גם משהגישה הפרקליטות את בקשתה להארכת מועד, עשתה זאת מבלי למלא את אחד הכללים הבסיסיים ביותר בפרוצדורה האזרחית, ולא צירפה לבקשתה תצהיר. טענתה של המערערת, כי בא-כוחה סבר שאין צורך ליתן תצהיר אודות מה שהיא מכנה "מובן מאליו" – תקופת העיצומים והתקלות שבאו בעקבותיה, מוטב היה שלא הייתה מועלית כלל. בית המשפט אינו אמור לצאת מנקודת הנחה כי עיכובים בטיפול הפרקליטות בתיקים נגרמו כתוצאה מאירועים ידועים כאלה או אחרים, מבלי שהובאה בפניו עדות לכך. הצורך במתן עדות בתצהיר להוכחת טענותיה של המערערת בבקשה להארכת מועד הינו צורך מהותי, אשר התחדד לנוכח מחדליה הקודמים של המערערת. ניתן היה לצפות כי המערערת תקפיד על קוצו של יוד בכל הקשור בבקשה להארכת מועד, ונראה לי כי שעה שהגישה את הבקשה להארכת מועד ללא תצהיר, חצו הדברים את קו הגבול והפכו מרשלנות סתם לכדי זלזול של ממש בהליך השיפוטי.
12. אני סבור כי יש לדחות גם את כל השגותיה של המערערת בנוגע לסמכותו של הרשם ברוך לתת פסק-דין בהעדר הגנה שעה שבקשת רשות להגן כבר הייתה מצויה בתיק. הלכת עינצ'י, אשר המערערת מצטטת באריכות קטעים מתוכה, מעלה כי פסק-דין זה לא רק שאינו מסייע למערערת, אלא שהוא אף מנוגד לטענותיה בנושא פרשנות המונח "דיון" בבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה. בעניין עינצ'י הוגשה ביום 30.10.88 בקשה בבית המשפט המחוזי למתן פסק-דין בהעדר הגנה. ביום 3.11.88 הורה בית המשפט המחוזי להזמין אליו את עורכי-דינם של המבקשים. בית משפט זה קבע כי:
"ביום 3.11.80 (כך במקור – י.ד.), המועד בו "הגיעה הבקשה לראשונה לעיונו של השופט" (ע"א 519/82 [2], בעמ' 244), לא היה בתיק כתב-הגנה מטעם הסוכנות, ועינצ'י היו זכאים, אותה עת, שייעשה שימוש בתקנה 97(א) לתקנות, היינו, שיינתן פסק-דין על יסוד כתב התביעה בלבד".
(שם, בעמ' 10).
ניתן לראות, אם כן, כי גם על פי עניין עינצ'י, "מועד הדיון" בבקשה למתן פסק-דין, שלאחריו לא ניתן להגיש כתב הגנה (ואף לא בקשת רשות להגן), הינו המועד בו הגיעה הבקשה למתן פסק-דין לראשונה לעיונו של השופט. כך בענייננו, בהתאם לעניין עינצ'י, ה-1.3.04, הוא היום בו עיין הרשם אזר ז"ל בבקשה למתן פסק-דין ואף נתן החלטה לפיה המערערת תגיב לבקשה למתן פסק-דין תוך חמישה ימים, הוא המועד שלאחריו לא ניתן יותר להגיש בקשת רשות להגן (אלא אם ימצא הרשם נימוקים מתאימים להאריך את המועד להגשת הבקשה). לעניין זה ראו גם רע"א 8940/05 יוסף חממי נ' נדרה חדאד [[פורסם בנבו], 13.12.05]: