בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 29586-10-16 וולת'סטון נדל"ן 23- שותפות מוגבלת ואח' נ' קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ
לפני כבוד השופט ארז יקואל
התובעות
1.וולת'סטון נדל"ן 23- שותפות מוגבלת
2.וולת'סטון נדל"ן 24 – שותפות מוגבלת
ע"י ב"כ עו"ד א' הייפרמן
נגד
הנתבעת
קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' מוריאנו
פסק-דין
במוקד הדיון מצוי חוב שחבה הנתבעת לתובעות, בגין הלוואה שנטלה בסכום של 2,750,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"). הצדדים חלוקים בשאלת שיעור הריבית. בהסכם שהסדיר את תנאי ההלוואה נקבע מועד הפירעון שיחול בחלוף 12 חודשים, לצד ריבית שנתית בשיעור של 15%. עוד הוסכם על אפשרות להארכת מועד הפירעון לתקופה בת ששה חודשים נוספים (להלן: "תקופת ההארכה") וזאת בריבית נוספת בשיעור חודשי של 1.25%. הצדדים חלוקים בשאלת שיעור הריבית שתחול על ההלוואה בתום תקופת ההארכה - האם תוסיף לחול הריבית שהייתה מוסכמת במהלך תקופת ההארכה, כפי שגורסות התובעות, או שמא יהא זה שיעור הריבית הקבוע בדין, כפי שיטת הנתבעת.
רקע והליכים קודמים
1. ביום 29.9.2014 נחתם הסכם בגדרו העניקה וולסטון נדל"ן 5 - שותפות מוגבלת הלוואה לנתבעת בסכום של 2,750,000 ₪ לצורך מימון פרויקט בנייה (להלן: "ההסכם"). על פי ההסכם, ההלוואה ניתנה למשך תקופה בת 12 חודשים, שתחל להימנות עם תחילת ביצוע פרויקט הבניה, בריבית שנתית בשיעור 15%. עוד הוסכם על תקופת ההארכה, כאשר בתקופה זו, כנזכר, תיצבר ריבית נוספת בשיעור 1.25% לחודש (ראו סעיפים 5.4-5.2 בהסכם, נספח 1 לכתב התביעה).
2. ביום 1.1.2015 החל ביצוע הפרויקט וממועד זה החל להימנות מרוץ הזמנים להחזר ההלוואה. לפנים משורת הדין, נדחה מועד ההחזר והחל להימנות ביום 1.4.2015, כך שהמועד האחרון להחזר ההלוואה, לאחר ההארכה, הוא 1.10.2016 (סע' 12 לתביעה).
3. ביום 29.10.2015 הומחתה לתובעות הזכות לפירעון ההלוואה. יוער כי התובעות קשורות למלווה בקשר תאגידי והן נכנסו בנעליה וקיבלו את זכויותיה מכוח ההסכם.
4. עם תום המועד לפירעון ההלוואה, בחודש אוקטובר 2016, הגישו התובעות את התביעה שבכותרת בסדר דין מקוצר ועתרו לתשלום סכום של 3,588,562 ₪, המהווה את החזר ההלוואה בצירוף ריבית.
5. הנתבעת ביקשה רשות להתגונן מפני התביעה. בין היתר ובהקשר ישיר לענייננו, טענה הנתבעת, כי לסכום שנתבע בכתב התביעה יש לצרף: "ריבית והצמדה שנקבעו על ידי החשב הכללי במשרד האוצר, ממועד הגשת התביעה ועד למועד מתן פסק הדין" (ראו סעיף 66 לסיכומים בבקשת הרשות להתגונן). בעניין זה הדגישה הנתבעת, כי בעוד שההסכם מסדיר את שיעור הריבית בתקופת ההלוואה, קרי, במהלך 12 החודשים הראשונים וכן במהלך תקופת ההארכה, אין בהסכם הוראה כלשהי ביחס לשיעור הריבית שההלוואה נושאת מתום תקופת ההארכה. התובעות, מצדן, טענו, כי: "קרן ההלוואה נושאת ריבית בשיעור 15% לשנה הראשונה וריבית בשיעור 1.25% לחודש החל מתום השנה הראשונה ואילך" (ראו סעיף 2 לסיכומים בבקשת הרשות להתגונן).
6. ביום 12.4.2018 התקבלה החלטה בבקשת הרשות להתגונן בגדרה נדחו מרבית טענותיה של הנתבעת (להלן: "ההחלטה"). כפי לשון ההחלטה, לנתבעת ניתנה רשות להתגונן ביחס לשאלה אחת בלבד: "... האם, כטענת המבקשת, ההסכם "שותק" ביחס לשיעור ההלוואה למן תום תקופת ההארכה ואילך – (ב)גלל כן יש לחייבה בריבית חוקית בלבד. או שמא יש לחייב המבקשת לתקופה האמורה, בריבית מוסכמת בשיעור 2.5% לחודש, עד למועד בו תיפרע ההלוואה – כנטען על ידי המשיבות".
7. בעקבות ההחלטה האמורה, ניתן ביום 14.5.2018 פסק דין חלקי לפיו חויבה הנתבעת בסכום התביעה, כך: "על בסיס ההחלטה מיום 12.4.18 בה נדחתה בקשת הרשות להגן של הנתבעת, למעט בסוגיית הריבית, אני מורה לנתבעת לשלם לתובעות סך של 3,588,562 ₪...הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 מיום הגשת התביעה, 25.10.16, ועד התשלום המלא בפועל".
8. הנתבעת ביקשה לערער אחר ההחלטה לבית המשפט העליון, וביום 28.5.2018 נדחתה בקשתה (רע"א 3703/18). נפסק, כי משניתן פסק דין חלקי, אין להיעתר לבקשת הרשות לערער ואם מעוניינת הנתבעת להשיג על ההחלטה, עליה להגיש ערעור על פסק הדין החלקי. הנתבעת הגישה ערעור על פסק הדין החלקי, אך לאור הערות בית המשפט היא חזרה בה מערעורה, שנדחה ביום 26.2.2020 (ע"א 4532/18).
תמצית טענות הצדדים
9. התובעות איתנות בגישתן לפיה ההסכם נקב בריבית שנתית בשיעור 15%, מבלי שנקבעה הגבלת זמן כלשהי במהלכה יחול חיוב זה. אשר לחיוב הריבית הנוסף בשיעור חודשי של 1.25% המצטרף לריבית הבסיסית בתקופת ההארכה. נטען, כי אין בכך שלא נכתב בהסכם במפורש שחיוב זה ימשיך לחול אף לאחר תקופה זו, אין משמעות הדבר כי לא תחול כל ריבית, או כי הריבית תהיה מינימלית. הודגש כי הפרשנות המוצעת מטעם הנתבעת מעוותת את כוונת הצדדים, מאפשרת מתן פרס כנגד הפרת הסכם ועולה כדי חוסר תום לב. לטענת התובעות, אין יכול להיות ספק בדבר כוונת הצדדים לפיה החבות בריבית המוסכמת תחול ללא גבול, עד למועד הפירעון המלא של ההלוואה.
10. מנגד, לטענת הנתבעות, אין בהסכם כל אזכור ל"ריבית ההמשך", כזו שתחול על ההלוואה לאחר תקופת ההארכה. עוד נטען להרחבת חזית, שכן בכתב התביעה לא טענו התובעות כי יש להחיל את הריבית הקבועה בהסכם ביחס לתקופת ההארכה, אף לאחר תקופה זו. הנתבעת סבורה, כי גרסת התובעות, לפיה מתום שנה ממועד הפירעון שיעור הריבית עומד על 2.5% לחודש (15% שנתי + 1.25% חודשי), אף נסתרת מהתחשיב שצורף לכתב התביעה, לפיו חושבה הריבית בתקופת ההארכה לפי שיעור של 1.25% לחודש בלבד (ולא 2.5%). עוד ביקשה הנתבעת לקבוע, כי מאחר שאין בהסכם הוראה לפיה יש להוסיף מע"מ על סכום הריבית, אזי סכום הריבית כולל מע"מ (זאת בעקבות תחשיב חוב שצורף לתצהיר מטעם התובעות, לפיו יש להוסיף לחוב גם את רכיב המע"מ על הריבית).
אתכתב עם טענות אלו ונוספות בגוף הדיון להלן.
דיון והכרעה
11. מטעם התובעות העיד הנציג מטעמן, ירון פיטארו. מטעם הנתבעת העיד עו"ד אילן מוריאנו.
12. בחנתי את ההסכם, את טענות הצדדים ואת ראיותיהם ושוכנעתי כי יש להעדיף את עמדת התובעות ביחס לשאלה העיקרית שבמחלוקת. בתמצית בשלב זה, אציין כי אין מחלוקת בין הצדדים שנדרשת השלמה של ההסכם ביחס לריבית שתחול בחלוף תקופת ההארכה. השאלה הטעונה הכרעה עניינה בטיבה של אותה השלמה. סבורני כי כללי הפרשנות התכליתית, הנשענים על עקרון תום הלב וההגיון המסחרי בניסיון לאתר את אומד דעת הצדדים, מובילים למסקנה כי ריבית הפיגורים שהוסכמה בין הצדדים ביחס לתקופת ההארכה, תוסיף לחול אף בתום תקופה זו, עד למועד מתן פסק דין זה. תוצאה אחרת יהא בה משום תגמול שיעודד את הפרת ההסכם, ולא שוכנעתי כי לכך כיוונו הצדדים. אשר לשאלה אם סכום הריבית כולל את רכיב המע"מ אם לאו, מצאתי בכך משום הרחבה של חזית המחלוקת מצד התובעות וראיתי לנכון לקבל את הפניית הנתבעת בנושא. וביתר פירוט.
13. תחילה אסיר מעל הדרך מהמורה בדמות טענת הנתבעת עצמה להרחבת חזית, שדינה דחייה. טענה זו ממש נטענה עוד בגדרי הבקשה למתן רשות להתגונן ונדחתה. אביא את הדברים בשם אומרם:
"לא מצאתי שחר לטענת המבקשת כאילו הנטען בסעיף 2 לסיכומי המשיבות – מהווה הרחבת חזית אסורה. כאמור לעיל, בסעיף 24 לכתב התביעה עתרו המשיבות מפורשות כי יש לחייב את קדם "...להשיב את סכום ההלוואה ... בצירוף ריבית כפי שהוסכם". בנסיבות אלה נפלא ממני הכיצד זה טענה המבקשת כי לא נדרשה ביחס לסכום התביעה " ...ריבית כלשהי שהוסכמה בין הצדדים".
משנתברר בעליל כי לא עסקינן, כלל ועיקר, בהרחבת חזית, ברי כי אין ממש בעתירת המבקשת – להורות על מחיקת סעיף 2 לסיכומי המשיבות".
14. משנדחו, כנזכר, בקשת רשות ערעור על החלטה זו וכן ערעור על פסק הדין החלקי - אין מקום להידרש בשנית לטענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית.
15. עיקר המחלוקת נעוץ בסוגיה פרשנית ועולה צורך להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים להסכם. לשם כך יש לבחון קודם לכל את לשון ההסכם כפי הוראותיו הצריכות לעניין, בסעיפים 5.4-5.2 שבו, בזה הנוסח:
"5.2. סכום זה (קרן ההלוואה בסך 2,750,000 ₪ – א' י') יישא ריבית שנתית החל מתום 21 יום ממועד החתימה על הסכם זה או ממועד העברת הכסף לחשבון הנאמנות לפי המוקדם מביניהם בשיעור של 15%.
5.3. הקרן והריבית יועברו למלווה תוך 12 חודשים ממועד תחילת ביצוע הפרויקט (להלן: "תקופת ההלוואה").
5.4 החברה תהיה רשאית להאריך את תקופת ההלוואה, וכפועל יוצא את מועד החזר קרן ההלוואה והריבית עליה, על פי הצורך ולכל היותר ב-6 חודשים נוספים, מבלי שהדבר ייחשב כהפרת הסכם זה (להלן: "תקופת ההארכה"). בגין תקופה זו תשולם ע"י החברה למלווה ריבית נוספת של 1.25% לחודש על יתרת קרן ההלוואה".
16. אכן, על פני הדברים, כעולה מלשון ההסכם, סוגיית הריבית שהנתבעת תחוב בה בתום תקופת ההארכה לא הוסדרה בגדרי הוראותיו. ההסכם נוקב בשיעור הריבית "הבסיסית", בשיעור שנתי של 15%, ובשיעור הריבית במהלך תקופת ההארכה בת ששת החודשים, שעה שנאמר בו כי "בגין תקופה זו", תשלם הנתבעת ריבית נוספת בשיעור 1.25% לחודש. אם כן, השאלה הדורשת הכרעה כנזכר היא מהו שיעור הריבית שהנתבעת תחוב בו לאחר שתחלוף תקופת ההארכה.
17. דומה כי הצדדים לא צפו שהחוב הנובע מההלוואה לא ייפרע בתוך התקופה המקסימלית שהוגדרה בהסכם (18 חודשים), ולא הסדירו מצב זה. נקודת המוצא בתהליך הפרשני היא לשון ההסכם, אם כי אין זו נקודת הסיום. בסעיף 25(א) בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") נקבע לעניין כללי הפרשנות, כי:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
וכפי שכבר נפסק:
"חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, הנלמד מבחינה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו" (ראו דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (19.4.2020)).
אכן, הוראת חוק זו ביקשה להדגיש את מקומה המרכזי של לשון החוזה בהליך הפרשנות. עם זאת, בענייננו, אין חולק כי חסרה בלשון ההסכם עמדה ברורה ומפורשת ביחס לריבית שתונהג לאחר תקופת ההארכה, כך שלא ניתן "לחתוך" את העניין אך בהתאם ללשון. ודוקו. כנזכר, הנתבעת עצמה גורסת כי יש להשלים את החסר בהסכם, משלא קבועה בו הוראה לעניין שיעור הריבית בתקופה שלאחר תקופת ההמשך. אלא שמצאתי את ההשלמה אליה מכוונת הנתבעת, ככזו שאינה מגשימה את אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם ומייצרת בעבורה חסד למפר שאינו במקומו.
מעשה הפרשנות אינו מתמצה בניתוח הטקסט החוזי, ולא אחת נאמר כי בהליך הפרשנות התכליתית מתקיימת "תנועת מטוטלת" בלתי פוסקת בין לשון הטקסט ובין הנסיבות האופפות אותו, על מנת להגיע לתכלית האמתית שבבסיס אובייקט הפרשנות (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2), 37 (2006); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ (26.2.2012)).
18. תכליתו הברורה של ההסכם היא מתן הלוואה לנתבעת כפי צרכיה, כנגד הבטחת פירעון ההלוואה, בדמות מנגנון ריבית מדורגת שייצר אי-כדאיות להימנע מפירעון. התרשמתי כי בחינת מכלול הנסיבות האופף את ההסכם מובילה למסקנה לפיה בתום תקופת ההארכה, ככל שלא תיפרע ההלוואה, הריבית לא נועדה לסגת משיעורה החל באותו מועד. כך נלמד מהגיונם הפנימי של הצדדים עצמם, בהתאם לאמות המידה שנקבעו על- ידם בגדרי ההסכם. בהסכם נקבע מנגנון מדורג לפיו הריבית עולה ככל שלא ייפרע החוב בתוך "תקופת ההלוואה", בת 12 החודשים. לא שוכנעתי כי יש להעדיף את גישת הנתבעת לפיה בתום תקופת ההארכה "צונחת" הריבית מ-2.5% לחודש, לריבית הקבועה בדין, הנמוכה משמעותית. אינני סבור כי זהו תשקיף ראוי של אומד דעתם של הצדדים, משמע ביקשו לאפשר לנתבעת, מבעוד מועד, לבחור להימנע מתשלום סכום ההלוואה על פי הקבוע בהסכם וכדי כך לזכותה בחיוב נמוך משמעותית. טענת הנתבעת אף לא נתמכה בהפנייה לנוהג דומה בהסכמי הלוואה מסוג זה.
מהימנים בעיניי בהקשר זה דברי נציג התובעות בתצהירו (סע' 8, 12), שלא נסתרו, לפיהם: "לא היינו מעלים על דעתנו למכור את כספנו בתמורה לריבית פחותה מזו עליה הוסכם, כלומר, 15% ואף זאת לתקופה מוגבלת של שנה בלבד... לו היינו סבורים כי יש אפשרות תיאורטית כי כך יקבע בית המשפט – לא היינו נותנים לנתבעת את ההלוואה בה עסקינן".
19. אף שבהסכם קיים חסר (לאקונה), משלא נקבע במפורש מה תהיה הריבית שתשא ההלוואה בתום תקופת ההארכה, במקרה זה וכפי תכליתו של ההסכם, ניתן להשלימו על בסיס עקרון תום הלב. וכך נקבע:
"המסר הנורמאטיבי העולה מעקרון תום הלב לעניין השלמת חסר בחוזה הינו, כי יש להשלים את החוזה באופן המגשים את תכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) של החוזה. יש לפתוח תחילה בניסיון להשלים את החוזה על-פי התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים ("אומד דעתם של הצדדים")... אם ניסיון זה נכשל - שכן התכלית הסובייקטיבית המשותפת ("אומד דעתם של הצדדים") אינה ידועה, או שהיא אינה רלוואנטית לבעיה הטעונה הכרעה - יש להשלים את החוזה על-פי התכלית האובייקטיבית של החוזה...
בשני המקרים יש לנהוג על-פי קנה מידה של צדדים הוגנים לחוזה. תום הלב לא נועד לשנות מההסדר החוזי. הוא לא בא לכרות חוזה חדש לצדדים. מטרתו היא להשלים את שהצדדים החסירו. הוא ממשיך, לשם כך, את קווי הפעולה שהצדדים קבעו, על-פי הגיונם הפנימי שלהם. בית המשפט משתמש לשם כך באמות המידה ובהנחות היסוד שהצדדים עצמם קבעו. הוא מבקש לקיים את האיזון החוזי שהצדדים קבעו ביניהם (ראו ע"א 4628/93 לעיל; כפי שאף צוטט בהסכמה ב-ע"א 4296/08 פרידנברג נ' ליסטר (16.2.2012)).
20. אני סבור כי עקרון תום הלב מבהיר את הדרך הראויה להשלמת החסר בהסכם ובאמצעות צעידה באותו מתווה שהניחו הצדדים להסכם עצמם, תוך מתן פרשנות הרמונית וקוהרנטית ליתר הוראותיו. דומה כי יש בעמדה שמשמיעה הנתבעת כדי לחתור תחת הגיונו של ההסכם, תוך עיוות בלתי סביר של רצון הצדדים.
יושם אל לב כי בהסכם צוין שהנתבעת: "תהיה רשאית להאריך את תקופת ההלוואה לכל היותר ב-6 חודשים נוספים". פשיטא כי משהאריכה הנתבעת את תקופת ההלוואה באופן ניכר מעבר למתאפשר על פי ההסכם, ולא פרעה את חובה במשך מספר שנים, אין היא זכאית להטבה בגין כך בדמות הפחתה דרמטית של שיעור הריבית. בעניין זה מקובלים עלי דברי נציג התובעת שלא נסתרו בעדותו, כי: "ברור מאליו לפי כל ערך מסחרי מי שמפר הסכם ולא משלם ... לא מגיע לו פרס שאומר שמאותו רגע הוא לא משלם ריבית" (ראו פרו' עמ' 12, שו' 9-7). יפים לענייננו בהקשר זה דברי בית המשפט ב-ע"א 349/84 פריג' נ' מטלר, פ''ד מב(1) 71, לאמור:
"אמנם נקבעה בחוזה הנדון ריבית גבוהה ביותר, וזאת בנוסף לסעיף הצמדה, אך אם הסכים הלווה לתנאים קשים כאלה, סימן הוא, שמסיבה זו או אחרת לא היה לאל ידו להשיג הלוואה בתנאים נוחים יותר. אחרת לא היה, מן הסתם, חותם על הסכם כזה והיה מבקש הלוואה ממקור אחר. ואם כך הוא הדבר, הרי לכאורה אין הדעת סובלת מצב, בו יעלה בידי הלווה להיבנות עתה מהפרת ההסכם על-ידיו על-ידי זכייה בהלוואה נמשכת בתנאים עד כדי כך נוחים, הווה אומר על ידי מעבר מריבית של 12% לחודש לריבית של 7.125% לשנה! אין להניח, שתוצאה כזו הייתה נקבעת בהסכם בין הצדדים, לו נתנו את דעתם לאפשרות, שסכום ההלוואה לא יוחזר במועדו. ניסיון החיים מלמד, שכאשר בחוזה הלוואה הניתנת לתקופה קצובה נקבע שיעור ריבית מסוים, והצדדים מתחשבים באפשרות שסכום ההלוואה לא יוחזר במועדו תוך הפרת ההסכם, הרי בדרך כלל ייקבע אז שיעור ריבית גבוה יותר לגבי תקופת הפיגור, ומכל מקום לא שיעור אשר ייפול משיעור הריבית המקורי המתייחס לתקופת ההלוואה".
למען שלמות התמונה יצויין כי באותו מקרה וחרף הציטוט הנ"ל, נמנע בית המשפט מקביעה לפיה שיעור הריבית שבתקופת ההלוואה יחול אף במקרה של פיגור בהחזר ההלוואה. מצאתי מקום לתוצאה שונה בענייננו, בין משום הנסיבות השונות המאפיינות את המקרה שם ובין משום תכלית ההסכם ועיקרון תום הלב שקנה את מקומו העדכני בפסיקה מאוחרת, עליהם הסתמכותי בהשלמת החסר בהסכם.
אשר לנסיבות המקרה השונות מענייננו. באותו עניין נפסק, כי: "המלווה לא כלל בכתב התביעה טענה מפורשת בדבר קיום תנאי מכללא בהסכם הנדון, לפיו יש להחיל אותו שיעור ריבית גבוה גם על תקופה אפשרית של פיגור בהחזר ההלוואה, ואף לא המציא ראיה כלשהי, שממנה מתבקשת מסקנה בדבר הכללת תנאי כזה בחוזה, או שניתן לבסס עליה מימצא בדבר יום נסיבות המצביעות על אומד דעתם של הצדדים בנקודה זו (על-פי סעיף 25(א) לחוק החוזים)". בענייננו, לעומת זאת, קיימת חזית מריבה מפורשת מצד התובעות בנושא, אף כפי שנקבע בהחלטה, ואת החסר הקיים בהסכם יש להשלים על פי עקרון תום הלב, ולא על פי תניה מכללא. בעניין זה נאמר ב-ע"א 4628/93 הנ"ל: "בעבר נעשתה השלמת החסר על-פי תורת התניה מכללא... עם חקיקתו של חוק החוזים (חלק כללי), שוב אין צורך ואין מקום לקונסטרוקציה זו של תניה מכללא להשלמת חסר בחוזה. חוק החוזים (חלק כללי) העמיד מכשיר אחר - בעל עוצמה חזקה יותר ובעל תחולה כללית יותר - להשלמת חסר בחוזה. זהו עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים".
עוד יש לציין, כי ענייננו נבדל בכך שבאותו מקרה, מצד אחד, שיעור הריבית עליו הוסכם בתקופת ההלוואה היה גבוה במידה חריגה (שיעור של 289%) ומצד שני, ההלוואה ניתנה לתקופה קצרה יחסית בת 90 יום בלבד. בהקשר זה נקבע שם, כי: "קיימת איפוא אפשרות סבירה, שלווה, אשר הסכים לשלם ריבית בשיעור כה יוצא דופן לפרק זמן קצר, לא היה מסכים לתשלום ריבית בשיעור כה גבוה למשך תקופה ארוכה יותר, אף אם תקופה זו מהווה פיגור בהשבת ההלוואה". שני הקשרים אלו - גובה הריבית החריגה ותקופת ההלוואה הקצרה - אינם מתקיימים בענייננו.
21. עניין נוסף שיש בו משום השפעה על פרשנות ההסכם הוא העדיפות שהייתה לנתבעת בניסוחו. בהקשר זה ציין נציג התובעות מר פיטארו בחקירתו הנגדית כי ההסכם נוסח על ידי עו"ד מוריאנו מטעם הנתבעת (ראו פרו' עמ' 11, שו' 25). נציג הנתבעת, טל יגרמן החרה והחזיק אחריו, בציינו (בגדרי שאלה שהציג) כי ההסכם אכן נוסח על ידי עו"ד מוריאנו, ואולם בעקבות כך הועבר ההסכם לעורכי הדין של המלווה, לקבלת הערותיהם (ראו פרו' עמ' 11, שו' 32-29). בעניין זה אזכיר אף את עדותו של עו"ד מוריאנו, לפיה ההסכם לא נוסח על ידו כי אם בידי "הגוף המקצועי". דבריו בעניין זה נותרו עמומים ולא ברורה מיהות אותו "גוף מקצועי".
התרשמתי כי לאור דבריהם של ה"ה פיטארו ויגרמן, ההסכם אכן נוסח על ידי הנתבעת. בהקשר זה, נודע מקום להפעיל את הכלל של פירוש חוזה לרעת מנסחו, בהתאם להוראות סעיף 25(ב1) בחוק החוזים הקובע, כי: "חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו" (וראו גם, מיני רבים: ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5), 661, 680; ע"א 2811/08 האחים ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (23.12.2009)). כפי יישומו של כלל זה, את העובדה שקיים חסר בהסכם יש לזקוף לחובת הנתבעת, למנוע את ההטבה אותה היא מבקשת כנגד הפרתה את ההסכם ולפרשו באופן שהריבית המוסכמת בתקופת ההארכה תחול גם לאחריה.
22. הנתבעת טענה כי בתחשיב שצורף לכתב התביעה חושבה הריבית בתקופת ההארכה לפי שיעור של 1.25% לחודש בלבד (ולא 2.5%). לא שוכנעתי כי יש בטענה זו כדי להועיל לנתבעת, משאין בכך כדי להביא לשינוי בפרשנותו המתבקשת ההסכם. נציג התובעות אישר בעדותו מבלי שנסתר כי התחשיב עליו התבסס כתב התביעה שגוי בנקודה זו (ראו פרו' עמ' 10, שו' 29-24; סע' 16 לסיכומי התשובה של התובעות). מכל מקום, נחזה כי הנתבעת זכתה מן ההפקר, שכן התובעות לא ביקשו לתקן את תביעתן ופסק הדין החלקי כפי שניתן התבסס על התחשיב השגוי ביחס לתקופת ההארכה.
23. אשר לשאלה האם לסכום הריבית יש להוסיף רכיב מע"מ או שמא הוא כבר כולל את רכיב זה. אני סבור כי יש לקבל את עמדת הנתבעת בנושא משלא נמצא מקום להוסיף לחוב את רכיב המע"מ על הריבית. בעוד שבכתב התביעה לא הובאה סוגיית המע"מ, נושא זה עלה לראשונה בתצהיר מטעם התובעות, עת בתחשיב החוב שפורט בתצהיר נכלל גם סכום בגין רכיב המע"מ על הריבית. בכך יש משום הרחבת חזית מובהקת (ראו ע"א 2281/06 אבן-זוהר נ' מדינת ישראל (28.4.2010)). סוגיה זו אף לא נלמדת מנוסח ההסכם וההחלטה לא הגדירה אותה כחלק מהדיון. עוד יצוין ומעבר לצורך, כי יש ממש בהפניית הנתבעת לקיומה של חזקה לפיה באין הסכמה אחרת בין הצדדים, מחיר שנקבע עבור עסקה מסוימת כולל את המס החל עליה (ראו ע"א 8872/18 וייס נ' בן מנחם, פסקה 29 והאסמכתאות שם (18.7.2021)).
סוף דבר
24. הצדדים לא טענות לריבית לא חוקית וביתרת טענותיהם לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנתי. לאור המקובץ, עמדת התובעות מתקבלת, במובן זה שההלוואה תישא ריבית בשיעור חודשי של 2.5%, החל מיום 1.10.2016 (המועד בו הסתיימה תקופת ההארכה, כשפסק הדין החלקי ניתן בהתייחסות עד לאותו מועד) ועד למועד פסק דין זה. סכום הריבית יתווסף לסכום שנפסק בפסק הדין החלקי.
25. מצאתי מקום לקבוע כי עם מתן פסק-דין זה נעצר מרוץ ריבית הפיגורים ההסכמית. אמנם, ההסכם כפי שפורש, קובע ריבית פיגורים מוסכמת עד למועד שישמוט כדאיות כלכלית באי-פירעון ההלוואה. ההסכם אינו מקוים על-ידי הנתבעת, התובעות נאלצו להגיש תביעה כנגדה, הנתבעת לא שילמה את סכום פסק הדין החלקי ומהלכי פשרה שלעיתים היו כפסע מהסדר לא קרמו עור וגידים. בנסיבות אלו, אין מקום להותיר בעינה הוראה חוזית שנועדה לתכלית מתמרצת בעבור הנתבעת ויש להימנע מהחלתה מעבר למועד מתן פסק הדין, המבהיר את מערך הזכויות והחובות בין הצדדים. בשלב זה, קיימת העדפה למעבר מתמריץ וחיוב תלוי ומתמשך, לשמירת ערך החוב, באמצעות החלת מהלכי גבייה הכוללים שיעורי ריבית שאינם מבוטלים בלשכת ההוצל"פ ו/או לפעולות חשבונאיות שונות. לפיכך, החל מיום מתן פסק-הדין יישא החוב הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל.
26. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, מורכבות המחלוקת, התנהלותם הדיונית היעילה של הצדדים ומכלול נסיבות העניין, תישא הנתבעת בהוצאות התובעות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 40,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 60 ימים ורק ככל שלא ישולם במועדו, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.