25. השופט אלרון הוסיף והתייחס להגדרה נוספת המופיעה בפקודת בריאות העם – "מרפאה", המתייחסת בין היתר למוסד המגיש "שירותי רפואה" עבור "נשים בזיקה להריון". השופט אלרון ציין כי עיון בהגדרה זו מלמד כי המחוקק ערך הבחנה ברורה בין הגשת שירותי רפואה "לנשים בזיקה להיריון" לבין מתן טיפול רפואי עבור "נשים יולדות". לשיטתו, כל עוד מצויה האשה ההרה בשלבי הריונה וזקוקה לבדיקה רפואית או להשגחה בקשר להריונה, יכול הדבר להתבצע גם ב"מרפאה" כהגדרתה בסעיף 34(ג) לפקודה. לעומת זאת, הוא קבע כי כאשר מדובר באשה יולדת, הבוחרת ללדת
--- סוף עמוד 12 ---
מחוץ לביתה, מורה הפקודה באופן מפורש כי המוסד שבו תבוצענה הפעולות הרפואיות הכרוכות בטיפול בה נדרש לאישור הקמה ולרישוי כ"בית חולים".
26. משהכריע בשאלת הסמכות, פנה השופט אלרון לבחינת הטענות במישור שיקול הדעת. בהקשר זה הוא סבר כי החלטתו של משרד הבריאות לא חרגה ממתחם הסבירות, בשים לב לשיקולים שונים: הרצון לאפשר טיפול רפואי מיידי מציל חיים לאם וליילוד בעת הצורך, היעדרה של יכולת פיקוח על המתרחש במרכזי הלידה הממוקמים מחוץ לכתלי בית החולים, היעדרו של כיסוי ביטוחי מתאים ללידות שמתבצעות במרכזי הלידה הטבעית, האינטרס הכלכלי של מפעילי מרכזי הלידה הטבעית, וההתמודדות של מערכת הרפואה הציבורית עם מקרים שבהם הלידה מסתבכת והיולדת מועברת לבית החולים.
27. השופט אלרון הוסיף וציין כי אמנם, ההחלטה בעניין איסור הפעלת מרכזי הלידה הטבעית פוגעת בזכותן של יולדות לאוטונומיה ולפרטיות, וכן הוסיף כי הוא מוכן להניח שההחלטה אף פוגעת "פגיעה מצומצמת יותר" בזכותן של העותרות 3-2 לחופש העיסוק. אולם, בנסיבות העניין, סבר השופט אלרון כי מדובר בפגיעה מידתית. זאת, בהתחשב בכך שהיא מקיימת קשר רציונלי למטרה שמבקשת פקודת בריאות העם להגשים (הגנה על חייהם ושלמות גופם של חולים המתאשפזים בבתי חולים), וכן מאחר שהתועלת המובטחת כתוצאה מההחלטה – מניעת סיכונים לחייהם ושלומם של יולדות ויילודים – עולה, לשיטתו, על הפגיעה "המסוימת" בזכותן של היולדות לפרטיות ולאוטונומיה. הוא הוסיף, בכל הנוגע לטענה בדבר חלופה שפגיעתה פחותה – שהתייחסה לאפשרות של קביעת תנאים ואמות מידה ללידות במרכזי לידה טבעית תוך הסדרת פעילותם בחוק – כי זו נטענה בשפה רפה, ומבלי שהובאה תשתית עובדתית מפורטת דיה המאפשרת לבחון את החלופה המוצעת כנדרש.