37. חוק הלאום מפחית ממעמדה של השפה הערבית כ"שפה רשמית" לשפה בעלת "מעמד מיוחד" – מונח עמום שלא הוסבר. עמימותו וסימני השאלה שיוצר המונח "מעמד מיוחד" אף מתחזקים לנוכח הקביעה כי "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל". בכך, עוגנה הפגיעה בשפה הערבית מפגיעה דה פקטו לפגיעה דה יורה. סעיף השפה בחוק הלאום שינה מהקביעות החקיקתיות בדבר המלך במועצה והוא קובע כי מעמד השפה העברית יהיה "שפת המדינה" ולשפה הערבית יהיה "מעמד מיוחד במדינה" בלבד – היינו מעמדה נחות ביחס לשפה העברית. בכך, סעיף השפה פוגע מהותית במעמדה של השפה הערבית ובדוברי השפה הערבית. לא מצאתי ממש בטענת הכנסת כי סעיף השפה העניק הגנה חוקתית למעמדה של השפה הערבית, שכן השפה הערבית נושלה הלכה למעשה ממעמדה הרשמי, ומשפה רשמית בעלת 'מעמד נעלה במיוחד', היא הורדה למעמד של שפה שיש לה "מעמד מיוחד".
38. חוק הלאום, שהתעלם לחלוטין מהמיעוט הערבי והדיר אותו ממנו בטענה כי תכליתו של חוק הלאום להגדיר את הזהות הלאומית של העם היהודי ותו לא, מוצא לנכון – ובאופן שאינו מתיישב עם תכלית חקיקתו הנטענת – להתייחס באופן פוזיטיבי לאלמנט שאין לו קשר ליהודיות המדינה, קרי לשפה הערבית. האיזכור היחיד בחוק הלאום של קבוצת מיעוט – המופיע בסעיף השפה – נועד לפגוע לא רק במעמדה של השפה הערבית, אלא גם בדובריה, וזאת ובמקום לקדם אינטרסים של קבוצות המיעוט. גם הערותיו של ד"ר גור בליי, היועץ המשפטי לוועדה, שתהה בדיון בוועדה המשותפת האם יש מקום לפגוע במעמד של השפה הערבית, בהתחשב בכך שממילא השפה העברית "משודרגת" (ראו: פרוטוקול מס' 14 מישיבת הוועדה המשותפת מיום 16.5.2018, בעמ' 4) – לא הניאו את חברי הוועדה מעיסוקם בשפה הערבית, אשר אין בינה לבין תכלית חקיקתו הנטענת של חוק הלאום דבר וחצי דבר.
39. חברתי הנשיאה חיות מציינת כי סעיף השפה בחוק הלאום נמנע מלבטל את סימן 82 לדבר המלך במועצה וכי הפסיקה מוסיפה להתייחס אל סימן 82 כהוראה שרירה וקיימת בדין הישראלי; וכי ה"מעמד שניתן בפועל", הקבוע בסעיף 4(ג) לחוק הלאום, מורכב מכלל הנדבכים, לרבות הגדרתה של השפה הערבית כשפה רשמית בהתאם לסימן 82 לדבר המלך במועצה (פסקה 79 לחוות דעתה). אני סבור כי עובדת אי-ביטולו של סימן 82 לדבר המלך במועצה (הוראה מנדטורית), אינה מקהה מן הפגיעה הנגרמת לשפה הערבית ולמעמדה, הנעשית בהוראת סעיף 4 לחוק הלאום (חוק יסוד משוריין).