בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 35758-06-18 י. הרפז 1997 בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב
תיק חיצוני: קיים תיק עזר לשופט
בפני כבוד השופט אבי סתיו
התובעת: י. הרפז 1997 בע"מ
נגד
הנתבעת: מועצה מקומית באר יעקב
בשם התובעת: עו"ד איציק אבישר; עו"ד ערן דגן
בשם הנתבעת: עו"ד אמיר גופר
פסק דין
תביעה על סך 370,526 ש"ח בגין עבודות גינון ותחזוקה של מגרשי ספורט שביצעה התובעת בשנים 2013-2011. המחלוקת העיקרית היא האם קיימת יריבות בין התובעת לנתבעת.
רקע
1. מר יצחק דבש עבד בנתבעת, המועצה המקומית באר יעקב ("המועצה"), כמנהל מחלקת הספורט. עד שנת 2005 היה מר דבש עובד שכיר של המועצה. בשנה זו חל שינוי בדרך העסקתו, והוא החל לבצע את עבודתו באמצעות עמותת "מועדון הספורט מכבי באר יעקב" ("העמותה"), ומשלב מסוים הוא היה המזכיר שלה ומורשה חתימה בה. מר דבש העיד, כי לא חל כל שינוי בדרך עבודתו, וכי העמותה שימשה למעשה כ"מחלקת הספורט" של המועצה. כמו כן, לכל אורך התקופה קיבל מר דבש את שכרו ישירות מהמועצה, כנגד חשבונית. בשנת 2013 נקלעה העמותה לקשיים תקציביים, ובהמשך הגיעה להליכי פירוק. החל משנת 2014 מופעלים שירותי הספורט במועצה על ידי גורם אחר. עוד יצוין, כי ביולי 2013 מונה למועצה חשב מלווה.
להשלמת התמונה יצוין, כי בשנת 2014 הופסקה התקשרותו של מר דבש עם המועצה. מר דבש הגיש תביעה לבית הדין לעבודה (סע"ש 12093-04-15) [פורסם בנבו] בה ביקש להכיר ביחסי עובד מעביד בינו לבין המועצה בין השנים 2014-2005, אולם לאחר ההוכחות הוא קיבל את המלצת בית הדין ומחק את התביעה.
2. התובעת היא חברה העוסקת בעבודות גינון ותחזוקה במגרשי ספורט. החל משנת 2007 ועד שנת 2013 או 2014 סיפקה התובעת שירותי אחזקה וגינון למגרשי ספורט במועצה המקומית באר יעקב. במועד מסוים בשנת 2007 שלח מר דבש למר יצחק הרפז, מנהל התובעת ואחד מבעליה, מכתב בכתב יד על דף לוגו של העמותה, כדלקמן (נספח ה' לכתב התביעה):
"לאחר קבלת אישור מראש המועצה וממהנדס המועצה, אני פונה אליך ומאשר לך להתחיל עבודה ביום 22.07.07. טיפול קייץ גדול.
אישור סופי יינתן ע"י המועצה לאחר בירור כל הנהלים, עד מועד זה תהיה העמותה אחראית בפניך לתשלום העבודה".
עד שנת 2011 סיפקה התובעת שירותים של עבודות גינון ותחזוקה במגרשי ספורט בהתאם לחוזים שנחתמו בינה לבין המועצה, והוציאה חשבוניות למועצה. לטענת התובעת, המועצה שילמה באופן חלקי ובאיחור, והיה אף צורך להגיש נגדה תביעה בעניין זה. עם זאת, בסופו של יום החוב עבור תקופה זו שולם, ומכל מקום הוא אינו חלק מהתביעה הנוכחית. אנשי הקשר שפעלו מול החברה היו מר דבש והגזבר של המועצה באותה עת.
3. החל משנת 2011 השתנתה שיטת העבודה, כך שההתקשרות לביצוע העבודות נעשתה בין התובעת לבין העמותה. בהתאם, נחתם ביום 8.7.2011 הסכם בין התובעת לבין העמותה לביצוע עבודות תחזוקה שוטפות במגרשי כדורגל, ובהמשך נחתמו הסכמים נוספים (נספח ח' לכתב התביעה). עם זאת, לטענת התובעת, אשר למעשה אינה שנויה במחלוקת, לא חל כל שינוי "בשטח". היינו, אותן עבודות בוצעו באותם מגרשים, ואיש הקשר היה ונשאר מר דבש. עוד נטען, כי גם בשלב זה אושרו הצעות המחיר שהגישה התובעת על ידי המועצה. לקראת שנת 2013, בשל קשיים תקציביים של העמותה, התקשרה התובעת, לבקשת מר דבש, עם עמותה אחרת, הלוא היא "עמותה לניהול כדורגל בבאר יעקב (2010)" ("עמותת הכדורגל"). גם אז, המשיך מר דבש להיות איש הקשר מול התובעת ולא חל שינוי באופי העבודה שבוצעה על ידי התובעת.
4. העמותה לא עמדה בתשלומים שהיה עליה לשלם לתובעת, וככל הנראה כלל לא שילמה לה עבור שירותיה. לאחר שהתובעת שלחה דרישות תשלום לעמותה, נחתם ביום 18.11.2013 הסכם בכתב יד בין התובעת לבין העמותה ועמותת הכדורגל. לפי ההסכם, החוב כלפי התובעת עומד על סכום של 370,526 ש"ח. חוב זה, כך נכתב, כולל עבודות "אחזקת אצטדיון" עד יום 31.5.2013; עבודות "שזרוע מגרש קטן", בסך 16,000 ש"ח; וחובות בגין השנים 2013-2011. נקבע כי העמותה תשלם את החוב בתשלומים של 16,000 ש"ח בתוספת מע"מ לחודש, וכי "ראש העיר ידאג להזמנות עבור השזרוע לפי הבטחתו מידי 29,500" (ההדגשה במקור). אציין כבר עתה כי לפי הפירוט בכתב התביעה ובתצהיר של מר הרפז עמד החוב על סך 354,526 ש"ח, ולא הובהר מדוע הוסכם להעמיד את החוב על סכום גבוה ב-16,000 ש"ח.
לטענת התובעת, בפגישה שהתקיימה בדצמבר 2013 בין מר הרפז לבין ראש המועצה, מר ניסים גוזלן, בנוכחות שני חברי מועצה נוספים, ביקש מר גוזלן כי התובעת תבצע עבודות שזרוע ותחזוקה במגרשים עד סוף מאי 2014, והבטיח כי אם העמותה לא תשלם עבורן, תעשה זאת המועצה.
5. לפי ההסכם מיום 18.11.2013, היה על העמותה לשלם את החוב לתובעת בתשלומים של 16,000 ש"ח בחודש, החל מיום 15.2.2014. העמותה העבירה לתובעת שיקים, אולם אלו חזרו בהעדר כיסוי והתובעת לא קיבלה תשלום כלשהו. ביום 9.3.2014 שלחו באי כוחה של התובעת מכתב דרישה בעניין זה לעמותה. ביום 23.11.2014 שלח מר הרפז לראש המעצה מכתב בו ביקש כי המועצה תשלם לתובעת סך של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ, בגין עבודות שזרוע ותחזוקה שביצעה התובעת, וזאת בהתאם להתחייבותו בעל פה מדצמבר 2013. ביום 9.1.2015 שלחו באי כוח התובעת מכתב נוסף בו הם חזרו על דרישה זו (כל המכתבים הנזכרים בפסקה זו צורפו כנספח ז' לכתב התביעה). הדרישה לא נענתה.
זמן קצר לאחר מכן נקלעה העמותה להליכי פירוק. התובעת הגישה נגד העמותה במסגרת הליך הפירוק תביעת חוב על סך 370,526 ש"ח. במקביל, פנתה למועצה בדרישה כי תשלם לה עבור העבודות. משפניות אלו לא נענו הוגשה התביעה הנוכחית.
התביעה והדיון בה
6. ביום 15.6.2018 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית, על סך 370,526 ש"ח. בתביעה נטען, כי העמותה והמועצה הן למעשה ישות אחת, וכי המועצה חבה בתשלום החוב לתובעת בגין העבודות שביצעה. העובדה שהמועצה עשתה שימוש בעמותה כ"צינור" להעברת הכספים אינה גורעת, כך נטען, מחובתה לשאת בתשלומים עבור העבודה שביצעה התובעת עבורה. עוד נטען כי עומדות לתובעת כלפי המועצה עילות בגין הפרת חוזה, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, עשיית עושר ולא במשפט ועוולות נזיקיות של תרמית והפרת חובה חקוקה.
7. בכתב ההגנה נטען, כי אין למועצה כל חוב כלפי התובעת. זאת, שכן בתקופה הרלוונטית כלל לא היו יחסים חוזיים בין התובעת לבין המועצה, אלא רק בין התובעת לבין העמותה. עוד נטען, כי ממילא בהתאם לסעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות, התשי"א-1950 ("צו המועצות המקומיות"), התחייבות כספית של המועצה חייבת להיות חתומה על ידי הגורמים המוסמכים לכך, מה שלא היה בענייננו. יתרה מזו, מהרגע שמונה למועצה חשב מלווה, הרי שבהתאם לסעיף 142ג(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] ("פקודת עיריות"), החל על המועצה מכוח סעיף 34א(א) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] ("פקודת המועצות המקומיות"), לא ניתן לחתום על התחייבות כספית כלשהי בלא חתימת החשב המלווה, ולהתחייבות כזו אין תוקף.
8. מטעם התובעת הוגשו תצהירים של מר הרפז ושל מר דבש. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של ראש המועצה, מר גוזלן, ושל מר דני אורן, הגזבר הנוכחי של המועצה. לאחר שהעדים נחקרו והצדדים הגישו את סיכומיהם, הגיעה העת להכריע בתביעה.
דיון והכרעה
9. בטרם נפנה לגופה של התביעה, נידרש לטענות בעלות אופי מקדמי שהועלו על ידי המועצה. טענה אחת היא, כי יש בתצהירו של מר הרפז משום הרחבת חזית. הצדדים הסכימו כי טענה זו תידון בפסק הדין. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לדחות את הטענה. לא כל פרט עובדתי המופיע בתצהיר העדות הראשית חייב להופיע גם בכתבי הטענות. האיסור על הרחבת חזית מתייחס לעילת התביעה, ואין מניעה כי בתצהירי העדות הראשית יופיעו עובדות נוספות המיועדות לתמוך באותה עילה (ראו, רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ [פורסם בנבו] (15.5.2008), וההפניות שם). בענייננו, מעיון בטענות שלטענת המועצה הן חדשות עולה, כי הן אינן אלו המקימות את עילת התביעה. כך, למשל, הטענה כי התובעת ביצעה עבודות נוספות עבור המועצה בגינות ציבוריות. טענה זו אינה מרחיבה את עילת התביעה (שכן לא נתבע תשלום עבור עבודות נטענות אלו), אלא מבקשת להוכיח התנהלות שיטתית של המועצה. מדובר בטיעון ראייתי שאינו עולה כדי הרחבת חזית. הוא הדין לעניין הטענה כי במקרים אחרים דאגה המועצה לכך שעמותה מסוימת תשלם את שכרם של אנשים שהועסקו על ידי עמותה אחרת. אלו טענות שנועדו לתמוך בעילת התביעה ברמה הראייתית, ואינן מקימות את עילת התביעה עצמה, וממילא אין בכך שהן נזכרות לראשונה בתצהיר העדות הראשית משום הרחבת חזית. אוסיף, כי ממילא הטענות החדשות הנטענות לא הוכחו ולא מצאתי שיש להן משקל ראייתי של ממש.
לאור האמור, הבקשה למחיקת סעיפים מתצהיר העדות הראשית של מר הרפז בגין הרחבת חזית נדחית.
10. עוד עותרת המועצה להוצאת נספח א' לתצהירו של מר הרפז מהתיק, בטענה כי מדובר בראיה לא קבילה, בהתאם לסעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב]. מדובר במסמך שלפי הנטען לקוח מתוך דו"ח ביקורת של מבקר המדינה על השלטון המקומי משנת 2017. התובעת לא התייחסה בתגובתה או בסיכומיה לטענות אלו. בדיון טען בא כוח התובעת כי לא צורף הדו"ח עצמו, כי אם סיכום של הדו"ח מתוך אתר אינטרנט. אלא שעובדה זו ודאי אינה יכולה להכשיר את הגשת הראיה, אלא אם כבר להיפך. לפיכך, נספח א' לתצהירו של מר הרפז נמחק, ולא יינתן לו או לטענות המתייחסות אליו כל משקל.
11. עתה עלינו לפנות לבחינת התביעה לגופה. השאלה אם יש לתובעת עילת תביעה כלפי המועצה צריכה להיבחן בשתי רמות. ברמה הראשונה, יש לבחון האם ישנה עילה לפי הדין הכללי. היינו, האם מבחינת המשפט האזרחי ה"רגיל" עומדת לתובעת עילת תביעה כלפי המועצה, כגון עילה חוזית או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ככל שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, אזי יש לבחון מה משמעות העובדה שלא נעשתה התקשרות בהתאם לתנאים הקבועים בדין לעניין התקשרות עם רשות מקומית.
מערכת היחסים בין המועצה לעמותה
12. בין הצדדים ישנה מחלוקת בסיסית בשאלה האם יש יריבות בין התובעת לבין המועצה. מחלוקת זו מצריכה הידרשות למערכת היחסים בין המועצה לבין עמותה. בעניין זה הביעו הצדדים גישות מנוגדות. לגישת המועצה, העמותה פעלה כגוף עצמאי, הגם שהיא קיבלה תמיכה על ידי המועצה, ואין כלל יריבות בינה לבין התובעת. בהקשר זה מדגישה המועצה בסיכומיה, כי מי שאחראי לכך שלא שולם לתובעת שכרה הוא מר דבש, אשר שימש כמנהל העמותה ולא דאג לביצוע התשלום על אף שהיו כספים בקופת העמותה. לעומת זאת, לשיטת התובעת ההפרדה בין העמותה לבין המועצה היא מלאכותית, ולמעשה מדובר ביישות אחת. נפנה אפוא תחילה לבחון את הראיות בקשר למערכת היחסים בין העמותה לבין המועצה.
13. מר דבש מפרט בתצהירו באריכות את היחסים בין העמותה לבין המועצה. מנגד, בתצהירו של מר גוזלן כמעט אין התייחסות לעניין זה, למעט טענה כללית כי העמותה הייתה ישות משפטית נפרדת. לכך יש משמעות ראייתית. יתרה מזו, בחקירתו של מר גוזלן, וכן בחקירתו בתביעה שהגיש מר דבש בבית הדין לעבודה ואשר חלקים ממנה הוגשו כראיה בהליך זה (ת/1), מאשר מר גוזלן למעשה חלק גדול מטענותיו של מר דבש. אקדים ואומר, כי התמונה המצטיירת היא כי אין מדובר אמנם ממש באותה "ישות משפטית", אולם הייתה בין המועצה לבין העמותה זיקה הדוקה ועירוב תחומים החורגים ממערכת יחסים של רשות מקומית ועמותה המקבלת ממנה תמיכה, והעמותה היוותה למעשה "זרוע ביצועית" של המועצה. נפרט את הדברים.
14. לטענת התובעת, העמותה הייתה "מחלקת הספורט" של המועצה. בהקשר זה מצביעה התובעת על שלל אינדיקציות התומכות בכך. ברמה הסמלית, בהסכם מיום 28.7.2011 בין התובעת לבין העמותה (נספח ד' לכתב התביעה) נכתבו בדף הלוגו של העמותה המילים "מחלקת הספורט". מר דבש עבד במשרד השייך למועצה, ואשר כל הציוד בו היה שייך למועצה. בפתח המשרד היה תלוי שלט "מחלקת הספורט". יתרה מזו, מר דבש קיבל את שכרו מהמועצה, ולא מהעמותה. גם אם השכר היה כנגד חשבונית, וגם אם מבחינת דיני העבודה הוא לא נחשב "עובד" של המועצה, המשמעות היא שהוא ניהל את העמותה בשליחותה של המועצה. עוד יש לציין בהקשר זה את העובדה שמלבד אופן ההעסקה הפורמאלי, לא חל שינוי ממשי בפעילותו של מר דבש לאחר שהמועצה החלה, בשנת 2005, לנהל את פעילות הספורט באמצעות העמותה. מר דבש היה מנהל מחלקת הספורט לפני 2005 ונשאר מנהל מחלקת הספורט גם לאחר מכן.
15. ההתייחסות אל העמותה כאל "מחלקת הספורט" של המועצה ואל מר דבש כאל מנהל מחלקת הספורט אושרה על ידי מר גוזלן בעדותו. כך, כאשר התבקש מר גוזלן לאשר כי מר דבש "שימש כמנהל מחלקת הספורט במועצה", הוא השיב "כן, מ-2003 עד סיום עבודתו ב-2014. הוא ניהל את זה בטרם כניסתי לתפקיד" (עמ' 17, שורות 14-13 לפרוטוקול). עוד אישר מר גוזלן, כי למעשה המועצה הפעילה כמעט את כל שירותי הספורט באמצעות העמותה ועמותה נוספת (למעט פעילות הטניס), וכי העמותה הייתה "הזרוע הביצועית היחידה" של המועצה בעניין זה (עמ' 18, שורה 17 לפרוטוקול).
16. על הזיקה ההדוקה בין המועצה לבין העמותה ניתן ללמוד ממאפיינים נוספים. מר דבש העיד, כי בינו לבין המועצה היו "יחסי כפיפות ושליטה אבסולוטיים ומובהקים", והוא היה כפוף להוראותיו ולהנחיותיו של ראש המועצה (סעיף 9 לתצהירו). עוד העיד מר דבש, כי כל הצעות המחיר, לרבות אלו של התובעת, הועברו על ידו להנהלת החשבונות של המועצה לאישור לפני שאושרו (סעיף 22 לתצהירו). טענות אלו לא הוכחשו. יתרה מזו, מעדותו של מר גוזלן בהליך זה ובבית הדין לעבודה עולה, כי הוא לא היה מעורב אישית בהתנהלות הפנימית של העמותה, לרבות לא בהתנהלות הכספית, אולם כן היה מעורב באופן שוטף והדוק בפעילות הספורט שהופעלה על ידי העמותה. כך, בהליך בבית הדין לעבודה, כאשר התבקש מר גוזלן לתאר את ההתנהלות שלו מול מר דבש, הוא ענה כך (ת/1):
"היה לנו קשר רציף וטלפוני ופיזי. הוא היה מגיע ומייצג את העמותה לצורך העניין אם זה בקבלת כספים ודרך הנהלת החשבונות, כל הבקשות של התמיכות ולשחרר אותם ולפעול וזה בוצע דרך הגזבר. הפעילות השוטפת שהוא היה חושב צריך לפתוח עוד קבוצת ילדים וכל מיני פעילויות הוא היה מגיע. אנחנו לא עיריית תל אביב אלא ישוב קטן. אנחנו נמצאים בשטח יום יום".
בהמשך אישר מר גוזלן כי היה מדווח ומעורה בפעילות העמותה, אולם לא באופן ההתנהלות בתוך העמותה.
17. נקודה נוספת התומכת לדעתי בקביעה כי הייתה זיקה הדוקה בין העמותה לבין המועצה נוגעת לאופן בו תוקצבה פעילות העמותה. אעיר, כי באופן תמוה לא הגיש אף אחד מהצדדים את הדו"חות הכספיים של העמותה. בדיון נשאל מר דבש על חלק מהדו"חות, והגם שהם לא הוגשו כראיה התייחסה אליהם המועצה בסיכומיה ואף שילבה בסיכומים צילומים מדו"חות אלו. התובעת לא התנגדה לכך במסגרת סיכומי התשובה ואף התייחסה לדו"חות וטענה כי הם פועלים לטובתה. בנסיבות אלו, הגם שהדו"חות לא הוגשו כדין, יש לראות בכך הסכמה של הצדדים להוספת החלקים מהדו"חות שהובאו בסיכומי המועצה כחלק מחומר הראיות. מהדו"חות עולה, כי תקציבה של העמותה היה בנוי ברובו על מימון מהמועצה (בשנת 2011 כ-96.5%; בשנת 2012 כ-86%). יתר ההכנסות היו מחוגים ומפרסום, ובשנת 2012 ממנויי בריכת השחייה העירונית שהפעילה העמותה (ממרכיב זה היו מרבית ההכנסות שאינן מתקציב המועצה).
18. העובדה שמרבית הכנסותיה של העמותה הן מתקציב המועצה פחות חשובה מהשאלה כיצד נקבע התקציב. מר דבש העיד, כי המועצה העבירה לעמותה סכומים גבוהים יותר מאשר תקציב התמיכות שאושר לה, וזאת בניגוד לנהלים. לא הובאו ראיות נוספות לטענה כי המועצה פעלה בניגוד לנהלים. מכיוון ששאלה זו אינה הכרחית להכרעה בהליך זה, איני רואה צורך להרחיב לגביה. הנקודה החשובה היא שגם מעדותו של מר גוזלן עולה, כי התקציב של העמותה הותאם לפעילותה, ובמידת הצורך הוגדל התקציב בסוף השנה (עמ' 19-18 לפרוטוקול). מר גוזלן העיד, כי "הצרכים היו תמיד גדולים ונתנו להם תמיד הגדלת תקציב. הם לא יכולים להראות מכתב אחד לגזבר שאומר השנה היה לנו חוסר" (עמ' 18, שורות 23-22 לפרוטוקול). היינו, אין מדובר במקרה בו העמותה התאימה את פעילותה לתקציב שנקבע לה, אלא העמותה ביצעה את הפעילות לפי צרכי הקהילה (כפי שנקבעו על ידי המועצה) והתקציב נקבע בהתאם ובדיעבד. כאמור לעיל, לא הוכחשה גם עדותו של מר דבש, כי הנהלת החשבונות של המועצה אישרה את ההתקשרויות הכספיות של העמותה. מדיניות תקצוב זו מצביעה כאלף עדים על כך שהעמותה לא תפקדה כגוף עצמאי ונפרד, המקבל לידיו תחומי אחריות מסוימים ומבצע אותם בהתאם להתוויית מדיניות ולהנחיות כלליות של הרשות המקומית, אלא הייתה כלי שבאמצעותו ניהלה המועצה בצורה ישירה את פעילות הספורט בתחומה.
עוד יש לציין, כי העמותה לא שילמה למועצה דמי שימוש בגין הרכוש של המועצה בו עשתה שימוש, כגון מגרש הכדורגל ובריכת השחייה (ראו, עדותו של מר דבש בעמ' 15-10 לפרוטוקול). העמותה אף רשמה את הבריכה ואת המגרש בדו"חות כ"רכוש קבוע" שלה (ראו, סעיף 43 לסיכומי המועצה). מר דבש לא ידע להסביר זאת (עמ' 9, שורות 17-16 לפרוטוקול), ומשמעות הרישום לא הובררה. אולם, בהתחשב בכך שאין חולק כי המגרש והבריכה אינם שייכים לעמותה אלא למועצה, נראה כי הדבר מלמד על עירוב של נכסי המועצה והעמותה. מכל מקום, העובדה שהעמותה לא שילמה דמי שימוש, בלא שנטען כי הדבר אושר לה כתמיכה, מלמדת על זיקה הדוקה ועירוב נכסים. הוא הדין לעניין תשלום בגין צריכת מים. בשנים הרלוונטיות צברה העמותה חוב כלפי המועצה של כשני מיליון ש"ח בגין צריכת מים (נספח ב' לתצהירו של מר הרפז), אולם לא הוכחשה עדותו של מר דבש כי העמותה מעולם לא שילמה את חשבונות המים (סעיף 40 לתצהירו). לא נטען כי העמותה נדרשה לשלם או, לחלופין, כי אושרה לה תמיכה בגובה חוב המים. והנה ראיה נוספת לעירוב פעילות ונכסים בין המועצה לבין העמותה. על האמור יש להוסיף את עדותו של מר דבש, שגם היא לא הוכחשה, כי המועצה העמידה לעמותה בטוחות באיגוד הכדורסל (סעיף 41 לתצהירו). גם כאן, לא נטען כי הדבר נעשה בהתאם לנוהל תמיכות.
19. עוד יש להוסיף, כי מעדותו של מר דבש ומהמסמכים שצורפו עולה, כי ביום 25.10.2012 פנה ראש ענף תאגידים עירוניים במשרד הפנים למועצה והודיע, כי לפי דו"ח ביקורת שבוצעה בעמותה על ידי רשם העמותות מדובר בעמותה עירונית שלא נרשמה ככזו, והמועצה נדרשת לפעול להסדרת העניין (נספח י"ג לכתב התביעה). לא צורפה תגובתה של המועצה, אולם ממכתב נוסף של ראש ענף תאגידים עירוניים מיום 7.8.2013 (נספח י"ד) עולה כי המועצה חלקה על טענה זו, והיא נדרשה לספק הסברים בעניינים שונים. עוד יצוין, כי ביום 17.1.2013 כתב מבקר המועצה למר גוזלן, כי לשיטתו יש להכיר בעובדי העמותה כעובדים של המועצה (נספח ט"ו לכתב התביעה).
20. אינדיקציה נוספת לכך שהעמותה הייתה כלי בידי המועצה מצויה בעובדה שבשלב מסוים, לקראת שנת 2013, הופסקה ההתקשרות של התובעת עם העמותה, והחלה ההתקשרות עם עמותת הכדורגל, על אף שלא חל שינוי כלשהו בעבודה שביצעה התובעת. היינו, התובעת ביצעה את אותה עבודה הן כשהיא התקשרה עם המועצה ישירות, הן כשהיא התקשרה עם העמותה והן כשהיא התקשרה עם עמותת הכדורגל. למעשה, גם התחלת עבודתה של התובעת, שהייתה באמצעות התקשרות ישירה עם המועצה, נעשתה תוך עירוב תחומים בין המועצה לבין העמותה, כפי שעולה מהמכתב משנת 2017 שנזכר בפסקה 2 לעיל ונכתב על דף לוגו של העמותה. מצב דברים זה תומך בטענה, כי העמותה לא ניהלה את פעילות הספורט כ"חי הנושא את עצמו", אלא בשליחותה של המועצה.
21. אכן, קיימים גם סממנים מסוימים של "עצמאות" בפעילות העמותה. כך, היו לעמותה הכנסות נוספות מעבר לתקציב המועצה, גם אם בהיקפים נמוכים. כמו כן, התקשרה העמותה עם ספקים וכדומה (ראו עדותו של מר דבש בעמ' 10, שורות 13-10 לפרוטוקול). התמונה אינה חד ממדית. אולם, כלל הנתונים מלמדים בבירור על זיקה הדוקה בין העמותה למועצה, שעה שהעמותה שימשה כזרוע הביצועית של המועצה בכל הנוגע לתחום הספורט. אין מדובר בתמיכה בלבד. העמותה הוגדרה כ"מחלקת הספורט" של המועצה. היא נוהלה על ידי מי שקיבל את שכרו מהמועצה. היא פעלה בהתאם להנחיות המועצה, ותוקצבה בהתאם לפעילות הנדרשת לשיטת המועצה. היה עירוב נכסים ניכר בין העמותה לבין המועצה. עירוב זה כלל את תשלום שכרו של מר דבש על ידי המועצה; שימוש במשרד ובציוד השייך למועצה; העמדה של נכסים של המועצה, כגון מגרש הכדורגל והבריכה העירונית, לשימוש העמותה ללא תשלום; ואי גביית חובות מים. כל זאת בלא שהטבות אלו אושרו באופן מסודר כ"תמיכה" בעמותה.
22. טוענת המועצה, כי רשות מקומית רשאית להעביר פעילות שתחת סמכותה לתאגיד ציבורי (סעיף 65 לסיכומיה). בהקשר זה מפנה המועצה לסעיף 146א לצו המועצות המקומיות (לגבי עיריות מוסדר הנושא בסעיף 249 לפקודת העיריות). אלא שבענייננו המועצה עצמה טוענת שלא עשתה זאת. כך, המועצה טוענת כי התובעת לא הציגה כל הוכחה כי העמותה הייתה "עמותה עירונית" (סעיף 72 לסיכומי המועצה). בכך יש כדי להעצים עוד יותר את הקושי שבהתנהלות המועצה. כאשר מוקם תאגיד עירוני באופן מסודר, הרי שחלים כללים שונים לגבי אופן הקמתו וניהולו (ראו, סעיף 146א לצו המועצות המקומיות, הקובע כללים מסוימים ומחיל גם את תקנות העיריות (נציגי העיריה בתאגיד עירוני), התשס"ו-2006). כאשר נעשית פעילות האמורה להתבצע על ידי תאגיד עירוני באמצעות תאגיד שאינו עירוני, הרי שיש בכך כדי להפר את האיזון הנדרש. זאת ועוד, למותר לומר כי גם ביחס לתאגיד עירוני נדרש להקפיד שלא יתבצע עירוב נכסים.
עתה יש לבחון מה משמעות קביעתנו בנוגע למערכת היחסים בין העמותה לבין המועצה, וכיצד היא משפיעה על השאלה אם יש לתובעת עילה נגד המועצה.
עילת תביעה נגד המועצה
23. לטענת התובעת, ההתקשרות הייתה למעשה בינה לבין המועצה, והעמותה הייתה רק "צינור" להעברת כספים. אין לקבל טענה זו. הזיקה ועירוב הנכסים בין העמותה לבין המועצה אין פירושם כי מדובר באותה ישות משפטית. התובעת התקשרה עם העמותה, והייתה מודעת לכך שהיא מתקשרת עם העמותה. החוזים נחתמו מול העמותה. הסכם פירעון החוב מיום 18.11.2013 נחתם מול העמותה ועמותת הכדורגל. השיקים שניתנו הם של העמותה. התובעת הייתה מודעת להבחנה בין המועצה לבין העמותה, ובהקשר זה אציין כי כפי שפורט לעיל כבר בשנת 2007, כשמר דבש אישר לתובעת להתחיל לבצע את העבודה, הוא ציין שעד שהדבר יאושר על ידי המועצה "לפי הנהלים", תהיה העמותה אחראית כלפי התובעת. משמע, התובעת הבינה היטב את ההבדל בין התקשרות ישירה עם המועצה להתקשרות עם העמותה.
24. אולם, גם אם ההתקשרות העיקרית הייתה בין התובעת לבין העמותה, אין בכך כדי לשלול בהכרח קיומו של קשר חוזי נוסף גם עם המועצה. מר דבש העיד, כי לאחר שהחלה ההתקשרות של התובעת עם העמותה הוא הסביר לתובעת כי ההתקשרות עם המועצה עדיין "שרירה וקיימת", ומדובר ב"שינוי קוסמטי" בלבד (סעיף 15 לתצהירו). עולה השאלה האם יש לראות בכך התחייבות חוזית של מר דבש בשם המועצה לעמוד מאחורי התשלום במקרה בו העמותה לא תעמוד בו, והאם היה בכוחו לחייב את המועצה בעניין זה. לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי אין לראות בכך התחייבות חוזית של ממש, אם כי יש להסתמכותה של התובעת משקל בכל הנוגע לשאלת הרמת המסך, שתידון להלן.
כפי שפורט לעיל, לאחר שהעמותה נקלעה להליכי פירוק פנה מר הרפז, ובהמשך גם באמצעות בא כוחו, לראש המועצה בדרישה כי ישלם לתובעת סך של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ בגין העבודות שלטענתו התחייב ראש המועצה כי המועצה תשלם עבורן. אילו היה מר הרפז סבור כי קיימת התחייבות חוזית של המועצה כלפי התובעת לשאת במלוא החוב, יש להניח כי היה דורש את תשלום החוב במלואו, ולא מסתפק בדרישה של חלק קטן ממנו. בהתחשב בכך, נראה כי את הדברים של מר דבש יש להבין כיצירת מצג כללי לפיו המועצה מגבה את העמותה, ולא כמתן התחייבות חוזית של ממש בשם המועצה. מקובלת עליי טענתו של מר הרפז, הנתמכת בעדותו של מר דבש, כי התובעת הסתמכה על מצג זה. הסתמכות זו אין די בה כדי להכיר בקשר חוזי ישיר בין התובעת לבין המועצה, שעה שהתובעת עצמה לא סברה בזמן אמת כי נוצר חוזה כזה, אולם כאמור להלן יש לכך משקל לעניין שאלת הרמת המסך.
25. הנה כי כן, לא קיימת לדעתי התחייבות חוזית ישירה בין התובעת לבין המועצה (במובחן מהתקשרות מכוח שליחות, לגביה נדון להלן). בכך קיים הבדל בין המקרה הנוכחי לבין פסקי דין אליהם הפנתה התובעת, בהם נקבע, מבחינה עובדתית, כי הייתה התקשרות ישירה של הספק עם הרשות המקומית (ת"א (שלום ראשל"צ) 1418/08 כתב נ' עיריית אור יהודה [פורסם בנבו] (18.10.2012); תא"מ (שלום קריות) 29995-05-13 חזאן נ' מועצה מקומית אבו סנאן [פורסם בנבו] (7.9.2014)). התובעת טוענת גם לעילות נזיקיות של תרמית והפרת חובה חקוקה, אולם מדובר בטענות בעלמא אשר התובעת לא חזרה עליהן בסיכומיה, והן נזנחו. התובעת טוענת גם לחוסר תום לב חוזי מצד המועצה, אך אינה מפרטת כיצד יש בו כדי להקים לה עילה.
26. האם ניתן לחייב את המועצה לשאת בחובות העמותה מכוח עילה נזיקית אחרת? כידוע, נושא משרה עשוי לחוב באופן אישי כאשר יש בהתנהלותו משום עוולה (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994); ע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 15 (11.3.2014)). בסיכומיה טוענת המועצה, בהדגשה, כי מי שאחראי לכך שלא שולם שכרה של התובעת, למצער עבור השנים 2012-2011, הוא מר דבש. לטענת המועצה, הכספים הנדרשים היו בידי העמותה, אך לא שולמו. מר גוזלן העיד, כי תקצוב העמותה הופסק כאשר הם הבינו שהיא לא שילמה לספקים (עמ' 20, שורות 4-1 לפרוטוקול).
השאלה מדוע במשך זמן כה רב לא קיבלה התובעת תשלום אכן מטרידה (הגם שיוער, כי כך היה גם כאשר היא התקשרה עם המועצה באופן ישיר). שאלה זו לא התבררה בגדר ההליך הנוכחי. מר דבש כלל לא נשאל על כך בחקירה, והתובעת מסתמכת בעניין זה על דברים שאמר בהליך אחר. אולם, ככל שיש למר דבש אחריות לכך, אזי ייתכן מאוד שיש למועצה אחריות שילוחית בהתאם לסעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ניסיונה של המועצה ליצור חיץ בין התנהלותה היא ובין התנהלותו של מר דבש מעורר קושי ניכר, בהינתן האמור לעיל לגבי מעמדו של מר דבש, אופן תשלום שכרו והיחסים בינו לבין המועצה. מכיוון שהתובעת לא טענה בכיוון זה, ומשעה שלא הוכח כי אי התשלום על ידי העמותה עולה כדי עוולה נזיקית של מקבלי ההחלטות בה, אין מקום לקבוע אחריות נזיקית של המועצה.
27. הנה כי כן, לא הייתה התקשרות חוזית ישירה בין המועצה לבין התובעת ואין לתובעת עילה נזיקית נגד המועצה. אולם, לדעתי בנסיבות העניין יש מקום להכיר בקיומה של התחייבות חוזית בין המועצה לבין התובעת מכוח דיני השליחות ותום הלב, ובהתאם לדוקטרינה של הרמת מסך כפי שפותחה בפסיקה לגבי נסיבות כדוגמת אלו שלענייננו. למצער, יש להרים את המסך באופן חלקי, במובן זה שהמועצה תיחשב כמי שנהנתה מהעבודות שביצעה התובעת, ותקום לתובעת עילה כלפי המועצה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אפרט את הדברים.
28. סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 ("חוק החברות"), קובע את הסמכות לבצע הרמת מסך בין חברה לבעלי מניותיה, תוך הבחנה בין ייחוס חוב של החברה לבעל מניות, אשר התנאים ליישומו קפדניים ומצמצמים, לבין הרמת מסך "הפוכה", היינו ייחוס חוב (או זכות או תכונה) של בעל המניות לחברה, או ייחוס זכות של החברה לבעל המניות, אשר התנאים להחלתה פחות נוקשים (ע"א 9147/16 כהן נ' קרויזר [פורסם בנבו] (24.7.2018)). לא קיימת הוראה דומה בחוק העמותות, התש"ם-1980, אולם הפסיקה קבעה כי בנסיבות המתאימות ניתן לבצע הרמת מסך גם בעמותה (בג"ץ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692 (1990) ("עניין סיעת בת-ים"); ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד - עמב"ל עמותה רשומה נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 20 (13.12.2006); ע"ע (עבודה ארצי) 21196-05-18 שון - קאהן-לינדר, [פורסם בנבו] פסקה 60 (7.8.2020), וההפניות שם). עם זאת, הרמת מסך בעמותה תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר קיים שימוש לרעה במסך ההתאגדות (ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 18 (6.5.2009)).
29. לצד האפשרות הסטטוטורית לייחס חוב של חברה לבעלי מניותיה, הכירה הפסיקה גם באפשרות לבצע הרמת מסך חלקית, המכונה גם "הרמת מסך מדומה". במסגרת זו, נעשה זיהוי בנושא ספציפי ותחום בין חברה לבין בעלי מניותיה (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337 (1983)). כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון בע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, פסקה 7 (1992):
"יש שהרמת המסך היא חלקית, מדומה, ומצטמצמת לנושאי משפט ספציפיים, המשותפים, עניינית ומעשית, לניצבים משני צדי הפרגוד – התאגיד ובעלי המניות.
במקרים אלה התכלית שבהרמת המסך והצורך לעשות כן הם בהצצה מבעד למסך לאותם תחומים ספציפיים כדי לבחון עד כמה קיים קשר בל יינתק בין בעלי המניות לבין החברה. במקרה כזה, כל אחת מהישויות המשפטיות הנפרדות מוסיפה להתקיים ולעמוד בפני עצמה לכל דבר, אולם לאו דווקא לכל עניין".
אף הרמת מסך מדומה ניתן לבצע ביחס לעמותה (עניין סיעת בת-ים).
30. סעיף 6 לחוק החברות עוסק בהרמת מסך בין חברה לבעל מניות בה. חברות בעמותה היא המקבילה להחזקת מניות בחברה, ולפיכך לכאורה החלה בדרך ההיקש של ההסדר הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות מחייבת כי יהיה מדובר בחברי עמותה (ראו, ע"ע 21196-05-18 הנ"ל, [פורסם בנבו] פסקה 61). בענייננו, לא הובאו ראיות כלשהן בשאלה מי היו חברי העמותה, וממילא לא הוכח כי יש להתייחס למועצה כאל חברה בעמותה. לפיכך, מסלול הרמת המסך הנלמד מסעיף 6 לחוק החברות אינו רלוונטי.
עם זאת, הפסיקה הכירה באפשרות לבצע בנסיבות מסוימות הרמת מסך גם כאשר אין מדובר בבעל מניות בחברה, אלא כלפי מי שמהווה "הרוח החיה" ובעל השליטה בפועל בה או בין חברות באותו אשכול. הרמת מסך מעין זו אינה מבוססת על סעיף 6 לחוק החברות, אלא על דיני השליחות ותום הלב (ראו, רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61 (1997); ת"א (מחוזי חי') 375/08 רום נ' זאבי [פורסם בנבו] (5.6.2017); ה"פ (שלום ראשל"צ) 8871-09-18 ג.ר.ו.י יזמות והשקעות בע"מ נ' מוניות חוף הזהב בע"מ [פורסם בנבו] (27.2.2019), וההפניות שם). כאשר הנסיבות מצביעות על כך שמי ש"באמת" עומד מאחורי הפעולה המשפטית אינו החברה אלא גורם אחר, וההסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות נעשית בחוסר תום לב או מתוך מטרה פסולה או שהיא פיקטיבית ולמראית עין בלבד, אזי יש מקום להרים את המסך בין החברה לבין הגורם שמאחוריה, במובן זה שיש להכיר בכך שהחברה פועלת למעשה בשליחותו של בעל העניין האמיתי, ופעולתה של החברה מחייבת אותו מכוח סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965.
הרמת מסך מעין זו יושמה בפסיקה גם לגבי עמותה (ע"א (מחוזי חי') 20369-01-17 דפוס אלברט ובניו (1990) בע"מ נ' העמותה למען יעקב בורובסקי, [פורסם בנבו] פסקה 24 (31.07.2017); וראו גם, ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1570/03 Fairleigh Dickinson University נ' מכון ביוטכנולוגי ת"א [פורסם בנבו] (7.6.2007)). כאשר מדובר בהרמת מסך חלקית, היינו הרמת מסך שהינה לנושא תחום וספציפי, נראה כי ניתן יהיה לבצע את המהלך ביתר קלות כלפי מי שאינו בעל מניה או חבר עמותה. כך, למשל, בעניין סיעת בת-ים ביצע בית המשפט העליון הרמת מסך בין עמותה לבין סיעה שהתמודדה בבחירות המקומיות, במובן זה שהעובדה שלא היו לעמותה "הוצאות בחירות" יוחסה לסיעה. זאת, על אף שהסיעה לא הייתה חברה בעמותה.
ומן הכלל אל הפרט.
31. כאמור לעיל, שרר עירוב פעילות ועירוב נכסים בין המועצה לעמותה. העמותה הייתה למעשה כלי בידי המועצה לביצוע מדיניות הספורט שלה, בלא שנעשתה העברת סמכויות מסודרת ומובחנת לעמותה. אף התקציב של העמותה הותאם בדיעבד להוצאות העמותה, אשר נקבעו בהתאם לצרכי הקהילה כפי שהמועצה ראתה אותם. זאת ועוד, המועצה יצרה (באמצעות מר דבש, אשר פעל מטעמה) מצג לפיו היא עומדת מאחורי פעילות העמותה, ושינוי שיטת העבודה של התובעת מהתקשרות ישירה עם המועצה להתקשרות עם העמותה הוא "קוסמטי" בלבד. התובעת הסתמכה על מצג זה. בנסיבות אלו, ישנו לדעתי חוסר תום לב מצד המועצה בכך שכאשר נקלעה העמותה לקשיים, עברה המועצה לעבוד עם גוף אחר (רשת המתנ"סים) בלא שדאגה לכיסוי החובות שיצרה העמותה כלפי ספקיה. בהקשר זה יש לשוב ולהדגיש – אילו הייתה המועצה מעבירה לעמותה, בהתאם לדין ולנהלים, תחומי אחריות מסוימים, והעמותה הייתה מתפקדת כגוף עצמאי הפועל במסגרת סמכותו ותקציביו אולם הייתה נקלעת לקשיים, לא הייתה למועצה חובה לקחת אחריות על חובות העמותה. אולם, אין להשלים עם מצב בו המועצה מפעילה את העמותה באופן המזכיר פעילות של מחלקה פנימית, בלא לדאוג לכך שפעילות העמותה תותאם למגבלות התקציב שלה (אלא להיפך, התקציב מותאם בדיעבד להוצאות), וכשמתחשרים עננים מעל העמותה תנער ממנה המועצה את חוצנה. בהקשר זה אדגיש שוב, כי ניסיונה של המועצה לתלות את קולר האחריות במר דבש ובאופן ניהולו את העמותה אינו יכול להועיל לה, שעה שמר דבש פעל מטעמה וקיבל ממנה את שכרה.
הזיקה ההדוקה והעירוב בין העמותה למועצה, על רקע חובת תום הלב המוגברת החלה על המועצה כגוף ציבורי, מצדיקים לדעתי, בנסיבות המקרה, לראות את העמותה כמי שפעלה בשליחות המועצה, ולהכיר בחובתה של המועצה לפרוע את התחייבויות העמותה כלפי התובעת (השוו, ת"א (מחוזי ב"ש) 56505-10-12 בר חסון חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' עיריית אשדוד [פורסם בנבו] (8.11.2007); ת"א (שלום חי') 19723-06 מקלדה נ' החב' הכלכלית לפיתוח דלית אל כרמל בע''מ [פורסם בנבו] (1.10.2009)).
32. גם אם ייטען שאין הצדקה לצעד מרחיק הלכת של ייחוס חובות העמותה למועצה, סבורני כי יש הצדקה לכל הפחות לבצע הרמת מסך חלקית, במובן זה שהעמותה תיחשב כמי שנהנתה מהשירותים שסיפקה התובעת, באופן המצמיח לתובעת עילה כלפי המועצה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. המועצה טוענת כי היא כלל לא התעשרה מפעילותה של התובעת, אלא רק העמותה התעשרה. לשיטת המועצה, גם אם היא עצמה "התעשרה" במובן זה שפעילות הספורט שהיא מעוניינת בה יצאה אל הפועל, הרי שהתעשרות זו לא באה לה מהתובעת, ולא מתקיימים תנאיו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ("חוק עשיית עושר"). ניתן היה לקבל טענה זו אילו היה מדובר באמת בגופים נפרדים שיש ביניהם מערכות יחסים חוזיות נפרדות ועצמאיות (ראו, ע"א 3470/96 יעקב פריצקר ושות', חברה לבניין חיפה בע"מ נ' עופר, שירותי שאיבת בטון בע"מ [פורסם בנבו] (4.5.1998)), אלא שכאמור לא זה המצב בענייננו. נזכיר שוב, כי העמותה תפקדה כ"מחלקת הספורט" של המועצה, לא במובן הכללי של העברת סמכויות בתחום הספורט, אלא במובן בו הייתה העמותה זרוע ביצועית לניהול פעילות הספורט של העמותה, בלא שהיא נהנתה מעצמאות תקציבית ותפעולית. בנסיבות אלו, הטענה כי השירותים שסיפקה התובעת ניתנו לעמותה היא מלאכותית. יש הצדקה להרים את המסך בהקשר זה של ייחוס ההתעשרות ולהכיר בכך שהמועצה קיבלה בעצמה את השירותים שסיפקה התובעת ונהנתה מהם. ממילא, יש לראות בה כמי ש"התעשרה" כתוצאה מפעילות התובעת. ככל שאין יחסים חוזיים בין התובעת לבין המועצה, אזי ההתעשרות היא בלא זכות שבדין וקמה עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
המועצה מפנה לפסק דינו של בית משפט זה בת"א (שלום ראשל"צ) 38882-11-15 לוי נ' מועצה מקומית באר יעקב [פורסם בנבו] (22.3.2018), בו נדחתה תביעה שהוגשה נגד המועצה על ידי קבלן שביצע עבודה של שיפוץ בריכה שהופעלה על ידי העמותה, תוך שנקבע כי המועצה לא התעשרה מפעילות זו. לטענת המועצה, הנסיבות בענייננו זהות לאלו שהיו באותו הליך. מעיון בפסק הדין (שניתן בפרוטוקול) עולה, כי בית המשפט קבע שהגם שהעמותה תפקדה כ"מחלקת הספורט" של המועצה, הרי שהיא "אישיות משפטית נפרדת, אשר התנהלה כמשק סגור" (עמ' 25, שורות 33-32). עוד קבע בית המשפט, כעניין שבעובדה, שלא הוכח שהמועצה התעשרה משיפוץ הבריכה, ובוודאי שלא הוכח שיעור ההתעשרות. מעבר לכך שאין זהות בין בעלי הדין וממילא פסק הדין אינו מהווה השתק פלוגתה, הרי שניתן להיווכח בנקל כי התשתית הראייתית באותו הליך הייתה שונה. ביום 16.12.2016 ניתנה החלטת בית המשפט בת"א 38882-11-15, [פורסם בנבו] בה הורה על מחיקת סעיפים מתצהירו של מר דבש (אשר הגיש תצהיר גם באותו הליך) מחמת הרחבת חזית. מעיון בהחלטה עולה, כי מדובר בסעיפים בהם הועלו הטענות הנוגעות לאופן ניהול העמותה על ידי המועצה. אף בפסק הדין מציין בית המשפט כי הוא אינו נדרש לטענות אשר הוא קבע שיש בהן משום הרחבת חזית. משמע, אותן הטענות אשר בגינן מצאתי לקבוע בענייננו כי היה עירוב תחומים נרחב בין המועצה לבין העמותה, כלל לא היו חלק מחזית המחלוקת בת"א 38882-11-15 [פורסם בנבו] ובית המשפט לא נדרש אליהן. בנסיבות אלו, אין להתפלא על כך שיש הבדל בין תוצאות ההליכים.
33. מן האמור עד כה עולה, כי במישור הדין הכללי עומדת לתובעת עילת תביעה כלפי המועצה, הן בשל כך שיש להכיר בזיקה של שליחות בין המועצה לעמותה והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אעיר, כי הדברים אמורים באותה מידה גם ביחס לעמותת הכדורגל, אשר נוהלה באופן דומה ולא נטען שיש להבחין בין שתי העמותות.
המשמעות של העדר אישור בהתאם לצו המועצות המקומיות ולפקודת העיריות
34. סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות, אשר היה בתוקף בעת הרלוונטית, קבע כי כל חוזה או כתב התחייבות אחר שיש בו התחייבות כספית לא יחייבו אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה המקומית, לצד חותמת המועצה, ראש המועצה הגזבר. הסדר זהה קבוע לגבי עירייה בסעיף 203 לפקודת העיריות, ובהתאם לסעיף 34א לפקודת המועצות המקומיות הוא חל גם לגבי מועצה מקומית. בפסיקה נקבע כי מדובר בדרישה מהותית, אשר ככל שאינה מתקיימת אין להתחייבות תוקף ומדובר בחוזה לא חוקי ובטל (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1 (2009) ("עניין בית הרכב")). אין מחלוקת שבענייננו לא אושרה כדין התקשרות בין המועצה לבין העמותה בתקופה הרלוונטית.
35. בפסיקה נקבע, בעקבות בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749 (1995), כי על חוזה עם רשות מקומית שלא אושר כדין חל ההסדר הקבוע בסעיפים 31-30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ("חוק החוזים") (עניין בית הרכב, פסקה 27; רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין [פורסם בנבו] (20.12.2010) ("עניין רוזנבלום")). לפיכך, נקודת המוצא במקרה כזה היא השבה הדדית, בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים, אולם "רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו" (סעיף 31 לחוק החוזים). השאלה מהם השיקולים שישקול בית המשפט בהפעילו את סמכותו זו נדונה בהרחבה בעניין בית הרכב ובעניין רוזנבלום, ונידרש לכך בהמשך.
36. בענייננו, ככל שהעילה כלפי המועצה מבוססת על התחייבות חוזית, גם אם בדרך של הרמת מסך ויישום דיני השליחות, הרי שבהעדר האישורים הנדרשים אין להתחייבות כזו תוקף. ממילא, אנו נמצאים בגדריהם של סעיפים 31-30 לחוק החוזים. מה משמעות הדבר לגבי זכותה של התובעת לקבל את התמורה עבור השירות אותו כבר סיפקה? ניתן להשקיף על הסיטואציה בשתי דרכים: האחת, לראות בתשלום התמורה משום קיום של החוזה הלא חוקי. במקרה כזה, נקודת המוצא היא כי אין להתחייבות כזו תוקף, אולם בית המשפט מוסמך להורות על קיום מלא או חלקי בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים. השנייה, לראות בתשלום התמורה משום "השבה" של השירותים שניתנו, אשר בהעדר אפשרות להשיבם בעין יש להשיב את שוויים (סעיף 21 לחוק החוזים), אולם בית המשפט מוסמך לפטור מהשבה באופן מלא או חלקי, בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים. מדובר בשני מסלולים המובילים לאותו כיוון. כפי שציין בית המשפט העליון בעניין רוזנבלום, "תביעה לשכר ראוי, אף אם תקרא תביעה להשבת שווי שירות או עבודה, מטשטשת את הגבול בין תביעת השבה לבין תביעה למתן צו קיום חלקי: בשני המקרים ניתן תוקף להסכם הבלתי חוקי" (פסקה 31 לפסק הדין).
בפסיקה צוין, כי במקרה של חוזה לא חוקי אשר בוצע על ידי אחד הצדדים, תוצאה של השבה מלאה (היינו, תשלום מלוא התמורה כהשבת שווי) מעוררת קושי, שכן היא שקולה לאכיפה של החוזה הלא חוקי (ע"א 8661/12 מ. מזוז (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 33 (24.11.2014)). הפיתרון הוא שימוש בסמכות בית המשפט לפי סעיף 31 לחוק החוזים לתת פטור, חלקי או מלא, מהשבה. בהקשר זה נפסק, כי אין להבחין בין המסלול של קיום חלקי לבין המסלול של פטור מהשבה, ושיקולי בית המשפט יהיו זהים. כך נקבע בהקשר זה בעניין רוזנבלום (פסקה 31):
"המסקנה המתבקשת לדידי, היא כי בתביעות שבבסיסן שירות או עבודה שניתנו לרשות על פי הסכם הנוגד את הוראות סעיף 232 לצו או הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, בין אם מדובר בתביעה לשכר ראוי ובין אם מדובר בתביעה למתן צו קיום החיוב הכספי שנקבע בגין מתן השירותים, על בית המשפט להפעיל את אותם השיקולים. לפיכך, כשם שסברתי שככלל אין מקום לתת צו קיום המחייב את הרשות בתשלום מלוא התמורה הכספית שנקבעה בחוזה הבלתי חוקי, כך סבור אני כי אין מקום כי השכר הראוי במסגרת תביעה ההשבה ייקבע בשים לב לתמורה החוזית עליה הוסכם. זאת ועוד, כאשר מדובר בתביעה ל'שכר ראוי' שמגיש נותן השירותים או מבצע העבודה, בית המשפט לא ייעתר לה מבלי שיבחן האם שיקולי הצדק אינם מחייבים פטור מלא או חלקי מהשבה. הפעלת שיקול דעת זה תעשה על בסיס אותם השיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לתת צו קיום חלקי".
37. ככל שהעילה כלפי המועצה מבוססת על דיני עשיית עושר לא במשפט (בלא להכיר בהתחייבות חוזית בין המועצה לתובעת), אזי אין בפנינו כלל חוזה לא חוקי וממילא סעיף 31 לחוק החוזים אינו חל. במקרה כזה, חלה על המועצה חובה להשיב לתובעת את השירותים שנתנה, ובהעדר אפשרות לעשות זאת בעין עליה לשלם לה את שוויים (סעיף 1 לחוק עשיית עושר). אולם, גם במקרה כזה יש לבית המשפט סמכות לפטור את הרשות המקומית מהשבה, באופן מלא או חלקי, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, אם מצא שישנן נסיבות העושות את ההשבה לא צודקת. נראה, כי גם במקרה כזה יהיו שיקולי בית המשפט דומים לאלו המופעלים כאשר מדובר בהתחייבות חוזית של הרשות המקומית שלא ניתן לה אישור כדין והעניין נבחן לפי סעיף 31 לחוק החוזים. אכן, במקרה הנוכחי לא קיים חוזה לא חוקי, ולפיכך לכאורה לא קיים פגם מוסרי בהתנהלות הצדדים, אולם התכליות של שמירה על קופת הציבור ועל התנהלות כספית תקינה של הרשויות המקומיות מתקיימות גם כאן. זאת ועוד, מי שמספק שירותים המגיעים בסופו של יום, גם אם בעקיפין, לרשות המקומית, צריך לדעת כי בהעדר התקשרות חוזית ישירה ומאושרת כדין בינו לבין הרשות הוא אינו יכול לצפות כי יוכל להיפרע ממנה באופן מלא.
על רקע האמור, נפנה לבחון מהו התשלום המגיע לתובעת במקרה הנוכחי.
התשלום המגיע לתובעת
38. התובעת טוענת כי חובה של העמותה (שלגישתה הוא גם חובה של המועצה) עומד על סך של 370,526 ש"ח. לטענת המועצה, לא הוכח כלל קיומו של חוב לתובעת, אף לא כלפי העמותה. בהקשר זה מצביעה המועצה בסיכומיה על כך שהכרטסות של התובעת מאופסות, והמסמכים שהגישה התובעת כראיה אינם מוכיחים את מלוא הסכומים הנתבעים. יצוין, כי טענה זו פותחה על ידי המועצה בעיקר בסיכומיה, הגם שגם בכתב ההגנה יש הכחשה של הסכומים הנתבעים. מכל מקום, אין בידי לקבל את הטענה, למעט תיקון החוב והעמדתו, לצורך ענייננו, על סך של 354,526 ש"ח.
אמת, כי המסמכים שהציגה התובעת בקשר לגובה החוב (הזמנות עבודה, חשבוניות, כרטסות וכדומה) אינם מלאים. אולם, בהסכם מיום 18.11.2013 מאשרת העמותה את גובה החוב. ההסכם נחתם על ידי מר דבש, שבאותה עת עדיין הועסק על ידי המועצה, ולא נטען כי כבר אז הייתה עוינות בינו לבין המועצה. לא נטען בשום שלב כי הייתה קנוניה בין התובעת לבין העמותה לניפוח סכום החוב (וגם בסיכומיה לא טוענת זאת המועצה). לפי מה שנמסר, מפרק העמותה אישר את תביעת החוב של התובעת במלואה. עוד יש להוסיף, כי בכתב התביעה ובתצהיר ישנו פירוט של אופן חישוב החוב, אשר נתמך בחלקו בהסכמים שצורפו. כמו כן, מעיון במסמכים הנוגעים לתקופה בה הייתה לתובעת התקשרות ישירה עם המועצה נראה, כי החיוב היה באותו סדר גודל בו חויבה העמותה. לאור האמור, יש לקבוע כי בכל הנוגע ליחסים החוזיים בין התובעת לעמותה, עומד חובה של העמותה על סך של 370,526 ש"ח.
כאמור לעיל, לפי הפירוט בכתב התביעה ובתצהירו של מר הרפז עומד החוב על סך 354,526 ש"ח (כולל החוב בגין עמותת הכדורגל). כיצד, אפוא, נקבע בהסכם כי החוב יעמוד על סך של 370,526 ש"ח (תוספת של 16,000 ש"ח)? התובעת אינה מספקת הסבר לכך, למעט אמירה סתמית כי במסגרת ההסכם הוחלט על "תיקון" החוב לסכום זה (ראו, סעיף 24 לתצהירו של מר הרפז וסעיף 28 לתצהירו של מר דבש). ייתכן שמדובר בפיצוי של התובעת על האיחור בפירעון ועל פרישתו לתשלומים. מכל מקום, ככל שהדברים אמורים בעילה כלפי המועצה אין הצדקה להגדלת החוב, ויש להתייחס אל החוב כעומד על 354,526 ש"ח.
39. עתה יש לבחון כיצד יש "לתרגם" סכום זה לחיוב כלפי המועצה. סכום החוב האמור נגזר מהמחיר החוזי. בהתחשב בכך שאין התחייבות חוזית תקפה כלפי המועצה, הרי שנקודת המוצא היא כי אין מקום להחיל את המחיר החוזי כמחיר מחייב (אם כי הוא עשוי להוות תקרה שאין לחרוג ממנה), ותחת זאת יש לקבוע את המחיר הראוי עבור השירותים שניתנו. עם זאת, למחיר החוזי יש חשיבות ראייתית, כאינדיקציה למחיר הראוי (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 901-892 (2017)). לצד זאת, כאשר מדובר בחוזה בלתי חוקי "ניתן להביא באומדן השכר הראוי את האשם שדבק בהתנהלות מי שתובע את שכרו וזאת גם כאשר השכר החוזי משמש כנקודת מוצא להוכחת השכר הראוי" (שם, עמ' 900; וראו גם, עניין רוזנבלום, פסקה 35).
בענייננו, לא הובאו ראיות כלשהן לגבי השכר הראוי בגין העבודות שביצעה התובעת, ואף לא נטען כי התמחור לא היה נכון או שהוא נקבע משיקולים זרים. לפיכך, נקודת המוצא היא כי המחיר החוזי הוא המחיר הראוי, אולם בשל אי החוקיות ואי התקינות האופפות את ההתקשרות יש להעריכו בסכום נמוך יותר.
40. נבחן עתה את השיקולים שנקבעו בפסיקה לעניין פטור חלקי מהשבה במקרים של חוזה עם רשות מקומית שלא אושר כדין (או לעניין קביעת הסכום בעת מתן צו קיום חלקי לפי סעיף 31 לחוק החוזים, שכן כאמור לעיל מדובר באותם שיקולים). ככלל, מדובר באיזון בין שני שיקולים עיקריים – האינטרס הציבורי במניעת התקשרות לא חוקית ושיקולי צדק ויושר הקשורים למקרה הפרטני (עניין בית הרכב, פסקה 42, וההפניות שם). מנקודת מוצא זו פותחה בפסיקה רשימה של מבחנים שיש להחיל אותם במקרה של חוזה לא חוקי: דרגת החומרה של אי החוקיות; מידת האשם היחסי של כל אחד מהצדדים; הרקע לכריתת ההסכם; דרגת הביצוע של החוזה הלא חוקי ועוד (עניין בית הרכב, פסקה 42; עניין רוזנבלום, פסקה 34; כן ראו, ע"א 6667/10 הלוי בר טנדלר נ' קוזניצקי [פורסם בנבו] (12.9.2012); עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג 604-592 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003)). כאשר מדובר בהתקשרות לא חוקית עם רשות מקומית יש ליתן משקל בהקשר זה גם לשאלת תום ליבה של הרשות (עניין בית הרכב, פסקאות 55-53).
41. ומכאן לענייננו. בכל הנוגע לדרגת אי החוקיות, הרי שבמבט ראשון היא פחותה יותר מאשר במקרה רגיל בו ישנה התקשרות עם רשות מקומית שלא אושרה כדין, שכן ההתקשרות הראשונית נעשתה עם העמותה, ולא נטען שגם התקשרות זו לא הייתה כדין. עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין להבחין בין המקרים בכל הנוגע לשיקולים שיש להפעיל בקביעת גובה ההשבה. לפיכך, יש להתייחס למקרה הנוכחי כאל כל מקרה אחר בו נעשית התקשרות עם הרשות, אשר אינה מאושרת כדין. יודגש, כי לא עלתה כל טענה שהיה פגם ספציפי בעצם הבחירה להתקשר עם התובעת או שהדבר נועד לעקוף את דיני המכרזים וכדומה. אשר לדרגת הביצוע של החוזה, הרי שבכל הנוגע לתקופה הרלוונטית ביצעה התובעת את כל העבודה שבגינה היא תובעת, כך שאין מדובר בניסיון לאכוף התקשרות עתידית לא חוקית.
42. השיקול העיקרי הרלוונטי לענייננו הוא מאזן תום הלב היחסי של הצדדים. בכל הנוגע למועצה, כפי שפורט לעיל יש לראות באופן התנהלותה משום חוסר תום לב. זאת, הן בעצם הבחירה לבצע "מיקור חוץ" של פעילות הספורט שלה באמצעות עמותה שלא נרשמה כתאגיד עירוני ולא הופעלה בהתאם לכללים המתחייבים במקרה כזה, והן בבחירתה של המועצה להתנער מהעמותה כאשר התברר כי היא אינה מסוגלת לפרוע את ההתחייבויות שנטלה בשליחותה של המועצה ותחת ניהולה. מנגד, אין לפטור גם את התובעת מאחריות למצב שנוצר. התובעת הייתה מודעת לכך שההתקשרות שלה היא עם העמותה. היא הסתמכה על מצגים לפיהם המועצה עומדת מאחורי העמותה, על אף שידעה כי התחייבות של רשות צריכה להינתן באופן מסודר על ידי הגורמים המוסמכים לכך. גם אם התובעת הסתמכה על המצג לפיו המועצה נותנת "גב" לעמותה, היא ידעה, ובוודאי הייתה צריכה לדעת, שבאופן ה"עקום" בו נעשו הדברים היא אינה יכולה לצפות כי אם העמותה תיקלע לקשיים היא תזכה לגיבוי מלא מהמועצה, כאילו הייתה לה איתה התקשרות ישירה ותקפה.
הנה כי כן, יש מקום להפחית את המחיר החוזי שנקבע בין העמותה לבין המועצה בשני נתיבים: האחד, יש להעריך את המחיר הראוי של השירותים על הצד הנמוך, תוך הפחתה משמעותית מהמחיר החוזי; השני, יש ליתן פטור חלקי מחובת ההשבה (או צו קיום חלקי), בהתחשב בשיקולים שנזכרו לעיל. לאחר שקילת מכלול הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים, מצאתי להעמיד את התשלום לתובעת בגין השירותים שסיפקה על מחצית מהמחיר החוזי. לפיכך, יש לחייב את המועצה לשלם לתובעת סך של 177,263 ש"ח.
סוף דבר
43. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 177,263 ש"ח, בתוספת אגרת המשפט בגין הסכום שנפסק ובנוסף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח. בקביעת סכום ההוצאות הבאתי בחשבון את היקף התיק ואת העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.
129371