הודעת הערעור ונימוקיה
20. בהודעת הערעור "תקפו" המערערות כמעט כל תג בפסק הדין, לרבות קביעת ממצאי עובדה ומהימנות.
21. המערערות ציינו כי ההסכם שהושג בין ר' לאחיה המשיבים האחרים נועד להשתיק את ר', לנוכח החשש כי תצלח בהתנגדותה. לכן טעה בית משפט קמא כשאישר את הסכם הפשרה שהושג בין ר' לאחיה המשיבים והוגש לבית מהמשפט ביום 11.11.20. המערערות הדגישו כי על אף שלא צויין במפורש בפסק הדין כי הסכם זה אושר על ידי בית המשפט, הדבר עולה בבירור, בן היתר משלושה נסחי רישום מקרקעין שצורפו כנספחים 10,11,12 להודעת הערעור, המביאים לידי ביטוי את הסכמות הסכם הפשרה המדובר.
המערערות הוסיפו וטענו בנקודה זאת, כי לאחר שבית משפט קמא אישר את ההסכם שבין ר' לאחיה המשיבים, לא נותר לו ברירה אלא לחרוץ את גורל התובענה לחובתן.
הגם שהתאפשר למערערות לחקור את ר' על תצהירה, שהוגש טרם ההגעה להסכם עם אחיה, בחקירתה ניסתה ר' להקהות ולטשטש את טענותיה כלפי אימה וו' ואחותה ג', בדבר מעורבותן בכתיבת צוואותיה של המנוחה בכלל, והצוואה נשוא הליך זה בפרט;
22. כן ציינו המערערות כי טעה בית משפט קמא בנקודות הבאות:
א. כשקבע כי לא ביקשו לחקור את המומחית גבעון, בעוד הן ביקשו לפוסלה ולמחוק את חוות דעתה, ובית המשפט לא נעתר לבקשתם;
ב. כשלא קיבל את טענתן להשפעה בלתי הוגנת של המשיבות, או מי מהן, ובמיוחד ג' וו' (אימם של המשיבים) על המנוחה בעריכת צוואותיה מבחינת תוכנן, לרבות זאת האחרונה נשוא התובענה קמא;
זאת בין היתר לנוכח עדותה של ו' כי שכנעה את המנוחה כיצד לחלק את עזבונה, וג' שהקלידה את הצוואות;
ג. כשסמך ידיו באופן מלא על עדותו של עו"ד אילן גולדנברג, עורך הצוואה ואחד מעדי הקיום שלה (להלן: "עו"ד גולדנברג"), באפן שהסיק כי בעת החתימה על הצוואה היתה המנוחה עצמאית מבחינה שכלית הכרתית, צלולה וחדה ותוכן הצוואה היה פרי רצונה העצמאי. זאת כשהיו ראיות אחרות שלימדו כי המשיבים 1-4 עזרו למנוחה בפעולות היומיום, לרבות סידורים שוטפים;
ד. טעתה השופטת קמא עובדתית כשקבעה כי הצוואה נערכה על ידי עו"ד גולדנברג, בעוד אשר הוא עצמו העד כי המנוחה הגיעה אליו עם טיוטות צוואה מודפסות;
זאת מעבר לעובדה כי הצוואה דנן דומה לטיוטות שהוקלדו על ידי ג';
ה. חיזוק למסקנה כי הצוואה לא נערכה על ידי עו"ד גולדנברג, ניתן למצוא בחוסר סבירות, תהיות וסתירות בחלק מהוראותיה, כמפורט בסעיף 17 להודעת הערעור;
ו. כשקבעה כי המנוחה נפגשה עם עו"ד גולדנברג שלוש פגישות, בעוד שהתקיימו שתי פגישות בלבד;
ז. כלשא ייחס כל משקל לעובדה, כי לפגישות עם עו"ד גולדנברג התלוותה למנוחה, מעבר למטפלת שלה, גם ג'. זאת אפילו, כעדותו של עו"ד גולדנברג, בזמן הפגישות עם המנוחה בלשכתו, ג' והמטפלת המתינו מחוץ ללשכתו.
ח. כשייחס משקל מסויים לסרטון שהסריט עו"ד גולדנברג במהלך פגישת החתימה על הצוואה, כשבסרטון לא רואים את שלב חתימת המנוחה על הצוואה;
ט. שלא ייחס כל משקל למחדל המשיבים בהבאת עדת הקיום השניה של הצוואה, עובדת במשרדו של עו"ד גולדנברג, הגב' איריס צורי שוסטר, שתעיד על הליך חתימת הצוואה;
י. כשייחס את כתיבת ההתחשבנות בין המנוחה לאחותה, למנוחה, ובכך חיזוק לכאורי לצלילות דעתה ולשליטתה ביד רמה בניהול נכסיה, בעוד שמי שהכין את ההתחשבנות היתה האחות עצמה;
יא. כשקבע, למרות כל הראיות שעמדו בפניו, כי השתכנע שהצוואה משקפת את רצונה של המנוחה.
תשובת המשיבים 1-4 לכתב הערעור
23. המשיבים 1-4 השיבו לכתב הערעור, וביקשו לדחותו מטעמים כדלקמן:
א. המערערות כשלו מלהוכיח בבית משפט קמא ולו טענה אחת מטענותיהן נגד הצוואה. המערערות היו בנתק מהמנוחה במשך כאחת עשרה שנים לפחות טרם עריכת הצוואה, ולא ידעו דבר על המנוחה בעת הרלוונטית ועל נסיבות עריכת הצוואה;
מאידך הוכח כי הצוואה נערכה על ידי עו"ד גולדנברג, ללא תיווך או מעורבות מי מהמשיבות, תוך הבעת רצון מלאה וחופשית של המנוחה בפני עו"ד גולדנברג על תוכן הצוואה, כפי שהצהיר והעיד עו"ד גולדנברג, עדות שנמצאה כמהימנה על ידי השופטת קמא;
ב. המערערות חוזרות על טענותיהן, שלא התקבלו על ידי בית משפט קמא, גם בפני ערכאת הערעור, בנסיון למקצה שיפורים בפני ערכאת הערעור;
ג. המערערות לא הוכיחו כי מצבה הבריאותי ו/או הנפשי של המנוחה לא היה תקין במועד עריכת וחתימת הצוואה;
ד. ההסכם שבין המשיבים 1-4 לר' לא היווה "דמי שתיקה" בעבור רו', שכן ר' נתנה תצהיר לפני ההסכמה, ונחקרה עליו על ידי ב"כ המערערות לאחר שהודע על ההסכמה בין המשיבים;
בכל מקרה עולה מעדותה של ר' כי אין בידיעתה דבר באשר לנסיבות עריכת הצוואה, שכן ר' היתה בנתק מהמנוחה בעת הרלוונטית, בשל דרישת המנוחה מר', להשבת חלק מסכום שקיבלה על ידה (קיבלה שני מליון ₪, ונדרשה להחזיר מליון ₪);
ה. אין קשר בין הסרת התנגדותה של ר' לקיום הצוואה, לבין ההסכם שנחתם בינה לבין אחיה המשיבים 1-4. הסכם הפשרה ביניהם עוסק בהעברת חלקה של ר' בשתי דירות שקיבלה במסגרת ירושת אביה המנוח ז"ל, ולא קשור לצוואת או לעזבון המנוחה;
ו. טענת המערערות, כי אישור בית משפט קמא את הסכם הפשרה שבין ר' לאחיה, חרץ את גורלה של התובענה קמא לחובתם – לא הוכחה. בית משפט קמא הכריע בתובענה זאת רק על בסיסי הראיות שעמדו בפניו, כעולה מפסק דינו המפורט, ואין קשר להסכם הפשרה שנכרת בין המשיבים;
ז. המערערות תוקפות גם קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין, בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב. זאת מעבר לעובדה כי כל טענה של המערערות הועברה דרך מבחני הדין והפסיקה על ידי בית משפט קמא, לאחר שקלול כל הראיות שעמדו בפניו;
ח. בצדק דחתה השופטת קמא את טענת זיוף חתימת המנוחה שטענו לה המערערות, תוך הסתמכות על המומחית גבעון, אותה לא טרחו המערערות לחקור. אמנם המערערות הגישו בקשה לפסילת המומחית וחוות דעתה, אך בקשה זאת נדחתה על ידי בית משפט קמא. למרות זאת לא טרחו המערערות לזמן את המומחית לחקירה ולמצער לשלוח לה שאלות הבהרה;
ט. בצדק דחה בית המשפט, תוך דיון נרחב, את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת שהעלו המערערות בתובענה קמא. כאמור המערערות לא היו בקשר עם המנוחה במשך שנים ולא ידעו מה המצבה הבריאותי, הנפשי והתפקודי. לכן גם לא עמדו בנטל הראיה והשכנוע להוכיח השפעה בלתי הוגנת מצד מי מהמשיבים 1-4 על המנוחה, שהוביל לרישום הצוואה ו/או לתוכנה.
בנדון יוצאות המערערות נגד קביעות עובדה ומהימנות של בית משפט קמא בדבר עצמאותה של המנוחה בעת הרלוונטית, צלילותה, חוסר התלות שלה במי מהמשיבים ועוד נתונים כמפורט בפסק הדין. זאת הגם שבית משפט קמא קבע ופסק את דינו לנוכח הראיות שעמדו בפניו, ובכלל זה גם עדותו הברורה והקוהרנטית בנדון של עו"ד גולדנברג, בה נתן אמון.
י. בצדק דחה בית משפט קמא, תוך דיון נרחב וקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, את טענת המערערות בדבר מעורבות מי מהמשיבים (והכוונה בעיקר לו' ו/או ג') בעריכת הצוואה.
בצדק קבע בית משפט קמא עובדתית כי ו' לא היתה מעורבת בעריכת הצוואה דנן, ובעבר כל שביקשה מהמנוחה, היה להפריד בין נכסי העזבון שיועברו למערערות ובין אלה שיועברו למשיבים. גרסתה של ו' בנדון לא נסתרה.
כן קבע בית משפט קמא, כי מעורבותה של ו' בצוואות העבר משנת 2016, היתה כללית ואינה מגיעה כדי השפעה בלתי הוגנת או מעורבות המצדיקה את ביטולן.
יא. לא הוכח כי ההתעסקות הפנימית של המשיבים, בינם לבין עצמם (שיחות, מיילים או הודעות וואטסאפ) הובאו לידיעתה של המנוחה ו/או השפיעו על תוכן צוואתה. במיוחד נכון הדבר לנוכח עדותו של עו"ד גולדנברג שערך הצוואה למנוחה, ששלל כל התערבות של ג' ו/או מי מהמשיבים בניסוח הצוואה שערך.
הקלדת צוואותיה של המנוחה בעבר, והקלדת טיוטת הצוואה הנדונה, היו טכניים בלבד.
בכל מקרה, בנוגע לצוואה האחרונה דנן, ניגשה המנוחה לעו"ד גולדנברג, לשם עריכה מחדש, תוך בחינה קפדנית בדבר רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה.
עו"ד גולדנברג ישב עם המנוחה פגישה ארוכה (כשעה), אליה באה עם טיוטת הצוואה המוקלדת ומסמכים נוספים (כפי שהעיד), תוך שהוא דולה ומתרשם מרצונה האמיתי והחופשי של המנוחה. עובדה זאת גם מלמדת, כי הקלדת טיוטת הצוואה על ידי ג' היה טכני במהותו, של מסמך ראשוני בסיסי, ש"התבשל" לכדי צוואה מוגמרת בפגישה בין המנוחה עם עו"ד גולדנברג.
יב. בכל מקרה שתי הפגישות הארוכות (כעדותו של עו"ד גולדנברג, וכקביעת בית משפט קמא) שנערכו בין עו"ד גולדנברג לבין המנוחה עד חתימת הצוואה, ניתקו כל קשר בין "פעלתנות" זוכה על פי הצוואה, שנפגש באופן עצמאי עם עורך דין, שעורך בעבורו את הצוואה מחדש.
עצמאותה של המנוחה, ממנה התרשם באופן מוחלט גם עו"ד גולדנברג, הוביל את המנוחה לחתום בפני עו"ד גולדנברג על יפוי כח מתמשך, כשמיופות הכח היו וו' וג'.
המערערות לא סתרו את עדותו של עו"ד גולדנברג, לרבות התרשמותו הישירה מצלילותה ועצמאותה של המנוחה במועדי עריכת וחתימת הצוואה.
טענתן של המערערות, כי נוסח הצוואה שנערכה על ידי עו"ד גולדנברג מלמד על "העתק הדבק" מהטיוטה שהוקלדה על ידי ג', ראויה להידחות מהטעמים הבאים:
1. טענה זאת לא נטענה בפני בית משפט קמא, אלא לראשונה במסגרת הערעור הנדון;
2. עו"ד גולדנברג בחן החומר שהועבר אליו, לרבות טיוטת הצוואה שהוקלדה על ידי ג', והתרשם כי זהו רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה, מבלי שהדבר הוכתב לה או נכפה עליה;
3. עובדתית הטענה אינה נכונה. הצוואה כפי שנחתמה אינה בעלת נוסח זהה לטיוטה שהודפסה על ידי ג'. ישנם מספר שינויים בין שני המסמכים, המלמדים על עריכת הצוואה על ידי עו"ד גולדנברג. היינו אין מדובר ב"העתק הדבק" של הטיוטה שהוקלדה על ידי ג'.
4. עו"ד גולדנברג העיד כי המנוחה הגיעה אליו לא רק עם טיוטת הצוואה שג' הקלידה בעבורה, אלא אם מסמכים ותרשומות נוספות שערכה המנוחה בעצמה (סעיף 6 לתצהירו של עו"ד גולדנברג, שצורף כנספח 4 לתשובת במשיבים 1-4). טענותיה הממוחזרות בפנינו של ב"כ המערערות, כי "אותן הערות בכתב יד זה גם לא הערות שהיא בעצמה כתבה אלא אותן הערות שהופיעו בצוואות קודמות, בין אם העתיקה אותן ובין אם הוכתבו לה..." (עמ' 2 לפרו' ישיבת הערעור שו' 7-8), לא שכנעו את בית המשפט קמא, שכאמור בחר לתת אמון מלא בעדותו של עו"ד גולדנברג, שהעיד כי "השתמשתי בנתונים שמסרה וערכתי אותם לתוך הצוואה" (עמ' 54 לפרו' שו' 15).
עו"ד גולדנברג בחקירתו הנגדית לא נשאל כל שאלה בדבר המסמכים והתרשומות הנוספים עימם הגיעה המנוחה לפגישות עימו, מעבר לטיוטת הצוואה אותה הקלידה ג'. היה מצופה כי ב"כ המערערות תפנה אליו שאלה, אם בחן מי ערך את המסמכים או התרשומות הנוספות, ולא עשתה כן.
לא בכדי לא השתכנע בית משפט קמא מטענת המערערות, כי תרשומות ומסמכים אלה לא הוכנו על ידי המנוחה, או שהוכתבו לה.
יג. באשר לטענת המערערות בדבר מחדל המשיבים באי הבאה לעדות של עדת הקיום השניה של צוואה (נזכיר כי עו"ד גולדנברג היה עד הקיום הראשון), אין אלא להפנות טענה זאת לעצמן. נטל הראיה להוכחת צדקת ההתנגדות לקיום הצוואה מוטל על כתפיהן, והן היו צריכות לזמנה לעדות;
ההיפך – אי זימון עדת הקיום השניה לעדות על ידי המערערות יש לזקוף לחובת גרסת המערערות בנדון;
יד. דין טענת המערערות בדבר הוראות צוואה לא סבירות להידחות. אין זאת אלא חזרה על טענות שנטענו בפני בית משפט קמא, שנדחו על ידו.
בכל אופן נקבע בנדון עובדתית על ידי בית משפט קמא, כי לא מצא חוסר סבירות בהוראות הצוואה, וכי אין ההוראות מנותקות מן המציאות בה חיה המנוחה במועד עריכת הצוואה (סעיף 49 לפסק הדין).
תשובת ר' (משיבה 5) לכתב הערעור
24. ר' השיבה לכתב הערעור, וביקשה לדחותו מטעמים כדלקמן:
א. אין טעות בקביעת בית משפט קמא, כי הוכח לו שהצוואה דנן מבטאת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
הצוואה נערכה על ידי עו"ד גולדנברג, שערך אותה בעבור המנוחה, עת היתה צלולה ועצמאית, כעדותו בבית משפט קמא שזכתה לאמון השופטת קמא.
עו"ד גולדנברג פירט בתצהירו ובעדותו כי התרשם מצלילותה ובהירות מחשבתה של המנוחה, במסגרת שתי פגישות ארוכות (בנות כשעה כל אחת מהן) שקיים עימה ביחידות (בפגישה השניה חתמה המנוחה על הצוואה), תוך שהפגינה ידע על אודות רכושה ונכסיה.
מרווח הזמן בין שתי הפגישות של המנוחה עם עו"ד גולדנברג היה כשלושה חודשים. היינו חתימת הצוואה על ידי המנוחה לא נעשתה בלחץ זמנים;
ב. בצדק, ובאופן מבוסס (כעולה מנימוקי פסק הדין) דחה בית משפט קמא את טענת זיוף חתימת המנוחה על הצוואה, את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת ואת טענת מעורבותם של מי מהמשיבים בעריכת הצוואה.
ג. המערערות לא הוכיחו, ועליהן נטל הראיה בנדון, כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות אחר עזבונה במועד עריכת הצוואה. ההיפך – בית משפט קמא התרשם וקבע כי הוכחה לו צלילות דעתה של המנוחה בעת עריכת הצוואה, באופן ששיקפה את רצונה האמיתי.
ד. המחלוקת שהיתה בתחילת הדרך בין המשיבים 1-4 לר' וההסכם ביניהם שפתר מחלוקת זאת, לא השפיע כלל על הסוגיה שעמדה על המדוכה במסגרת התביעה דנן, שהיא – תוקפה של צוואת המנוחה האחרונה.
הסכם הפשרה שבין ר' לאחיה עסק בנכסים שירשו במסגרת עזבון אביהם ז"ל ומתנות שקיבלו בחיי המנוחה. היינו ההסכם לא נגע בעזבון המנוחה, בו עוסקת הצוואה שבחינתה עמדה על הפרק.
בכל אופן ר' נחקרה על ידי ב"כ המערערות על תצהירה שהגישה לבית המשפט עוד טרם ההגעה להסכמה עם אחיה, שייתרה את המשך התנגדותה לקיום הצוואה.
ה. אין ממש בטענות המערערות על טעויות עובדתיות בפסק הדין, למעט העובדה כי התקיימו בין המנוחה לעו"ד גולדנברג שתי פגישות ולא שלוש פגישות , כפי שנקבע בפסק הדין. אולם אין בטעות עובדתית זאת, שהינה בבחינת "פליטת קולמוס" כל השפעה על תוכן הקביעות וההתרשמות החיובית של בית משפט קמא מעדותו של עו"ד גולדנברג.
ו. טענת חוסר הסבירות בהוראות הצוואה, כפי שהעלו המערערות, אינה במקומה. ערך חופש הציווי מחייב אותנו לבחון את רצונה האמיתי של המנוחה, ואפילו העדיפה נהנים כאלה ואחרים בצוואה, תוך בחינת נסיבות חייה לאורך השנים.
דיון והכרעה
25. אקדים ואומר כי שוכנעתי להמליץ לחבריי לדחות את הערעור.
26. עיון בפסק הדין מלמד כי הוא מבוסס על מספר רכיבים מרכזיים, הכורכים בחובם קביעת ממצאי עובדה ומהימנות, כדלקמן:
א. דחיית טענת זיוף חתימתה של המנוחה על הצוואה, בהסתמך על חוות דעתה של המומחית גבעון. נזכיר כי המערערות בחרו שלא לשלוח למומחית שאלות הבהרה ו/או להזמינה לחקירה על חוות דעתה, והסתפקו בבקשה לפסלה ו/או לפסול את חוות דעתה, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט קמא.
ב. דחיית טענת השפעה בלתי הוגנת מצד מי מהמשיבים, שגרמה למנוחה לצוות את שציוותה בצוואה, תוך דיון והנמקה נרחבים וקביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ראו דבריי בסעיף 14 לעיל, וציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 15 לעיל).
ג. דחיית טענת מעורבות (נטילת חלק) של מי מהמשיבים (והכוונה בעיקר לוו' וג') בעריכת הצוואה שאמור להוביל לפסילתה מכח סעיף 35.
בית משפט קמא דחה טענה זאת תוך דיון נרחב ומנומק הכולל בחובו קביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ראו ציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 17 לעיל).
בנדון סמך בית משפט קמא על עדותו של עו"ד גולדנברג, הן מבחינת עובדות הדברים והן מבחינת מהימנותם, כי:
עסקינן במנוחה שהייתה צלולה בעת עריכת הצוואה וחתימתה עליה;
תוכן הצוואה שיקף את רצונה החופשי והאמיתי;
קיים שתי פגישות ארוכות עם המשיבה, במרווח זמן של כשלושה חודשים, מהן התרשם כי המנוחה שלטה ברכושה ובנכסיה, וידעה לכוונו (את עורך הדין) לרצונה האמיתי מה ייעשה בהם לאחר מותה, בעת עריכת הצוואה;
בניסוח הצוואה עורך הדין לא פעל בשיטת "העתק הדבק" של הטיוטה שהוקלדה על ידי ג', אלא ניסח וערך הצוואה מחדש. זאת הגם שנותר, מטבע הדברים, דמיון מסוים לנוסח הצוואה שהוקלד על ידי ג'.
ד. דחיית טענת המערערות בדבר חוסר סבירות חלק מהוראות הצוואה, מהטעם שיש לבחון את הוראות הצוואה בכללותה, על רקע נסיבות חייה של המנוחה, והתנהלותה עם נהני הצוואה לאורך השנים.
ה. התרשמות ושכנוע, לנוכח מכלול הראיות ששמע, כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
27. המערערות בערעורן הנדון, ממחזרות למעשה את כל טענותיהן שנטענו בבית משפט קמא ונדחו, ואף מעלות טענות חדשות (ונעמוד עליהן להלן) שלא בא זכרן בפני בית משפט קמא, תוך תקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בפסק הדין. זאת במטרה לכאורית לנהל את המשפט מחדש.
דרך פעולה זאת בעייתית משהו, שכן נאמר לא אחת בפסיקה כי הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר [ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב (15.1.2004); ע"א 826/21 הימנותא בע"מ נ' יוסף שדאד (3.3.21)], והמקרה דנן אינו כזה.
עיון בפסק הדין לכל אורכו, נימוקיו וקביעותיו, מלמד כי לא נפלה בו טעות שתצדיק התערבות ערכאת הערעור באף אחד מממרכיביו, המפורטים בסעיף 26 לעיל.
לא נעלם מעיניי כי השופטת קמא טעתה טעות עובדתית אחת, כי התקיימו בין עו"ד גולדנברג למנוחה שלוש פגישות בעוד אשר התקיימו שתי פגישות בלבד. יחד עם זאת סבורני כי טעות זאת, שהינה בבחינת פליטת קולמוס לטעמי, אינה מהותית ואינה משפיעה כהוא זה על מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא.
28. במצב דברים זה הייתי יכול לסיים את פסק הדין ולומר, שלאור האמור לעיל, יש מקום לקבוע כי:
א. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;
ב. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;
ג. אין בפסק הדין טעות שבחוק.
לכן יש מקום לדחות הערעור מכח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.
29. יחד עם זאת ולהשלמת התמונה ארחיב מעט להלן בהבהרת הדברים, ובהנמקת דחיית הערעור.