אי הוכחת נטילת חלק בעריכת הצוואה – סעיף 35
54. כאמור דחה בית משפט קמא את טענת המערערות כי המשיבים (ושוב, הכוונה בעיקר לוו' וג', שהקלידה את טיוטת הצוואה האחרונה, עימה, ועם מסמכים נוספים ניגשה המנוחה לעו"ד גולדנברג) נטלו חלק בעריכת הצוואה. לכן השתכנע לקבוע, כי אין מקום לפסול הצוואה מכוחו של סעיף 35 לחוק הירושה.
55. דרך הילוכו של בית משפט קמא בשאלה זאת, קביעותיו ומסקנותיו פורטו על ידינו בסעיפים 16-17 לעיל, תוך ציטוט נרחב מפסק הדין בנקודה זאת בסעיף 16 לעיל.
56. לאור ההרחבה בנקודה זאת לעיל אקצר להלן, ואבהיר מדוע לטעמי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זאת.
57. סעיף 35 לחוק הירושה שכותרתו :"צוואה לטובת עדים" קובע כדלקמן:
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה -בטלה".
58. ביסוד הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מונחת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338 (להלן: "ענין שטיינר"); ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה (3) 837).
הסעיף קובע שלוש חלופות שבהתקיים אחת מהן יש להביא לבטלות הוראה לטובת הנהנה הקיימת בצוואה, גם אם יוכיח שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצווה.
החלופות הן כדלקמן:
הוראת הצוואה מזכה מי שערך אותה;
הוראת צוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה;
הוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.
59. בית המשפט עמד בפסק הדין על שלוש חלופות סעיף 35 ופרשנותן בפסיקה (סעיפים 35-37 לפסק הדין, והפסיקה שם).
בית משפט קמא יישם הפסיקה למקרה דנן (הקטעים הרלוונטיים מפסק הדין קמא צוטטו בהרחבה בסעיף 16 לעיל).
אפנה לדבריי בסעיף 17 לעיל, כי בית משפט קמא היה ער לטענת המערערות בדבר מעורבותן של ו' וג' בעריכת צוואות המנוחה, ניתח את מצב הדברים וקבע, לנוכח הראיות שעמדו בפניו (לרבות עדים והתרשמות מהם), כי:
"...בסופו של דבר, הרושם הוא שחרף המעורבות המתוארת, הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה ועל כן לא מתקיימת החזקה שבסעיף 35 לחוק הירושה..." (ציטוט מסעיף 40 לפסק הדין).
הדברים מצוטטים בהרחבה בסעיף 16 לעיל, ותמציתם "על קצה המזלג", היא כדלקמן:
א. מעורבותה של ג' התמצתה בהקלדת טיוטת הצוואה האחרונה, כמו גם הקלדת צוואות קודמות של המנוחה, שהמנוחה עצמה ערכה בכתב יד או הכתיבה לה;
ב. מעורבותה של ו' התבטאה בעיקר בלחצה על המנוחה לערות צוואה בה תפריד בין חלקם של ילדיה לבין חלקם של המערערות, ללא התערבות בתוכן החלוקה ביניהם;
ג. בסופו של דבר המנוחה ערכה את צוואתה האחרונה בעדים בפני עו"ד גולדברג, שישב איתה שתי פגישות ארוכות, התרשם מצלילותה ורצונה החופשי והאמיתי. עו"ד גולדנברג ערך את הצוואה האחרונה בהסתמך על הטיוטה שהוקלדה על ידי ג', אך גם בהסתמך על מסמכים נוספים (שפורטו בפסק הדין) ושתי שיחות ארוכות עם המנוחה ביחידות.
ד. מכל אלה ניתן להסיק ולקבוע, כי הצוואה האחרונה שהוגשה לקיום, משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה.
60. הרושם הוא כי בית משפט קמא נתן משקל רב לתצהירו ועדותו של עו"ד גולדנברג בפניו, בדבר עריכת הצוואה מחדש, התרשמותו מצלילותה של המנוחה ושכנועו כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
כך השתכנע בית המשפט לאחר התרשמות במישרין מעדותו הנרחבת של עו"ד גולדנברג בפניו, ובכך לא מצאתי הצדקה או מקום להתערב.
משכך הם פני הדברים אין גם כל טעות בקביעת בית המשפט קמא, כי למעשה עריכת הצוואה דנן לא החלה עם הקלדתה על ידי ג' אלא עם עריכתה על ידי עו"ד גולדנברג.
כך קבע בית משפט קמא בהסתמך על ע"א 433/77 הררי נ' הררי (20.12.1979), לענין מעורבות עורך דין בהכנת/עריכת צוואה בעדים, דוגמת זאת דנן:
"אין לומר כי בכל מקרה, עריכת הצוואה ונטילת חלק בעריכתה מתחילים בשלב שבו מועלית הצוואה על הכתב. הדבר תלוי בנסיבות. כך, למשל, בצוואת בעדים, אשר האחריותה פרופסיונאלית עליה נתונה בידי עורך-דין, ניתן לראות תחילתה של העריכה בפעולותיו של עורך-הדין..., שכן חזקה על עורך-הדין שיטול לידיו מבראשית את הפעולות הקשורות בעריכת הצוואה באופן שתינתן למצווה ההזדמנות להגיע לכדי גמירת דעת עצמאית וחופשית..." (ציטוט מפסקה 4 לפסק הדין).
במילים אחרות – אפילו בא המצווה לעורך דין עם טיוטת צוואה מוכנה, אך עורך הדין, כך מתקבל הרושם (כבמקרה דנן), ישב עימו, דן עימו בתוכן הצוואה וערך אותה מחדש, יש לומר כי תחילת עריכת הצוואה תהא בפעולותיו של עורך הדין, ולא קודם לכן.
במקרה כזה יש לומר כי "הרי עורך-הדין ייפגש עם המצווה ויברר את רצונו, וכאשר עורך-הדין בעצמו אינו צד מעוניין בצוואה, הרי אין לחשוש כי יכניס איזו הוראה לצוואה מיזמתו מבלי שהיתה הוראה בנדון זה או לפחות הסכמה על כך מאת המצווה עצמו" (ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פד"י מ(3) 105, 108).
בנדון גם נפנה לספרו של כב' השופט שוחט, "פגמים בצוואות" (הוצאת סדן), עמ' 309, שם ציין המחבר כי המילים "מי שערך אותה" שבסעיף 35, צריכות לקבל פירוש דווקני, באופן שאינן כוללות בחובן מעורבות שהינה בגדר הכנה טכנית של המסמך.
במקרה דנן, נתן בית משפט קמא אמון בגרסתה של ג', כי מעורבותה (עוד טרם מעורבותו של עו"ד גולדנברג) הסתכמה בהקלדה טכנית של דברי המנוחה. בקביעה זו, המבוססת על מהימנות, לא מצאתי מקום להתערב.
61. אצטט קטע מסויים (פסקות 15-16) מענין שוורץ, בנסיבות דומות למקרה דנן, שכמו נאמרו למקרה דנן, ותומכים בקביעת בית משפט קמא בדחותו את תחולת סעיף 35 לנוכח נסיבותיו:
"בית-המשפט המחוזי דחה את הטענה כי אנשי המשיבה נטלו חלק בעריכת הצוואה. מעורבותם של אנשי המשיבה, כך פסק, אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. בנסיבות המקרה אין עילה להתערב גם בקביעה זו.
אכן, אנשי המשיבה גילו מעורבות בהליכים שקדמו לחתימה על הצוואה. הדבר מצא ביטויו בפנייתם לנוטריון, בקשר שיצרו בינו לבין המנוח, בהסעת המנוח למשרדו של עורך-הדין ובחזרה ממנו, בתשלום דמי הנסיעה, בליוויו הצמוד של המנוח בשתי הפגישות הראשונות ובתשלום שכר טרחתו של עורך-הדין מכספי המשיבה. לא בכדי קבע השופט המחוזי כי 'ככלל – הם [אנשי המשיבה – א' ר'] גילו עניין ברכושו של המנוח, פעלו ככל שניתן שהנחלתו למבקשת [המשיבה כאן – א' ר'] אכן תתבצע ועשו להצניע את המעורבות הזאת' (סעיף 1(ה) לפסק-הדין), אלא שבכך לא סגי כדי לפסול את הצוואה.
כאמור, נבחנות מעורבותו של הנהנה ונפקותה לעניין הוראת סעיף 35 על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה. כבר נפסק כי העובדה שהנהנה הזמין את עורך-הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו (ולהבדיל במקרה דנן העיד עו"ד גולדנברג כי המנוחה שילמה את שכר טרחתו, עמ' 58 לפרו' שו' 19 – ח"ש) אין בה די כדי להביאו בכלל מי שנטלו חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט קדמי בע"א 760/86 רוזן נ' שולמן [14], בעמ' 590). כן נפסק כי העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ביניש בע"א 2500/93 הנ"ל [8]).
...גם במקרה זה, אין במעורבותם של אנשי המשיבה כדי להטות את הכף לעבר פסילתה של הצוואה מכוח הוראת סעיף 35. על-אף פעלתנותם היתרה של אנשי המשיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה לי שהליך עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. כאמור, דאג זה האחרון להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה – מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו. בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית-משפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא הייתה לאנשי הישיבה כל מעורבות. אשר-על-כן, לא הוכח קיומה של עילת הפסלות השלישית".
ההשלכה למקרה דנן ברורה, וכאמור תומכת בקביעת השופטת קמא שדחתה את תחולת סעיף 35, על חלופותיו, על נסיבות המקרה דנן.
62. לסיכום הדברים נאמר כי:
"בהתאם להלכה הפסוקה, עילת בטלות זו נבחנת לפי הנסיבות הכוללות של עריכת הצוואה, ובהן טיב המעורבות ועוצמתה. הבחינה אם הנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה בנוגע לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. במקרים רבים השאלה תהא מה הוא חלקו ה'אמיתי' של המצווה בעריכת הצוואה, ומה חלקם של הנהנים" [ציטוט מעמ"ש (ב"ש) 756-06-20 א.ד. נ' ד.ח. (21.1.2021)].
במקרה דנן בית משפט קמא השתכנע, כי מעורבותן של ג' ו' בעריכת הצוואה לא היתה בעוצמה שהביאה לאיון רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה;
בכל מקרה, כך נקבע, הצוואה נערכה למעשה מחדש על ידי עו"ד גולדנברג באופן שאויינה כל התערבות מצידן של ו' וג'י בעריכת הצוואה.
בממצאים אלה של בית משפט קמא, שהינם ממצאי עובדה ומהימנות הנסמכים על התרשמות ישירה מהעדויות שבפניו, לא מצאתי כאמור מקום או סיבה להתערב.
אכן "התנהגות המשיבים אינה נקיה מכל רבב, עם-זאת, מכיוון שבתי המשפט פרשו תמיד פירוש צר ודוקני את המושג 'נטילת חלק בעריכת הצוואה' ולאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של השופט המלומד כי אין לבטל הצוואה" (ע"א 14/90 כהן נ' אשכנזי, עמ' 5 (1990)).
כדברי בית המשפט העליון במקרה דומה, הנכונים גם לנסיבות המקרה דנן.
סבירות הוראות הצוואה
63. טענותיהן של המערערות בדבר אי סבירות הוראות הצוואה, נדונה בהרחבה על ידי בית משפט קמא במסגרת פסק הדין (סעיף 44-49) ונדחתה.
64. עמדנו על כך בסעיף 18 לעיל, וארחיב מעט.
ציין בית המשפט בסעיף 44 לפסק הדין כי:
"בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו של המצווה. אין זה מתפקידו של בית המשפט לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. תפקידו של בית-המשפט לבחון האִם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה".
אני מסכים עם אמירה זאת.
65. אכן נאמר בפסיקה (שאף אוזכרה בסעיף 46 לפסק הדין), כי כאשר תוכן צוואה נראה בלתי סביר, יש לבדוק היטב את כשרותה.
השופטת קמא לא התעלמה מהוראה זאת שבפסיקה, ולכן בחנה היטב את טענת חוסר הסבירות שטענו לה המערערות בסעיפים 47-48 לפסק הדין, וציינה כי:
"טענת התובעות על כי הצוואה אינה סבירה ועל כן אינה משקפת את רצונה נסמכה על הטענות כי הצוואה אינה תואמת הבטחות עבר; כי ישנן הוראות שאינן מובנות ומופרכות; כי המנוחה תמכה בתובעת 1 במשך שנים רבות ואין זה סביר שנקטה בקטנוניות מרושעת ומחייבת רק את התובעות בתשלום החובות וההוצאות; כי תמוה מדוע בחרה המנוחה להוריש לתובעות חשבון המשותף לה ולנתבעת 3; חוסר הסימטריות בהוראת סעיף 3.4 וכי המנוחה מתייחסת לאפשרות שהיא עצמה תמכור את הנכס ב... בחייה – מה שאינו סביר מפאת גילה. בחנתי הטענות ולא מצאתי חוסר סבירות בהוראות הצוואה. כאמור, מדובר בתובעות שלא היו בקשר עם המנוחה שנים רבות טרם פטירתה (מעל לעשור). הנתק לא נבע רק מרצון המנוחה שנטען כי הושפעה מגב' ו'. הנתק היה גם מצד התובעות עצמן שלא רצו בקשר עם המנוחה.
... אני סבורה כי בשים לב לנתק האמור, הוראות הצוואה אינן מנותקות מן המציאות בה חיה המנוחה במועד עריכת הצוואה וגם לפניה".
66. עמדו על כך גם המשיבים בתשובתם לערעור (סעיף 23(יד)+ 24(ו) לעיל), תוך בקשה לדחות טענה ממוחזרת זאת של המערערות.
67. שוכנעתי מדברי בית המשפט קמא בפסק הדין בנקודה זאת, בהם תומכים גם המשיבים בתשובתם לערעור. דברי בית משפט קמא בנדון מבוססים, בין היתר, על המציאות בה חיה המנוחה במועד עריכת הצוואה, וגם לפניה.
לא מצאתי בדברים אלה של בית משפט קמא טעות שתצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
69. בנקודה זאת נזכיר את דבריו של כב' השופט חשין, כשבחן תוקפה של צוואת מנוחה המדירה את בעלה ובנה מצוואתה, וביכרה על פניהם חייל אלמוני:
"לא נדע מדוע ביקשה בטי לישיצקי להדיר את קרוביה היחידים מעיזבונה ולבכר על-פניהם חייל אלמוני. אני מניח כי היו לה טעמים טובים לכך, טעמים טובים ומיוחדים. את טעמיה לא גילתה לנו, אך טעמים אלה זועקים אלינו מן הצוואה..." (ע"א 5056/94 היועמ"ש נ' לישיצקי פד"י נה(1) 88, פסקה 45).
לשון אחרת – את הוראות הצוואה יש לקרוא לנוכח מציאות חייו של המצווה, עד למועד עריכת הצוואה. ככל שננהג כך, גם הוראות שאינן סבירות לכאורה מקבלים השתקפות אחרת, נכונה יותר – וכך בדיוק נהגה השופטת קמא.
70. הדבר תואם אף את התרשמותו של עו"ד גולדנברג מפגישותיו עם המנוחה ורצונותיה כפי שהובעו בפניו, וזה לשונו:
"פירטתי את הניירות בתצהיר, זה היה הבסיס. כמובן שניסיתי להבין ממנה (מהמנוחה, ח"ש) את רוח הדברים ורציתי שהדברים יבואו לידי ביטוי בצוואה – מה המניעים שלה, והבנתי שיש, בעצם, את הבת שלה והסיפור הזה. היא מאד רצתה שתהיה הפרדה. כמובן שהצד הזה יקבל כספים ויש את הצד השני, הנכדים בעצם מהצד של הבן שנפטר, הבנתי שיש סיפור משפחתי עצוב...".
71. בהינתן כל אלה, גם טענת חוסר הסבירות של הוראות הצוואה ככלי לימוד על אי רצונה האמיתי של המנוחה ו/או אי כשרות הצוואה, דינה להידחות מטעמי בית משפט קמא.
סוף דבר
72. לאור כל האמור לעיל, וככל שדעתי תישמע, אמליץ לחבריי לדחות הערעור.
יחד עם זאת אציין, את שהצהיר ב"כ המשיבות 1-4 בישיבת הערעור בפנינו (לנוכח טענת המערערות בכתב הערעור, סעיף 27, כי ג', שהיתה שותפתה של המנוחה בחשבונות בנק יהב, כולם או חלקם, שצוותה למערערות, סרבה לסלק ידיה מכספים אלה), כי:
"לגברת ג' (המשיבה 1) אין כל טענות לשיתוף בכל הקשור לחשבונות שפורטו בצוואתה של המנוחה ויועדו למערערות. בשל כך, היא תחתום על כך מסמך שיידרש מטעם הבנק" (עמ' 8 לפרו' שו' 8-9).
73. כן אמליץ לחבריי לחייב המערערות בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת באי כוחם, בסכום כולל של 15,000 ₪.
סכום זה יחולק בין המשיבים 1-4 והמשיבה 5 בחלקים שווים, וישולם להם, באמצעות באי כוחם, מכספי הערבון שהפקידו המערערות במסגרת ערעור זה.
השופטת אספרנצה אלון:
אני מסכימה.
השופט אריה נאמן:
אני מסכים.
לאור האמור הוחלט פה אחד על דחיית הערעור, בהתאם למפורט בפסק דינו של כב' השופט חננאל שרעבי.
אנו מחייבים המערערות בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת באי כוחם, בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה יחולק בין המשיבים 1-4 והמשיבה 5 בחלקים שווים, וישולם להם, באמצעות באי כוחם, מכספי הערבון שהפקידו המערערות במסגרת ערעור זה.
פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, כ"א סיוון תשפ"א, 01 יוני 2021, בהעדר הצדדים.
ח. שרעבי, שופט
אב"ד א. אלון, שופטת מ. נאמן, שופט