטי? תשובתו של התובע היא ברורה: הנתבע היה זקוק לתובע היות וזה אחז בקשרים מיוחדים עם ספקים, וכך יכול היה להטיב עם העסק. זו הסיבה שלשיטת התובע כל הראיות שהוצגו לעיל לא שוקלות משקל ממשי, שכן, לכאורה, הצדדים הסכימו שהתובע לא יהיה מעורב בניהול השוטף של החנות, אלא יעמיד לרשות השותפות את קשריו.
16. כדי לבסס טענה זו הציג התובע עדות של כמה ספקים, אך כפי שנראה מיד עדותם לא תומכת בגרסתו במידה הנדרשת במאזן ההסתברויות האזרחי:
א) מר שושן מכלוף (להלן: מר מכלוף), אחד מארבעת הספקים שהביא התובע לעדות, לא טען בתצהירו וגם לא בעדותו כי הוא העניק לצדדים מחירים זולים מהרגיל, וכי הוא עשה זאת בשל היכרותו המוקדמת עם מר ורסנו.
אכן, מר מכלוף טען בתצהירו כי הצדדים אמרו לו שהם פתחו חנות ברחוב שינקין וכי הם שותפים בחנות זו (פיסקה 6). אלא שבעדותו גרסתו נשמעה פחות ברורה, והוא טען כי התובע הציג את מר ניניו בפניו כשותפו וסיפר לו שהם הולכים לפתוח "חנויות" אך לא ידע כמה חנויות (עמ' 136, ש. 5-1; 137, ש. 28-24). יתר על כן, הוא הודה בעדותו כי הוא לא יודע אם הסחורה שסיפק הייתה עבור החנות או עבור קו החלוקה (עמ' 138, ש. 4-3). עוד ציין כי הוא עובד בלי חשבוניות (139, ש. 18). לפיכך לא ניתן להוכיח כי מכר לחנות סחורה להבדיל מקו החלוקה. כשנשאל מר מכלוף איך השותפות התנהלה השיב ש"אני לא נכנס לזה" (עמ' 144 ש. 5-1). לפיכך, לא ניתן להוכיח מעדותו את קיומה של השותפות בחנות כהגדרתה בפקודת השותפויות, וגם לא ניתן ללמוד מעדותו מה, אם בכלל, תרם התובע לשותפות של החנות.
ב) ספק נוסף שהעיד מטעם התובע, מר דבוש, אומנם טען בתצהירו כי הוא העניק לצדדים מחירים זולים יותר מהרגיל בשל היכרותו המקודמת עם התובע, אולם כפי שיבואר להלן, עדותו נוגעת לקו החלוקה בלבד ולא לחנות.
לטענת מר דבוש בתצהירו, הצדדים קנו ממנו סחורה, והוא התרשם מהם ושמע שהם מנהלים חנות בשותפות. לטענתו, הוא אמר למר ניניו בחלק מהמפגשים כי הוא "עשה מחירים מיוחדים" לתובע בשל היכרותו הקודמת עמו (ראו בפסקאות 7, 9, 11, 12 לתצהירו). אולם בעדותו גרסה זו התערערה. ראשית יש לציין, כי עד זה הודה שיש לו עבר פלילי, בין היתר, בעבירת מרמה (ראו בעמ' 254, ש. 12-11). כמו כן, מר דבוש העיד שהוא לא נפגש עם התובע והנתבע יותר מפעמיים, ובשתי הפגישות האלו הם קנו ממנו סחורה, לצורך הקו של חלוקת סחורה (255, ש. 25-20).
כאשר נשאל מר דבוש אם שני הצדדים אמרו לו שהם פותחים חנות, הוא השיב "למיטב זכרוני שניהם" (עמ' 258, ש. 5), ובהמשך דבריו כאשר נשאל – "לחנות הם לקחו ממך סחורה?" השיב "כשאני מכרתי להם סחורה אני לא יודע אם נשאר להם סחורה מהקו ומכרו בחנות. אני לא חושב שהם קנו ממני סחורה לחנות [ההדגשה הוספה]" (שם, ש.16).
מאחר שמר דבוש העיד כי הוא לא חושב שהתובע והנתבע קנו ממנו סחורה לחנות, אלא לקו החלוקה, ומאחר שלפי עדותו הוא לא נפגש עם מר ורסנו ומר ניניו בחנות, הרי שבכך מתערערת עדותו במרביתה אם לא בכללותה, שכן אין בה כדי להוכיח שמר דבוש מכר לחנות במחירים זולים ומיוחדים ממחירי השוק, ולא ברור כיצד מר דבוש הצליח להתרשם על אודות קיומה של שותפות משתי פגישות בלבד, שקיים עם הצדדים במכללה בראשל"צ, שבהן הם קנו ממנו סחורה רק לקו החלוקה ולא לחנות.
ערעור זה של העדות פועל גם לחובת התובע.
ג) הספק פנחס (פיני) כהן (גואה) (להלן: מר כהן) שהעיד מטעם התובע ללא תצהיר שהוגש קודם לכן, לא ידע לומר מידיעה אישית שהצדדים שותפים בחנות ולא טען בעדותו כי הוא סיפק סחורה לחנות (ולא לקו החלוקה). הוא אף הודה בעדותו כי הוא לא יודע לומר האם הצדדים היו שותפים בחנות (ראו בעמ' 103, ש. 26-25; 104, ש. 11-1; 106, ש. 8-4). בחקירה החוזרת מר כהן רק אישר שהוא ידע "שנפתחה חנות לעסק הזה" (עמ' 108, ש. 7), אך אין הדבר אומר שהוא ידע מי הבעלים של החנות, ועדותו נותרת בעינה שהוא לא ידע לומר האם הסחורה שנתן לצדדים הייתה עבור החנות או עבור קו החלוקה. עוד חשוב לציין כי מר כהן לא ציין בעדותו כי הוא נתן לצדדים מחירים זולים יותר מהרגיל, וכי הוא עשה זאת בשל היכרותו הקודמת עם התובע.
ד) גם הספק מר אלי פתיה (הלן: מר פתיה), שהעיד מטעם התובע, לא ידע לומר בעדותו כי הוא יודע מידיעה אישית שהצדדים היו שותפים בחנות (עמ' 19, ש. 29; 21, ש. 28; 24, ש. 26). הוא גם לא ידע לומר האם הסחורה שהצדדים קנו ממנו ביחד הייתה עבור קו החלוקה או עבור החנות, וציין שהם באו למחסן שלו לקחת סחורה (עמ' 21, ש. 16-12). מר פתיה העיד שהוא לא מכר "בשחור" ויש לו על הכול תעודות (עמ' 32 ש. 30-25), אלא שלא הוצגו לי חשבוניות מהן עולה שנמכרו נכסים לעסק להבדיל מאשר לקו החלוקה. גם כאן הימנעות מהבאת חשבוניות אלה מקימה את החזקה הראייתית כי אם היו מובאות היו פועלות לרעת התובע. הוא גם לא העיד שהוא נתן לצדדים מחירים נמוכים יותר מהרגיל עבור החנות, וכי הוא עשה זאת בשל היכרותו המוקדמת עם התובע.
מר פתיה הוסיף וציין בעדותו ששמע מהתובע שיש לו ולנתבע חנות, ובהמשך ציין שהוא לא זוכר ממי הוא בדיוק שמע עליה (עמ' 21 ש. 10-9). הוא לא טען שהתרשם משני הצדדים שבאו אליו כי הם שותפים בחנות. מר פתיה העיד כי הוא היה בחנות "אולי פעם אחת" אך באותה פעם שהוא ראה את החנות הוא לא ידע לומר על סמך מראה עיניו, מי ניהל אותה (עמ' 24 ש. 34-29). לפיכך אין לו ידיעה אישית בנושא, וכל מה שציין הוא בגדר עדות מפי השמועה, מפיו של התובע.
כאשר נשאל מר פתיה כמה זמן נמשכה ההתנהלות שלו עם שני הצדדים הוא השיב כי הם עבדו אתו שנתיים בערך עד שהסתיימה השותפות שבין התובע לנתבע (עמ' 21 ש.32 ואילך). עדות זו אין לקבל, שכן הצדדים עצמם מסכימים כי הקשר ביניהם נמשך פחות משנה (כשבעה חודשים (ראו לעיל בפסקה 14)), נתון הפוגע במשקלה של עדותו.
17. הנה כי כן, עדויות הספקים לא מועילות לתובע. הן לא ביססו פעולה יוצאת דופן מצדו בתחום סיפוק הסחורה לעסק להבדיל מאשר לקו החלוקה. הן לא ביססו מתן הטבות לעסק לאור היכרות אישית כזו או אחרת. ודאי שלא בוססה תרומה כלשהי באופן שיכול להצדיק ויתור של התובע על הכנסותיו בהיקף כמתחייב משותפות.
לעניין זה יש חשיבות רבה. התובע נדרש להסביר מדוע הנתבע יסכים לנהל את החנות לבד ולשאת בכל ההוצאות ועדיין יסכים שהתובע יקבל חלק מהרווחים. תשובת התובע נשענה על יחסיו המיוחדים, לכאורה, עם הספקים ועל יכולתו לאפשר לעסק לקבל סחורה בתנאים מיטיבים. הסבר זה לא בוסס. משכך, גדל משקל הראיות המראות שהנתבע הוא שנשא בעלויות תפעול החנות לבדו, ומטה את הכף לחובת התובע.
אין למצוא ישועה בעדות בני משפחתו של התובע
18. כמה מבני משפחתו של התובע העידו בניסיון לתמוך בגרסתו:
א) אשת התובע, הגב' לימור ורסנו (להלן: גב' ורסנו), הגישה תצהיר והעידה גם בבית המשפט. גב' ורסנו לא תיארה כלל בתצהירה מהי התרומה שתרם בן זוגה לשותפות של החנות. בעדותה העידה כי התובע לא ישב בחנות אלא הנתבע ואחיו שמוליק ולפעמים הבן של הנתבע – לירן. התובע אומנם היה מגיע לחנות כי החלוקה שלו הייתה סביב רחוב שינקין, אבל הוא לא עבד פיזית בחנות (עמ' 119, ש. 33-22). עוד העידה גב' ורסנו, שהתובע הביא אתו את הספקים והסיטונאים שהנתבע לא הכיר בכלל, שסיפקו במחירים נמוכים, וכן "את המידוף, את השילוט, הכל ניסים [התובע] עשה" (120, ש. 14-1). כאשר נשאלה האם יש לתובע ניסיון בכך היא השיבה "כן, היו לנו כל מיני חנויות כמו שגיסי פתח לפני כן" (עמ' 120, ש. 16). אולם טענה זו סותרת את עדותו של אחיו של התובע, מר אמיר ורסנו, שטען כי לא היה לתובע ניסיון בחנות ובמדפים (ראו בעמ' 110, ש. 25-12). כשנשאלה על סתירה זו בחקירתה השיבה שהתובע היה מתייעץ עם אחיו וגם אחיו היה מתייעץ עם התובע (עמ' 120, ש. 19). לא השתכנתי שתשובה זו מסדירה את הסתירה בין הדברים, והיא פוגעת במהימנות הכללית של עדותה.
גב' ורסנו אף ציינה בעדותה שהתובע לא השקיע כסף בחנות (עמ' 122, ש. 20), ושהיא אמרה לתובע שיפעל רק בדרך חוקית ולא שחלילה יפגע במישהו, וכשנשאלה מדוע היא צריכה לומר כזה דבר לבן זוגה, היא לא נתנה הסבר לכך (עמ' 124, ש. 11-1).
במהלך עדותה היא הוסיפה דברים על האמור בתצהירה ביחס לתרומת התובע לחנות. לאור העובדה שאשת התובע נחקרה בתאריך אחר מאשר התובע עצמו, והודתה כי שוחחה עם התובע על עדותו (ראו בעמ' 125, ש. 31-21), קיים חשש כי מקור ידיעתה על אודות הפרטים שציינה בעדותה הוא מפי התובע ולא מידיעה אישית שלה.
כאן יש לציין, במאמר מוסגר, כי בניגוד לעמדת הנתבע בסיכומיו, שהתבסס על גישת המשפט העברי, הרי שבמשפטנו עדות אשת התובע לטובתו, בתור קרובה מדרגה ראשונה, אכן קבילה כראיה, אך יש לבחון עדותה בזהירות ובקפידה, ולאור כל מה שפורט לעיל, משקל עדותה אכן נמוך.
ב) אחיו של התובע, מר דודו ורסנו (להלן: דודו), טען בתצהירו הקצר, באופן לקוני, כי התנהלות הצדדים כפי שהוא נחשף אליה, לרבות בחנות עצמה ברח' שינקין, הייתה של שותפים. הוא לא פרט באופן ממשי בתצהירו באשר למהות תרומתו של התובע לשותפות.
בעדותו לפני הוא טען לראשונה (בעמ' 129, ש.33) שהתובע היה דואג לסחורות מהספקים שהוא הכיר, והשיג מחיר מיוחד, וכן טען (בעמ' 127 ש. 14) שהתובע הביא את הידע, והנתבע הביא את כל הכסף. אולם העובדה שדודו לא הצהיר על עובדות חשובות ומהותיות אלה, מורידה ממשקל עדותו, ומעוררת את הרושם שהוא יודע פרטים אלה מאחיו התובע ולא מידיעה אישית. לכך יש לצרף את העובדה שלא ברור כמה פעמים הוא היה בחנות, שכן הוא טען בעדותו שרק מידי פעם אחיו היה צריך שהוא יחליף מישהו שם (עמ' 131, ש. 4-3).
ג) אח נוסף של התובע, מר אמיר ורסנו (להלן: אמיר) טען בתצהירו הקצר בצורה לקונית כי ההתנהלות של הצדדים שנחשפה כלפיו לרבות בחנות עצמה, הייתה של שותפים (פיסקה 6), אולם הוא לא ציין מאומה בתצהירו לגבי חלוקת התפקידים בין הצדדים, ולא ציין כלל מהי התרומה של התובע לשותפות של החנות. יתירה מכך, אמיר ציין בעדותו כי לתובע לא היה ניסיון בחנות ובמדפים (עמ' 110, ש. 25-12).
אמיר טען בנוסף שכשהוא בא לחנות (אומנם לא הרבה פעמים), הוא ראה את שני הצדדים ביחד, ולפעמים גם את הבן של הנתבע (עמ' 114 ש.13), וטען שהתובע והנתבע עשו הכול ביחד אותו הדבר: "שניהם סידרו סחורה, שניהם עשו מחירים, הכול היה ביחד, בשיתוף פעולה מלא, כאילו אין" (עמ' 116 ש. 2-1, וראו עוד בעמ' 113, ש. 21-16). דא עקא, תיאור זה סותר לחלוטין הן את עדותה של גב' ורסנו שהתובע לא ישב בחנות (עמוד 119, ש. 22 – 33), הן את תצהיר התובע שבו לא מופיע שהוא עבד בחנות, והן את עדות התובע שהוא בדרך כלל לא ישב בחנות אלא רק ככוח עזר וכמחליף (ראו בעמ' 74, ש. 27 – 76, ש. 14). הנה כי כן גרסה זו אינה מהימנה.
19. לא מצאתי את עדויות בני משפחתו של התובע כמהימנות. כפי שראינו התגלתה סתירה בין העדים ביחס לפעילותו הפיזית של התובע בחנות עצמה, הוספו פרטים על האמור בתצהירים שהוגשו ללא שניתן הסבר מדוע הם לא הופיעו קודם לכן, ולכן, עדויות אלה אינן משנות את התמונה הראייתית.
הראיות הנוספות שהציג התובע – ראיות שבכוחו היה ליצור לבד
20. ראיות נוספות שהציג התובע הן כאלה שהוא שלט לחלוטין בגיבושן:
א) התובע הפיק כרטיסי ביקור של העסק (נספח א'3 לתצהירו). לא ניתן לדעת מתי הם הופקו, ובכרטיסים מופיע רק מספר הנייד של התובע, ולא צוינה בהם כתובת כלשהי. לראיה זו משקל נמוך מאוד, שאחרת כל אחד יוכל להנפיק כרטיסים של עסק מסויים ולטעון לשותפות בו.
ב) אתר האינטרנט שהקים התובע – התובע לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו להוכיח שאתר זה הוקם בידיעת ובהסכמת הנתבע.
בתצהירו (פיסקה 23) טען התובע כי אתר זה הוקם באמצעות גיסו, אך הוא נמנע מלהביא את גיסו לעדות, והימנעות זו מקימה את החזקה הראייתית כי עדותו של גיסו פועלת לרעתו.
כמו כן, התובע טען בתצהירו הראשי (פיסקה 23) כי האתר הוקם במימון הנתבע ובאמצעות כרטיס האשראי של הנתבע, אך נתון זה לא הוכח. בתדפיסי כרטיס האשראי של הנתבע (נספח נ/14 לתצהיר הנתבע), לא מופיעה הוצאה בגין הקמת האתר. מצב ראייתי זה פוגע במהימנות התובע.
בתצהירו המשלים של התובע (פיסקה 22.ד.) שינה התובע גרסתו וטען כי ייתכן שהנתבע שילם עבור הקמת האתר "באמצעות כרטיס אשראי אחר", אך הדברים לא עלו מעבר להעלאת השערות כלליות.
על כך יש להוסיף שהכתובת של החנות באתר היא רח' שינקין 56, במקום שינקין 57, ושהוא מפרסם גם את קו החלוקה, שהיה אותה עת בבעלות התובע. מופיע בו גם מספר הטלפון של התובע (לצד זה של הנתבע) ומצוין בו שניתן להזמין משלוחים, גם לסיטונאים וגם ליחידים. כל אלה מחזקים את המסקנה שהתובע דאג להקמת האתר לטובת האינטרסים של עצמו ללא ידיעת הנתבע או מימון הנתבע.
אני מוצא את עדותו של התובע בלתי מהמנה בעניין זה.
ג) הפוסטים בפייסבוק שהעלה התובע בתאריכים 18-17 למרץ 2013 (נספח ב' לתצהיר המשלים של התובע). פוסטים אלה שהעלה התובע אינם מוכיחים כי הצדדים היו שותפים בחנות, שכן לא בוססה הסכמה מצד הנתבע לתוכנם. התובע אמנם הפנה ל"לייק" שסימנה גב' ליה ניניו, אמו של הנתבע על פוסטים אלה, אולם מעבר להצטרפות לברכות על פתיחת החנות החדשה, אין כאן הוכחה לכך שהתובע הוא שותף של הנתבע גם בחנות. התובע גם ציין כי אשתו של הנתבע אמרה שתחסום אותו, אך כך נעשה "בצחוק". מכל מקום אין ערך ראייתי של ממש לפוסטים שמעלה התובע לבדו ושמהם הוא מבקש לבסס שותפות לעסק.
טענות התובע לתרומתו לעסק
21. התובע טוען לתרומה נוספת שהרים לעסק. אמנם נדחתה טענתו כי איפשר רכישת סחורה במחיר מוזל מספקים, אך הוא מצביע על ראיות נוספות, ובהן בחירת הסמליל, שם החנות, תרומה לסידור המוצרים ותרומה למוניטין של העסק. אבחן הדברים כסדרם.
22. הסמליל – מי הגורם שפיתח את הסמליל של החנות? בעניין זה התשתית הראייתית המונחת לפני פועלת לחובת התובע.
הנתבע טען בתצהירו (פיסקה 56) כי הוא הגה את שם המותג ומר פרדי מ"פרדי שלטים" הגה את הסמליל, וצירף לתצהירו (נספח 16) תמלול הקלטה של שיחה שהתקיימה בין מר פרדי לבינו, התומך בגרסתו. עוד טען מר ניניו בתצהירו כי הסמליל הזה נמצא גם בחנויות אחרות ברחוב בלפור בבת ים ובחנות ברחוב דוב הוז בחולון. אני מקבל את עדותו של הנתבע. כל המצהירים מטעם התובע, פרט להצהרת התובע עצמו (בפסקה 20 לתצהירו), לא טענו מאומה בתצהיריהם באשר לסמליל. חריג לכך הוא מר דבוש, אחד הספקים שהוזכר לעיל, שהעיד (בעמ' 256 ש.5) שדווקא הוא (מר דבוש) הגה את הסמליל. מכאן שהוא שולל את הן את עמדת הנתבע אך גם את עמדת התובע בעניין זה.
מכל מקום התובע דאג לרשום את הסמליל כסימן מסחר אך זאת רק באוגוסט 2014 אחרי האירועים מושא התובענה, והוא נרשם בתאריך 1.1.15 (נספח ח' לתצהיר התובע).
מכלול ראייתי זה לא מאפשר לי לקבוע שהתובע הוא זה שפיתח את הסמליל, ומכל מקום עניין זה לא מבסס את קיומה של שותפות בינו לבין הנתבע בחנות, שזו הסוגיה המונחת לפתחי.
23. השם "טבקייה" – אף אחד ממצהירי התובע לא טען מאומה ביחס ליוצר השם "טבקייה", פרט לטענת התובע עצמו בתצהירו (בפסקה 20), ופרט למר דבוש (בפסקה 10 לתצהירו) שעדותו הייתה בעייתית כמפורט לעיל. לפיכך, ובדומה לאמור לעיל בעניין הסמליל, אני קובע כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו הוכיח כי הוא תרם לחנות את השם "טבקייה", שכן כפי שיובהר, לא מצאתי את עדותו מהימנה.
24. עיצוב החנות באופן מיוחד לרבות סידור הסחורה במדפים באופן מיוחד – גם בעניין זה אף אחד ממצהירי התובע לא טען בעניין זה מאומה בתצהירו, פרט לתובע עצמו. לפיכך, ונוכח מסקנתי בעניין מהימנות התובע (ראו להלן) אני קובע כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו גם בעניין זה להוכיח כי תרם לחנות את העיצוב והמידוף המיוחד.
25. מוניטין – מעבר לאזכור לקוני בתצהיר התובע כי הוא תרם לשותפות של החנות את המוניטין שלו (פיסקה 5) הדבר לא מוזכר ביתר תצהירי עדי התובע, והתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח זאת. התובע לא הוכיח כי עבד בחנות ואף לא טוען לכך.
הערכת עדויות התובע והנתבע
26. לאחר שהגענו עד הלום ולאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו עד כה, אציין שלא מצאתי את עדותו של התובע מהימנה. נראה כי בתחומים מסוימים התגלו סתירות בגרסאותיו, וגם באלה של העדים שהביא. הספקים שאמורים היו להעיד ביחס לתרומתו לעסק העידו עדויות סותרות. בני משפחתו גם כן לא הותירו רושם מהימן. ראיות שהתובע הצהיר שקיימות אצלו ושיגיש (כמו דוחות ה-Z) לא הוגשו. התובע טוען שהנתבע צריך היה להביא לעדות את הספקים מהם קנה כדי לבסס את יכולתו להפעיל את העסק, אך טענה זו לא עולה בקנה אחד עם נטלי השכנוע והראייה הבסיסיים – אלה מוטלים על התובע ולא על הנתבע. התובע לא הציג ראיות המעבירות גם לא את נטל הראיה אל הנתבע. הוכחת שותפות אינה עניין של מה בכך. התובע לא השכיל להסדיר את יחסיו עם הנתבע מראש ובכתב. הראיות האובייקטיביות אינן תומכות בגרסתו. הוא לא הציג שותפות בהוצאות. יש לדחות את גרסתו.
27. אכן, גם עדותו של הנתבע לא הייתה חפה מקשיים, כפי שהציג התובע בסיכומיו. כך, הנתבע טען כי פתח את החנות רק לאחר שפירק את שותפותו עם התובע בקו החלוקה, אך הסתבר כי הסכם השכירות של החנות נחתם בתקופת הפעילות המשותפת בקו החלוקה. לא הוצגה עמדה מבוססת מצד הנתבע מתי הסתיימה הפעילות המשותפת בקו החלוקה, ונזכיר כי בית הדין לעבודה דחה את גרסתו בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בקו זה.
ועדיין, גרסתו העקרונית של הנתבע מקובלת עלי. עדותו בעניין זה הותירה עלי רושם מהימן, ודבריו לפיהם לא התקיימו יחסי שותפות בחנות מתיישבים עם מכלול הראיות. אין זה ברור מדוע שיסכים הנתבע ליצור מנגנון של שותפות בהוצאות וברווחים, שעה שלא בוססה תרומה של התובע לחנות. ראיות אובייקטיביות לא הוצגו באופן ממשי (מלבד כאלה שהתובע יכול היה ליצור בעצמו, ולא בוססה שותפות או הסכמה של הנתבע להם). החנות עצמה הייתה קטנה מאוד, ולא בוסס קושי, בניגוד לטענת התובע, לרכוש סחורה ממפיצים רגילים. כאמור, התובע לא ביסס תרומה שלו לעניין זה. עדותו של בנו של הנתבע (מר לירן ניניו) באשר לנסיבות הפסקת ההפעלה של קו החלוקה הותירה עלי אף היא רושם מהימן.
מכל מקום, הנטל לבסס את טענותיו מוטל על התובע ובו הוא לא עמד.
התקנת המצלמה בחנות
28. סוגיה נוספת שיש לדון בה היא התקנת המצלמות בחנות לדרישת התובע. בעניין זה, ובהתאם להתרשמות הכללית שלי בעניין המהימנות, מקובלת עלי עדות הנתבע לפיה הוא עשה כן נוכח החשש מאיומיו של התובע והרצון שלא לעורר מהומות מיותרות.
התובע טען בתצהירו (פיסקה 33) שבערך בתאריך 7.2.14 הוא ביקש מהנתבע להתקין המצלמות בחנות. כזכור, בתאריך 6.3.14 הנתבע הגיש תלונה במשטרה על איומים נגד התובע, ובתאריך 10.3.14 הגיש הנתבע בקשה לבית משפט השלום בה עתר למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, שהתקבל על ידי בית המשפט באותו היום באופן ארעי (ראו פסקאות 48-44 לתצהיר התובע). מאוחר יותר ניתן צו מניעה קבוע, ולאחר מכן הסכים התובע לחתום על הצהרה, במסגרת ערעור שהגיש כנגד הצו, לפיו הוא התחייב שלא להיכנס לחנות (ראו בפסקה 62 לתצהיר התובע). כלומר בערך חודש אחרי שהתובע ביקש ממר ניניו להתקין המצלמות, הוגשה על ידי מר ניניו לבית המשפט הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת. לאור זאת עולה שהנתבע לא התמהמה, יש ממש בטענותיו ביחס לרקע להתקנת המצלמות, ובוודאי שאין בעצם התקנת המצלמות כדי להוכיח שהייתה לצדדים שותפות בחנות.
עדותו של מר זכאי
29. לקראת סיום מצאתי להתייחס לעדותו של מר איציק זכאי (להלן: מר זכאי) מחברת אש-לי סיגרים וטבק בע"מ, שהתבקש להעיד על ידי הנתבע. לטענת הנתבע הוא סיפק סחורה לחנות. הנתבע גם הציג טופס קליטת לקוח של "הטבקיה" שבבעלות מר ניניו, וערבות אישית שחתם לטובת ספק זה (מוצג נ/1). כל אלה הם מתאריך 16.12.13, תאריך שרלוונטי למחלוקת.
אלא שמכרטסת הנהלת החשבונות של מר זכאי עלה כי הוא התחיל לספק סחורה לחנות רק החל מתאריך 15.1.15, ולפיכך אין הוא יכול לתרום למחלוקת בעניין התנהלות שני הצדדים סביב העסק. גם בעדותו אישר מר זכאי שהוא החל לספק מוצרים לחנות רק מינואר 2015, וכי הוא לא יכול להעיד מאומה בשאלה מי פעל בחנות מאז פתיחת כרטיס הלקוח בדצמבר 2013 ועד לעסקה הראשונה בינואר 2015 (עמ' 262, ש. 8-7, 34-28). אומנם מר זכאי אישר בחקירתו החוזרת כי בטופס של קליטת לקוח הם נוהגים לרשום את כל הבעלים של העסק (ש. 12-10), והוא ציין רק את מר ניניו, אולם הוא העיד שכך נרשם על בסיס דבריו של מר ניניו עצמו (עמ' 263 ש. 20-15).
על רקע זה לא ייחסתי משקל של ממש לעדות זו בהערכת הראיות.
30. כאמור, ביתר העדויות והטענות לא מצאתי כדי לשנות ממסקנותיי.
התוצאה
31. לאור האמור לעיל, ובהתאם למתווה הדיוני (מתאריך 3.10.18), אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח קיומה של שותפות בין הצדדים בחנות. לפיכך מתייתר הצורך לעבור לשלב הבא של הדיון בעניין הסעדים שלהם עתר התובע בשל הפרת זכויותיו הנטענות בשותפות, כך שתביעתו נדחית במלואה.
32. בהתחשב בהיקף הדיון והטיעון התובע יישא בהוצאות שכר טרחת הנתבע בסך 55,000 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות הנתבע בסך 15,000 ₪. אי תשלום ההוצאות תוך 30 יום מהיום יוסיף להן הפרשי ריבית והצמדה כדין (מהיום).
המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לצדדים, ולסגור את התיק.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, י"ג אייר תשפ"א, 25 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.