17. אין בכוונתי להיגרר אחר הצדדים ולהתייחס לכל הטענות שפורטו על ידם. כפי שציינתי מישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בפניי – עיקר המחלוקת נוגעת לשאלת ההתחשבנות שנעשתה בין הצדדים. אם אקבל את גרסת הנתבעים ואקבע כי התחשבנות זו הביאה את השותפות לסיומה מכל היבט אפשרי, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד; הן לגבי משיכות השכר שנעשו על חשבון העמלות והן לגבי עמלות עתידיות, אזי מסענו יבוא לסיומו ללא צורך להידרש למחלוקות נוספות.
18. ובנקודה האחרונה אסיר כבר עתה טענה אחת של התובע מסדר היום – איני סבורה כי טענת הנתבעת לפיה ההתחשבנות נגעה גם לתיק הלקוחות וייתרה את מנגנון ה – bmby הינה משום הרחבת חזית אסורה. הנתבעת טענה כי נעשתה התחשבנות כוללת כבר בכתב הגנתה, ראו למשל סעיפים 60,70,75,81,85,89,91 ; לכתב ההגנה צורף התמליל מיום 17.2.14 המדבר בעד עצמו (ואתייחס לכך בהמשך); זיו התייחס לטענה זו בתצהירו, ראו סעיפים 108-109; בית המשפט העלה טענה זו במסגרת ישיבת קדם המשפט הראשונה ובמהלך דיוני ההוכחות, וקבעתי כי זו השאלה העיקרית שבמחלוקת, משכך גם החקירות של העדים כולם התייחסו לשאלה זו. לפיכך – לא רק שאין מדובר בהרחבת חזית אסורה אלא מדובר בסלע המחלוקת בתיק זה, ויש להידרש לה.
ההכרעה, וראשית מושכלות יסוד
19. לגבי גרסה שאינה אמת, נקבע בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון [פורסם במאגרים, ביום 1.5.2019] (להלן: "פס"ד חיון") כדלקמן: "מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים במקומותינו. היא עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית (ראו: 3 John Henry Wigmore, A Treatise on the Anglo-American System of Evidence in Trials at Common Law 674-683 (1940)). הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים)".
20. בהמשך פס"ד חיון (ראו פסקה 35) מזכיר בית המשפט גם את הכלל האוסר שימוש לרעה בהליכי בית משפט: "הכלל השלישי והאחרון הוא איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מקורו של איסור זה הוא סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), אשר מחיל את חובת תום-הלב והחובה לנהוג ב"דרך מקובלת" על כל פעולה משפטית, לרבות פנייה לערכאות וניהול התדיינות בבית משפט, בבוררות או בפורום אחר (ראו ע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ [פורסם בנבו] (פסקה 9 לפסק דינה של השופטת א' חיות (כתוארה אז), והאסמכתאות הנזכרות שם) (17.1.2017)). כלל זה אוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות, כאלה או אחרות. כמו כן אוסר הוא על בעל דין לנסות ולעוות את הדין על ידי מתן עדות שקרית ביודעין. איסורים כאמור יש לאכוף בנחישות, ביד קשה, ובאופן שירתיע בעלי דין מפני מתן עדות שקר ומעשים פסולים אחרים אשר מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט. התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט – היא מתן פסק דין לחובת השקרן (בנוסף לענישה פלילית ופסיקת הוצאות, עניינים שאינם עומדים לדיון כאן)".
ולצורך יישום ההלכה - העובדות והמסקנות העולות מהראיות
21. אין מחלוקת כי הקשר בין הצדדים החל עוד לפני יום ה 1.12.10, וראו בעניין זה עדות התובע בעמ' 100 שו' 24-31. אזכיר כי למרות שהקשר העסקי החל עוד בטרם מועד זה, התובע דיווח וקיבל דמי אבטלה עד ליום 1.12.10 (התובע בעמ' 101 שו' 11). בכל מקרה, אין מחלוקת כי הבסיס להתקשרות היה הסכם דליה מור, שלא נחתם. הסכם דליה מור קובע בהואיל השלישי שלו כי השותפות הינה על "תיק פוליסות", ראו גם ההגדרה בסעיף 2א, ההתייחסות בסעיפים 2ב' ו-2ג'. גם הצדדים עצמם התייחסו לשותפות ב"תיק הפוליסות", ראו עדות התובע בעמ' 109 שו' 7, שו' 22, התמליל מיום 17.2.14, עמ' 4 שו' 24, שם מאשר התובע שהסכם השיתוף נוגע לפוליסות, ראו עדות זיו בעמ' 370 שו' 4 :"ניב היה שותף איתי על הפוליסות שהוא עושה בלבד, והוא אמר את זה". אמור מעתה – אין כל יסוד לטענת התובע כי קיימת שותפות ב"לקוחות".
22. לגבי התפעול, ראו סעיף 2 להסכם דליה מור. אמת נכון הדבר, בהסכם דליה מור לא מצוין כי מדובר ב – 40% מההכנסה; כמו כן לסוכן ניתנה הזכות להפעיל את תיק הפוליסות "בעצמו", אך נאמר בסעיף 2ד' כי במקרה כזה "הסוכן יהא מחויב להשתמש במערכת המחשוב והטלפוניה של אביבית". כן נאמר בסעיף 3א' להסכם דליה מור כי: "הסוכן יפעל אך ורק במסגרת אביבית ואינו רשאי לעסוק בעיסוק אחר או לעבוד עם גורם אחר אלא בהסכמה מראש ובכתב של אביבית".
23. מהראיות עלה כי הצדדים אכן נהגו לפי הסכם דליה מור וראו עצמם מחויבים בו, ראו בעניין זה עדות התובע בעמ' 108 שו' 13, שו' 24 (שם טען להסכמה חלקית), עמ' 112 שו' 6-14 . ראו עדות הדר בעמ' 288 שו' 11, עדות זיו בעמ' 314 שו' 10-19; ראו נספח 11 לתצהיר זיו, הוא מייל ששלח התובע ביום 24.1.13 למר אלירן הרשקו, אליו הוא מצרף את הסכם דליה מור וכותב: "הנה ההסכם שיש לי". עוד אציין כי התובע עצמו מבקש להסתמך על הסכם דליה מור בכל הנוגע לשלב פירוק השיתוף ויישום מנגנון ה – bmby (ראו סעיף 4 להסכם דליה מור ונספח א' לו). לכך אוסיף את העובדה כי הצדדים התנהלו במשך שלוש שנים על בסיס הסכם זה; הוכח בפניי כי אין זה המקרה היחיד שזיו לא עמד על חתימת הסכם ומסתפק בלחיצת יד, ראו עדות שכטר בעמ' 206 שו' 11, עמ' 207 שו' 12-17; עדות הדר בעמ' 288 שו' 13. מכאן – המסקנה כי הצדדים פעלו על פי הסכם דליה מור.
24. כפי שכבר ציינתי לעיל, הסכם דליה מור אינו נוקב בשיעור של 40% כדמי תפעול. הגעתי לכלל מסקנה כי בעניין זה התנהל שיח בין הצדדים, כשהנתבעת עמדה על דרישה לתשלום בשיעור זה ואף סברה כי הוצאותיה גבוהות יותר, ראו עדות הדר בעמ' 292 שו' 12-14, עמ' 311 שו' 23-25, עדות זיו בעמ' 314 שו' 28-28, עמ' 341 שו' 3 "ואני חייב להדגיש. ההוצאות שלי הן מעל 40 אחוז". מאידך התובע ביקש להפחית את הסכומים, ראו עדותו בעמ' 130 שו' 32, עמ' 131 שו' 24. לצד זאת – מסקנתי היא כי לכל היותר בחלוף שנה מתחילת תקופת השותפות כולה ידע התובע גם ידע כי שיעור דמי התפעול עומד על 40%, ראו אישורו לכך בעמ' 136 שו' 5; עדות הדר בעמ' 312 שו' 33 "הוא נכנס מהיום הראשון מday one עם 40%"; עדות זיו בעמ' 321 שו' 30 "מהיום הראשון היה 40%". בשום שלב לא גובשה הסכמה להפחתת שיעור זה, וכל אותה עת התובע אישר כי היתה לו גישה מלאה לכלל הנתונים, ראו עדותו בעמ' 134 שו' 30; ראו המייל שנשלח למשה עבאדי בנושא חישובי השכר, צורף כנספח 7 לתצהיר זיו, ראו עדות זיו בעמ' 315 שו' 29-33, עמ' 317 שו' 1-6.
25. הגעתי לכלל מסקנה שבחודש אוגוסט 2013 או בסמוך לכך גמלה בליבו של התובע ליטול את ניהול תיק הפוליסות "על עצמו", כפי שמאפשר לו הסכם דליה מור (אך בכפוף לתנאים שם, ראו גם דברי זיו בעמ' 324 שו' 14: "הוא יכול לנהל בעצמו את התיק. כתוב"). לדברי התובע באותו שלב הוא החל ב"גישושים", בין היתר אצל סוכנות נמר (ראו עדותו בעמ'121 שו' 27-34 ועדות הרשקו בעמ' 68 שו' 19-20). עם זאת, איני מקבלת את גרסתו של התובע לפיה דובר ב"גישושים" בלבד, ובוודאי שאין כל אמת בטענתו לפיה הנתבעת או זיו נתנו את הסכמתם למעבר ל"נמר". בנקודה האחרונה גרסתו של התובע הייתה פתלתלה, רווית סתירות ותפניות עד שלבסוף נאלץ להודות כי כבר בשנת 2013 ערך פוליסות באמצעות נמר: "6,8, לא זוכר כמה בדיוק", ראו עמ' 122 שו' 3, עמ' 125 שו' 5, עמ' 127 שו' 17-19.
26. הרשקו עצמו ניסה אף הוא להציג תחילה את הדברים כ"גישושים" לעבודה משותפת (עמ' 69 שו' 6), עם זאת לאחר שעומת עם מסמכים שונים נאלץ להודות כי לא כך הם פני הדברים ויתכן שהעבודה המשותפת החלה בשלהי שנת 2013, ראו דבריו בעמ' 80 שו' 1-13 וכן מוצג ת/5, על תתי מסמכיו, שאינם מותירים מקום לספק בדבר מועד התחלת העבודה המשותפת. הרשקו עצמו הודה כי : "אני לא עובד עם אנשים כשהם במסגרת פעילות... אני לא, כנראה שלא, לא ידעתי שהוא עובד שם" (עמ' 83 שו' 18,23). יש לציין כי הרשקו והתובע לא הציגו את הסכמי המסגרת שנזכר בעדותו בעמ' 77 שו' 12-13, למרות צו שניתן בעניין זה ביום 24.5.20, והימנעות זו פועלת לרעתו של התובע.
27. אין כל אמת בטענת התובע לפיה המעבר לנמר היה בידיעת ובהסכמת הנתבעת או זיו. זיו הכחיש זאת מפורשות בעדותו, ראו עדותו בעמ' 324 שו' 24-29: "סליחה חבר'ה, אנחנו מדברים על תיק פוליסות. הלקוח שייך לאביבית. הוא מבוטח אצלי רכב, הוא מבוטח אצלי דירה, הוא מבוטח אצלי ביטוח חיים שלא הוא עשה אותו. אי אפשר שהתפעול של סוכנות ביטוח, קודם כל שום סוכנות שמכבדת את עצמה לא תיקח חוץ מהמערכות שלה, תעמיד בצד עמדה שקשורה למחשבים של אביבית ופתוחה לכל הדאתא בייס של אביבית, כן? 16,000 לקוחות. לא יעלה על הדעת". ראו גם עדותה של הדר בעמ' 297 שו' 24-33 : "למה שאביבית תסכים באיזשהוא עולם להעביר את כל תיק הלקוחות לסוכנות ביטוח אחרת?". ראו גם דבריה בעמ' 302 שו' 18-32. התובע עצמו אישר שאין כל הסכמה בכתב, כפי שנדרש על פי סעיף 3א' להסכם דליה מור, ראו עדותו בעמ' 128 שו' 28. כשנשאל על ידי בית המשפט מהי ההסכמה שגובשה עם זיו, הסתבך בתשובותיו, משהבין כי אלו חסרות כל היגיון עסקי, ראו עמ' 139 שו' 20 עד עמ' 140 שו' 33. אציין כי גם האפשרות להפעלה עצמית מחייבת שימוש במערכת המחשוב והטלפוניה של אביבית (סעיף 2ד' להסכם דליה מור) ואכן אין כל הגיון עסקי שהנתבעת תאפשר לתובע להפעיל את תיק הפוליסות המשותף מחברה מתחרה.
28. אם עוד היה מקום לספק, עיון בתמליל השיחה מיום 11.2.14 (שיחה שהוקלטה על ידי התובע, ראו עדותו בעמ' 184 שו' 28) מפיג לחלוטין ספק זה, ראו הדברים בעמ' 1 שו' 25-26 שנאמרים על ידי זיו: "לא דיברנו על זה שאני משלם לך משכורת ואתה עובר למקום אחר ומוכר פוליסות במקום אחר וגונב לקוחות. לא דיברנו על זה". על דברים אלו חוזר זיו גם בעמ' 2 שו' 20-21, עמ' 3 שו' 14. מהמקובץ עולה מסקנתי – התובע פעל מאחורי גבה של הנתבעת; לא בידיעתה ולא בהסכמתה, בוודאי שלא באשר למעבר לנמר. מעבר זה אינו תואם את תנאי הסכם דליה מור; העברת תיק הפוליסות לתפעול בנמר מהווה הפרה של הסכם השותפות ומזכה את הצד הנפגע בסעדים המתאימים, וראו סעיפים 29, 39, 53 לפקודת השותפויות.
29. עוד עלה מהראיות כי באותה תקופה (שלהי שנת 2013) עברה הנתבעת זעזוע נוסף, לאחר שהתגלתה המעילה של אהרוני, ראו בעניין זה עדות אורלי בעמ' 242 שו' 31-34, בעמ' 244 שו' 34 : "כל המשרד היה מונפץ, רגיש", עדות הדר בעמ' 316 שו' 10-15; עדות שי בעמ' 270 שו' 1-11, עדות זיו בעמ' 331 שו' 11-28, עמ' 332 שו' 8-18. אורלי העידה שאהרוני הוא זה שחשף את פועלו של התובע, ובעקבות זאת התגלה הקשר בין התובע לבין נמר, ראו עדותה בעמ' 243 שו' 1-2. זה היה הרקע לפגישת ה"פיצוץ", וסערת הרגשות בה היה נתון זיו מובנת, ראו עדות אורלי אשר העידה כי שמע את זיו בוכה, עמ' 248 שו' 10, 14, 18-19 : "אבל באיזשהו שלב שמעתי את זיו אומר למה עשית לי את זה? בקול שבור. הוא אמר את זה איזה פעמיים שלוש אפילו" ; עדות שי בעמ' 272 שו' 1-3, עמ' 274 שו' 33-34 : "זיו באמצע נחנק בדמעות, העביר לי, אני הקראתי אותו כמו שאני יכול להקריא כל מסמך"; עדות הדר בעמ' 331 שו' 4-3, שו' 10-11 : "והוא התחיל לבכות. חשבתי שהוא יחטוף התקף לב".
30. כן אציין כי לא מצאתי ממש בטענות התובע כפי שפורטו בכתבי הטענות בתצהירו לפיהן, כביכול, הוא זה שבקש להביא את הקשר לעסקי לידי סיום בעקבות חשש להתנהלות בלתי הולמת מצידה של הנתבעת (ראו סעיף 88 לתצהיר). כשנחקר התובע בעניין זה ציין כי אין בידיו מסמכים (עדותו בעמ' 103 שו' 26-27, עמ' 104 שו' 9), ומסקנתי היא כי מדובר בגרסה בלתי מדויקת, בלשון המעטה, המנסה להטיל דופי בנתבעת. אציין כי התובע סתר גרסה זו בעדותו בעל פה, שם טען כי לא התכוון להביא את הקשר העסקי לידי סיום אלא אך להעביר אליו את התפעול, ראו עדותו בעמ' 138 שו' 1-4.