31. אין כל אמת בטענת התובע לכליאתו בחדר, טענות האלימות הפיזית כנגדו ועוד כהנא וכהנא טענות קשות ומוקשות המחייבות רמת הוכחה הולמת לחומרת הטענות. בעניין זה התובע עצמו לא זכר בעדותו אם היה מפתח בחדר (עמ' 180 שו' 22-34) , ראו גם עדות שי בעמ' 277 שו' 1-3, שו' 17, עמ' 279 שו' 30. אציין כי באופן כללי התרשמתי כי זיו אכן יכול להרים את קולו או להתנסח באופן בוטה, וראו למשל התמליל מיום 11.2.14:" אני מביט עלייך, שלום לגנב" (עמ' 1 שו' 9); "נקמה מוגשת קר... אני ארד לך לנשמה..." (עמ' 2 שו' 12-17); "גם עוד עשר שני אני לא אשכח לך, תזכור את זה" (עמ' 3 שו' 4). עם זאת, באותו תמליל ממש מציין זיו: "לא באלימות, לא חס וחלילה לעשות..." (עמ' 2 שו' 16). דומה כי דבריו של שכטר מיטיבים לתאר את סגנונו של זיו: "כלב נובח אינו נושך", עמ' 208 שו' 31-34, עמ' 209 שו' 5-12. אזכיר כי התובע מכיר את זיו משנת 1999; תקופת השותפות ארכה מעל 3 שנים; לפיכך דומה כי סגנונו של זיו היה מוכר לו ואיני סבורה כי היה מקום לתחושת הפחד והאימה אותה הוא מתאר, בוודאי לא "איומים ברצח". סבורה אני כי התובע ידע שפעל שלא כדין מאחורי גבו של זיו; חשש כי זיו עלול להזיק לו בתחום הביטוח (ראו עדותו של זיו בנוגע לכוונותיו באותה שיחה, בעמ' 348 שו' 32 עד עמ' 349 שו' 2 : "אני אחפש אותך בכל מקום שיכול להיות, אם אני אוכל לקחת לך לקוח, אני אקח לך לקוח"); ומשכך החליט ל"סגור את העניינים" במהירות האפשרית, כפי שהעיד מפורשות: "ראיתי את זה, באתי בשביל לקום לסגור ולא לראות אותו יותר, מה שהוא רוצה שיקבל ויעזוב אותי בשקט..." (עמ' 172 שו' 22-27).
32. לא היה כל מקום להעלות טענות של מצוקה, עושק וכפייה בכל הנוגע להתחשבנות שנעשתה בין הצדדים. ראשית אציין כי התרשמתי שהתובע (ואשתו) יודע לעמוד על זכויותיו והוא אינו עלה נידף ברוח. אפנה לעדות אורלי באשר לאופן התנהלותו של התובע בשותפות: "אני לא פגועה מאף אחד שמתנשא עליי", עמ' 260 שו' 17 עד עמ' 261 שו' 9; אפנה לעדות הדר באותו עניין: "אני ויעיד אבא שלי, כמה פעמים אמרתי לו, שאני לא מבינה איך הוא מסתדר אתו בתור שותף. אני קשה לי לקבל את כמות ההערות שלו והדרישות שלו והכל לא בסדר, והכל בטענות, והכל הוא הכי טוב, והוא יודע יותר מכולם, ואין ויכוח שיכול להיגמר שהוא לא מנצח בו". להתרשמות זו אוסיף את העובדה שכבר יומיים לאחר פגישת ה"פיצוץ" פנה התובע לקבלת סיוע משפטי (!), ראו עדותו בעמ' 184 שו' 6-7 וממכתב ההתראה שנשלח עולה כי הוא היה מודע לזכויותיו וידע לבצע הפרדה בין העבר לבין העתיד (תיק הפוליסות). כל הדרישות והטענות הללו היו לנגד עיניו עת שוחח עם זיו ביום 17.2.14 והוצעו לו שתי אפשרויות לסיום השותפות.
33. בעניין זה מפנה אני לתמליל מיום 17.2.14 בעמ' 34 שו' 24 עד עמ' עמ' 35 שו' 17, שם מפרט זיו את שתי האפשרויות העומדות בפני התובע: " בנקודת הזמן הזאת יש שתי אפשרויות, אפשרות אחרת שמדברת על במבי. זה אומר שאחד, אתה מוציא לי קודם כל צ'ק על כל מה שקיבלת ממני... אתה מקבל צ'ק על 30% מכל העמלות שנכנסות,.. ואז עושים במבי.. אפשרות שניה – אתה לוקח את הלקוחות שלך ואתה מחזיר לי את ההוצאות שלי מאוגוסט. זה פאשולי כזה, אתה יודע שזה אולי מקבל פה פחות בצורה משמעותית, אבל... אמרתי זה פאושלי, זה הסכום הסופי. אתה נותן לי כסף, לוקח את הלקוחות שלך, ופה אתה תהיה חייב לי הרבה כסף". בהמשך השיחה מבקש התובע להבין שוב מהן שתי האפשרויות העומדות על הפרק, וזיו מבהיר מפורשות, שעל פי האפשרות הראשונה בשלב הראשון יש להשיב את המשיכות בקיזוז העמלות, ולאחר ביצוע ההחזר "עושים התחשבנות במבי" , ראו עמ' 37 שו' 2, ולפי האפשרות השנייה, ה"פאשולית", משלם התובע סכום כסף, לוקח איתו את הלקוחות שהביא עימו ותיק הלקוחות נשאר אצל הנתבעת, ראו עמ' 37 שו' 25. ראו גם דבריו בעמ' 38 שו' 4-9, בעמ' 39 שו' 20-24 מבהיר זיו כי באפשרות השניה: "הכל אני קונה ממך.. אני קונה ממך את התיק".
34. מכל המובאות הללו עולה מפורשות כי הברירה היתה בידי התובע – לבצע התחשבנות מדויקת "על השקל" בנוגע לעבר, ולאחר ביצוע ההחזר לערוך bmby בנוגע לתיק הלקוחות, או לשלם סכום גלובלי של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ, ליטול את לקוחותיו הוא; להשאיר את החלק הארי של תיק הפוליסות המשותף בידי הנתבעת (כשאין מחלוקת שמדובר בלקוחות שהיו של הנתבעת) ולשים את הפרשה מאחוריו. זיו חזר על דברים אלו גם בעדותו בפניי, ראו דבריו בעמ' 337 שו' 3-4; עמ' 350 שו' 30 עד עמ' 351 שו' 8; עמ' 351 שו' 23-24, עמ' 352 שו' 1-4 : "הוא יכול לבקש במבי. הוא לא ביקש כי הוא ידע שלא כדאי לו".
35. הוכח בפניי כי גם במקרה שכטר פירוק השותפות נעשה בעל-פה, בחשבון "פאושלי" : "עשינו סיכום כללי, לחצנו יד וסגרנו עניין", עמ' 210 שו' 11, ועדות זיו בעמ' 310 שו' 12 : "עם שכטר תקעתי בתקיעת כף". ראו גם עדות הדר בעמ' 306 שו' 20-30: "זה אבא שלי. שונא חשבונות. כל הדברים שלו ייגמרו במספרים עגולים. תמיד זה ככה. זה הבן אדם. תמיד המספרים העגולים לרעתו".
36. החלטת התובע לא התקבלה תחת איום – התובע ביקש בתום הפגישה "לישון על זה" ורק למחרת היום מסר את השיקים. אמת נכון הדבר, על הקבלה נרשמה "ע"ח שכר" ולא נזכר תיק הפוליסות. עם זאת, זיו והדר נתנו הסבר לעניין, וראו עדות הדר בעמ' 338 שו' 23-31, עמ' 339, עדות זיו בעמ' 374 שו' 24-33. גם אם היה מקום לנסח את הדברים באופן אחר, לא די באמור בקבלה כדי לסתור את הכוונה המשותפת שמצטיירת בכל משפט בשיחה שנערכה ביום 17.2.14. לא זו אף זו, סבורה אני כי ההסכם שנשלח על ידי הנתבעת בחודש אפריל 2014 תומך אף הוא בגרסתה – גם אם התובע המשיך להעלות דרישות, הנתבעת עמדה על דעתה כי לתובע לא מגיע שקל נוסף וכי הוא ויתר כל תיק הלקוחות, כנגד ויתורים שעשתה הנתבעת, וראו האמור בסעיף 5 (5) לטיוטת ההסכם ששלחה הנתבעת, נספח ל"א. לא למיותר גם להפנות לעדותו של שכטר לגבי הפגישה, עדות אשר תומכת במלואה בגרסת הנתבעת, וראו עמ' 217 שו' 8-22, עמ' 218 שו' 8-13, עמ' 219 שו' 9-23.
37. כשם שהצדדים רשאים לעצב את השותפות, כך רשאים הם לקבוע כיצד היא תבוא לסיומה, ראו סעיף 30; סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות. במקרה הנדון זיו העיד, וגרסה זו מקובלת עליי: " ב-17 בפברואר נפרדנו... והתיק נשאר אצלי. זה הסיכום איתו" (עמ' 322 שו' 26-30); זיו חזר בעדותו על הבחירה שעשה התובע, עמ' 329 שו' 22-34, עמ' 330 שו' 20, עמ' 362 שו' 33-34. זה היה הסכם הפירוד בין הצדדים, על רקע המאורעות המתוארים לעיל, ובמטרה לשים את הסיפור מאחור, מכל היבט אפשרי : "בהסכם בפגישה שהייתה ב-17 לפברואר. יש הסכם מ-17 לפברואר, הוא לא בכתב, הוא בעל פה. למזלנו הטוב הוא מוקלט כי אתם מכחישים, אבל יש הצעה להסכם. בסוף באותו ערב היה קיבול ולמחרת הגיעו צ'קים. לא באותו רגע הקיבול נעשה, הקיבול נעשה למחרת", ראו עדות זיו בעמ' 375 שו' 30-33.
38. אין מדובר בסיטואציה של "הרחקת שותף" (ראו סעיף 35 לפקודה); אין מדובר בפירוק השותפות על ידי בית המשפט מכוח סעיף 45 לפקודה; מדובר בסיטואציה שבה השותפות הגיעה לידי סיום בהסכמה, בדרך בה המחה התובע לנתבעת את חלקו בשותפות, לאחר קיזוז שנעשה בינהם (ראו סעיף 40 לפקודה). לנמחה לא נותרות כל זכויות בשותפות, ובכלל זה אין לו כל זכות לרווחים עתידיים או לקבלת דין וחשבון בענייני השותפות. הסכמה זו לא התקבלה כלל ועיקר בחלל ריק – באותו שלב הנתבעים סברו ש"ניב מעל ובגד בנו ועבד מאחורי הגב, תקע לנו סכין הגב" (עמ' 335 שו' 17-18); העריכו את החוב כלפיהם בחצי מיליון ₪ (הדר בעמ' 337 שו' 26, עמ' 338 שו' 14, זיו בעמ' 317 שו' 8-10, עמ' 323 שו' 20-22, עמ' 335 שו' 33 : "שיחזיר לי את החצי מיליון"). ראו גם החישובים המופיעים בתמליל השיחה מיום 17.2.14. ניב עשה את חישוביו הוא, ישן על זה "לילה", נועץ עם אשתו, קיבל באותה שלב ייעוץ משפטי, נטל את לקוחותיו הוא, ושם את הפרשה מאחוריו. אין מקום כעת לפתוח את ההתחשבנות מחדש.
סיכום
39. לאחר שמיעת הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי גרסתו של התובע לקתה באי דיוקים רבים, בלשון המעטה, שלא לומר שקרית; כך, אין כל אמת בגרסת התובע לגבי ההסכמה למעבר לנמר; אין כל אמת בטענת האיומים, האלימות, הכפייה; אין כל אמת בטענה שהתשלום של ה – 50,000 ₪ נעשה אך ורק כדי לסגור את חוב העבר ושעניין תיק הפוליסות לא נדון; אין כל אמת בטענה כי דובר על שותפות בתיק לקוחות, להבדיל מתיק פוליסות. עולה כי גרסתו של התובע לאירועים קורסת ואינה מתיישבת עם העובדות. התובע לא הסס להטיל בוץ ורפש ובכלל זה מעשים פליליים לפתחו של זיו, כל זאת ללא בסיס. בהתאם להלכת חיון, במקרה כזה, על בית המשפט לנקוט ביד קשה ולדחות את התביעה.
40. לא זו אף זו, הגעתי לכלל מסקנה שהתובע עשה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, אם בהליכים הסותרים בהם נקט; אם בטענות שהעלה בהליכים השונים שניהל, טענות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת; אם בהחלטתו לתבוע אישית את זיו והדר – הן בבד"ע והן בתביעה שבפניי, וזאת ללא כל בסיס; כך, לא היה כל מקום להגיש תביעה בבד"ע, שכן התובע ידע גם ידע שתשלום "המשכורת" נעשה על חשבון רווחיו בשותפות – ראו בעניין זה סעיף 34 (6) לפקודת השותפויות הקובע כי שותף אינו זכאי לשכר בעד עבודתו בשותפות. כל זאת לא מנע מהתובע לדרוש זכויות סוציאליות מלאות, והוא הגדיל לעשות כאשר דרש דמי הודעה מוקדמת – כיצד דרישה זו עולה בקנה אחד עם טענתו הוא בסעיף 94 לתצהירו לפיה הוא זה שבקש להביא את הקשר לסיומו? (טענה שלא זכתה כאמור לכל עיגון ראייתי, וראו גם חקירתו בעניין זה בעמ' 104 שו' 20-34).
41. במיוחד לא ניתן לעבור לסדר היום על הקלות הבלתי נסבלת של התובע לכלול בכתבי טענותיו, תצהיריו וסיכומיו טענות קשות וחמורות על מעשים פליליים – אף כאלו שאינם קשורים כלל לפרשה (ראו העלאת הטענה לפיה זיו תקף את הדר פיזית, בטיול - חקירת שכטר בעמ' 231 שו' 14-16, חקירת הדר בעמ' 327 שו' 6-8, חקירת זיו בעמ' 347 שו' 15). ראו הטענות החמורות הנוספות דוגמת כליאת שווא, איומים ברצח; תקיפה פיזית. לא מצאתי בטענות אלו כל עיגון בראיות ולדידי במקרה זה "התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט – היא מתן פסק דין לחובת השקרן".
42. מעבר לכך ולגופו של עניין – מצאתי כי בשאלה המקדמית שבמחלוקת, שאלת ההשלכות של ההתחשבנות, יש להעדיף את גרסת הנתבעת, כמפורט בממצאי לעיל. הגעתי לכלל מסקנה שעל רקע הדברים שהתגלו, אכן הסכם השותפות הופר; בדין סברו הנתבעת וזיו כי התובע מעל באמונם ופעל מאחורי גבם; בפני התובע הועמדו שתי אפשרויות ברורות – כפי שעולה מהשיחה מיום 17.2.14, והן (א) לערוך בשלב בראשון התחשבנות מדוקדקת באשר למשיכות העבר שנעשו, ובכפוף להשבת כספים ככל שידרש לעבור לשלב השני, והוא רכישת תיק הפוליסות או (ב) לעשות התחשבנות גלובלית על סמך הנתונים שהיו ידועים באותה עת לשני הצדדים, לוותר על כל הטענות הנוגעות להפרה, אי תחרות וכו', לאפשר לתובע ליטול עימו את הלקוחות שהביא לשותפות כשיתרת התיק נותרת אצל הנתבעת, וכל זאת תמורה תשלום של 50,000 ₪ + מע"מ.
43. הגעתי כאמור לכלל מסקנה שהתובע שקל את שתי האופציות, וזאת בזמן שהיה כבר מלווה על ידי עורכת דין, ראו מכתב ההתראה מיום 2.1.14; איש לא כפה על התובע את הבחירה באופציה ב'; התובע לאחר השיחה ביקש "טוב, תן לי לישון על זה, מקובל?", ראו התמליל מיום 17.2.14 בעמ' 60 שו' 26; התובע התייעץ עם אשתו, העריך את סיכוייו וסיכוניו ובחר לשים את הפרשה מאחוריו, ראו תצהירו בסעיף 149 וכן עדותו בעמ' 147 שו' 22-23; עמ' 147 שו' 27-28 : "רציתי להוריד אותו מהחיים שלי... לא רציתי אותו בחיים שלי יותר". סבורה אני כי עם מסירת השיקים תמה השותפות בין הצדדים בכל היבט אפשרי, כשהתובע נוטל עמו לקוחות מסוימים והנתבעת ממשיכה לטפל בפוליסות שהוצאו ללקוחות המשותפים האחרים (ש-80% מתוכם ממילא היו לקוחותיה היא, ראו עדות התובע בעמ' 114 שו' 17). על רקע מסקנה זו, קובעת אני כי לא מגיעים לתובע כל סכומים נוספים; הוא אינו זכאי לסעד של מתן חשבונות או כל סעד אחר ודין התביעה להידחות.
סוף דבר
44. מכל הטעמים הללו – התביעה נדחית במלואה. לנוכח ההליכים הרבים שננקטו; התביעות האישיות שהוגשו ונדחו; הקבלות שצורפו לסיכומים המעידות על תשלום של 86,876 ₪ כולל מע"מ כשכ"ט עו"ד, הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט גלובליות (הכוללות שכר טרחת עורך דין) בסכום של 100,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין ולאחר מועד זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ' תשרי תשפ"ב, 26 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.