תשובת ר' (משיבה 5) לכתב הערעור
24. ר' השיבה לכתב הערעור, וביקשה לדחותו מטעמים כדלקמן:
א. אין טעות בקביעת בית משפט קמא, כי הוכח לו שהצוואה דנן מבטאת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
הצוואה נערכה על ידי עו"ד גולדנברג, שערך אותה בעבור המנוחה, עת היתה צלולה ועצמאית, כעדותו בבית משפט קמא שזכתה לאמון השופטת קמא.
עו"ד גולדנברג פירט בתצהירו ובעדותו כי התרשם מצלילותה ובהירות מחשבתה של המנוחה, במסגרת שתי פגישות ארוכות (בנות כשעה כל אחת מהן) שקיים עימה ביחידות (בפגישה השניה חתמה המנוחה על הצוואה), תוך שהפגינה ידע על אודות רכושה ונכסיה.
מרווח הזמן בין שתי הפגישות של המנוחה עם עו"ד גולדנברג היה כשלושה חודשים. היינו חתימת הצוואה על ידי המנוחה לא נעשתה בלחץ זמנים;
ב. בצדק, ובאופן מבוסס (כעולה מנימוקי פסק הדין) דחה בית משפט קמא את טענת זיוף חתימת המנוחה על הצוואה, את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת ואת טענת מעורבותם של מי מהמשיבים בעריכת הצוואה.
ג. המערערות לא הוכיחו, ועליהן נטל הראיה בנדון, כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות אחר עזבונה במועד עריכת הצוואה. ההיפך – בית משפט קמא התרשם וקבע כי הוכחה לו צלילות דעתה של המנוחה בעת עריכת הצוואה, באופן ששיקפה את רצונה האמיתי.
ד. המחלוקת שהיתה בתחילת הדרך בין המשיבים 1-4 לר' וההסכם ביניהם שפתר מחלוקת זאת, לא השפיע כלל על הסוגיה שעמדה על המדוכה במסגרת התביעה דנן, שהיא – תוקפה של צוואת המנוחה האחרונה.
הסכם הפשרה שבין ר' לאחיה עסק בנכסים שירשו במסגרת עזבון אביהם ז"ל ומתנות שקיבלו בחיי המנוחה. היינו ההסכם לא נגע בעזבון המנוחה, בו עוסקת הצוואה שבחינתה עמדה על הפרק.
בכל אופן ר' נחקרה על ידי ב"כ המערערות על תצהירה שהגישה לבית המשפט עוד טרם ההגעה להסכמה עם אחיה, שייתרה את המשך התנגדותה לקיום הצוואה.
ה. אין ממש בטענות המערערות על טעויות עובדתיות בפסק הדין, למעט העובדה כי התקיימו בין המנוחה לעו"ד גולדנברג שתי פגישות ולא שלוש פגישות , כפי שנקבע בפסק הדין. אולם אין בטעות עובדתית זאת, שהינה בבחינת "פליטת קולמוס" כל השפעה על תוכן הקביעות וההתרשמות החיובית של בית משפט קמא מעדותו של עו"ד גולדנברג.
ו. טענת חוסר הסבירות בהוראות הצוואה, כפי שהעלו המערערות, אינה במקומה. ערך חופש הציווי מחייב אותנו לבחון את רצונה האמיתי של המנוחה, ואפילו העדיפה נהנים כאלה ואחרים בצוואה, תוך בחינת נסיבות חייה לאורך השנים.
דיון והכרעה
25. אקדים ואומר כי שוכנעתי להמליץ לחבריי לדחות את הערעור.
26. עיון בפסק הדין מלמד כי הוא מבוסס על מספר רכיבים מרכזיים, הכורכים בחובם קביעת ממצאי עובדה ומהימנות, כדלקמן:
א. דחיית טענת זיוף חתימתה של המנוחה על הצוואה, בהסתמך על חוות דעתה של המומחית גבעון. נזכיר כי המערערות בחרו שלא לשלוח למומחית שאלות הבהרה ו/או להזמינה לחקירה על חוות דעתה, והסתפקו בבקשה לפסלה ו/או לפסול את חוות דעתה, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט קמא.
ב. דחיית טענת השפעה בלתי הוגנת מצד מי מהמשיבים, שגרמה למנוחה לצוות את שציוותה בצוואה, תוך דיון והנמקה נרחבים וקביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ראו דבריי בסעיף 14 לעיל, וציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 15 לעיל).
ג. דחיית טענת מעורבות (נטילת חלק) של מי מהמשיבים (והכוונה בעיקר לוו' וג') בעריכת הצוואה שאמור להוביל לפסילתה מכח סעיף 35.
בית משפט קמא דחה טענה זאת תוך דיון נרחב ומנומק הכולל בחובו קביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ראו ציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 17 לעיל).
בנדון סמך בית משפט קמא על עדותו של עו"ד גולדנברג, הן מבחינת עובדות הדברים והן מבחינת מהימנותם, כי:
עסקינן במנוחה שהייתה צלולה בעת עריכת הצוואה וחתימתה עליה;
תוכן הצוואה שיקף את רצונה החופשי והאמיתי;
קיים שתי פגישות ארוכות עם המשיבה, במרווח זמן של כשלושה חודשים, מהן התרשם כי המנוחה שלטה ברכושה ובנכסיה, וידעה לכוונו (את עורך הדין) לרצונה האמיתי מה ייעשה בהם לאחר מותה, בעת עריכת הצוואה;
בניסוח הצוואה עורך הדין לא פעל בשיטת "העתק הדבק" של הטיוטה שהוקלדה על ידי ג', אלא ניסח וערך הצוואה מחדש. זאת הגם שנותר, מטבע הדברים, דמיון מסוים לנוסח הצוואה שהוקלד על ידי ג'.
ד. דחיית טענת המערערות בדבר חוסר סבירות חלק מהוראות הצוואה, מהטעם שיש לבחון את הוראות הצוואה בכללותה, על רקע נסיבות חייה של המנוחה, והתנהלותה עם נהני הצוואה לאורך השנים.
ה. התרשמות ושכנוע, לנוכח מכלול הראיות ששמע, כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
27. המערערות בערעורן הנדון, ממחזרות למעשה את כל טענותיהן שנטענו בבית משפט קמא ונדחו, ואף מעלות טענות חדשות (ונעמוד עליהן להלן) שלא בא זכרן בפני בית משפט קמא, תוך תקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בפסק הדין. זאת במטרה לכאורית לנהל את המשפט מחדש.
דרך פעולה זאת בעייתית משהו, שכן נאמר לא אחת בפסיקה כי הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר [ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב (15.1.2004); ע"א 826/21 הימנותא בע"מ נ' יוסף שדאד (3.3.21)], והמקרה דנן אינו כזה.
עיון בפסק הדין לכל אורכו, נימוקיו וקביעותיו, מלמד כי לא נפלה בו טעות שתצדיק התערבות ערכאת הערעור באף אחד מממרכיביו, המפורטים בסעיף 26 לעיל.
לא נעלם מעיניי כי השופטת קמא טעתה טעות עובדתית אחת, כי התקיימו בין עו"ד גולדנברג למנוחה שלוש פגישות בעוד אשר התקיימו שתי פגישות בלבד. יחד עם זאת סבורני כי טעות זאת, שהינה בבחינת פליטת קולמוס לטעמי, אינה מהותית ואינה משפיעה כהוא זה על מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא.
28. במצב דברים זה הייתי יכול לסיים את פסק הדין ולומר, שלאור האמור לעיל, יש מקום לקבוע כי:
א. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;
ב. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;
ג. אין בפסק הדין טעות שבחוק.
לכן יש מקום לדחות הערעור מכח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.
29. יחד עם זאת ולהשלמת התמונה ארחיב מעט להלן בהבהרת הדברים, ובהנמקת דחיית הערעור.