המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ה"פ 27461-02-20 אברמצ'יק נ' אויקנין ואח'
20 אוקטובר 2021
לפני כב' השופט חאלד כבוב, סגן נשיא
מבקשים
יונתן אברמצ'יק
ע"י ב"כ עוה"ד: אבי אברמוביץ ו/או גיתית קופלוביץ'
ממשרד רוזנברג, אברמוביץ, שנלר
מגדלי עזריאלי, בניין עגול, קומה 17, תל-אביב
טל': 03-6081451; פקס: 03-6081452
נגד
משיבים
1. דן אויקנין
ע"י ב"כ עוה"ד: סיימון ג'פה ו/או אייל נחשון
ו/או מורן ביקל ו/או עומר קידר ו/או לירון דהן
ממשרד ברנע ג'פה לנדה ושות', עורכי-דין
מרח' הרכבת 58, תל-אביב 5777016
טל': 03-6400600; פקס: 03-6400650
2. יצחק אויקנין
ע"י ב"כ עוה"ד: שי אבניאלי ו/או גל ליפשיץ
ו/או שחר רוטשילד ו/או מיכאל דובין
ממשרד ברנע ג'פה לנדה ושות', עורכי-דין
מרח' הרכבת 58, תל-אביב 5777016
טל': 03-6400600; פקס: 03-6400650
פסק דין
1. לפניי תובענה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה על-ידי המבקש, יונתן אברמצ'יק (להלן – יונתן או המבקש), כנגד המשיבים מר דן אויקנין (להלן – דן או המשיב 1) ומר יצחק אוקינין (להלן – יצחק או המשיב 2), ועניינה בעתירת המבקש לאכיפתה של שרשרת נאמנויות מכוח שני הסכמים שנחתמו בין הצדדים בשנת 2016. שרשרת הנאמנויות כוללת החזקה במניות, ובתוך כך מוחזקות גם המניות מושא המחלוקת.
2. כפי שיפורט בהרחבה להלן, במוקד המחלוקת בין הצדדים ניצבת שאלת תוקפו של הסכם שנחתם בין המבקש לבין המשיב 1 ביום 16.11.2016 – כאשר לטענת המבקש, על-פי הסכם זה המשיב 1 מחזיק עבורו בנאמנות את המניות שבמחלוקת; ואילו לטענת המשיב 1, על אף המצג העולה מלשון ההסכם, ההסכמות האמתיות שעמדו בבסיס חתימת ההסכם אך לא הועלו על כתב – הן אחרות. כך, לטענת המשיב 1, הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם על מכירת מניות המשיב 1 בחברות לידי המבקש ובהתאם לתמורה שהוסכמה בין הצדדים בעל-פה. אולם, שעה שלא שולמה התמורה כמוסכם, אזי לא השתכלל ההסכם בין הצדדים.
3. המרצת הפתיחה הוגשה ביום 11.02.2020. תשובת המשיב 2 להמרצת הפתיחה הוגשה ביום 20.05.2020; ותשובת המשיב 1 הוגשה ביום 08.11.2020, לאחר הליכי המצאה שהתנהלו בעניינו.
4. בהליך דנא הוגשו מספר בקשות ביניים, לרבות בקשה להעברת ההליך למסלול של תובענה רגילה, וכן בקשה למסור הודעת צד ג' לבא כוחו של המבקש, עו"ד אבי אברמוביץ'. זאת, על רקע טענות שונות של המשיב 1 לפיהן קיים פגם בייצוג המבקש על ידי עו"ד אברמוביץ' בהליך דנא, לאור מעורבותו של עו"ד אברמוביץ' בהשתלשלות העובדתית הרלוונטית לתובענה, וכן לאור טענתו כי עו"ד אברמוביץ' מעל לכאורה בחובותיו כלפי המשיב 1.
5. ביום 27.04.2021 התקיים דיון הוכחות לפניי (להלן – דיון ההוכחות), במהלכו נחקרו הצדדים להליך. בהתאם להמלצת בית המשפט בפתח הדיון, הסכימו הצדדים על ניהול ההליך כהמרצת פתיחה, והמשיב 1 חזר בו מבקשתו להגיש הודעת צד ג' לעו"ד אברמוביץ'.
רקע והשתלשלות האירועים הרלוונטיים
6. המבקש, הוא איש עסקים ישראלי ממוצא צרפתי, אשר עבר להתגורר בישראל בשנת 2016.
המשיב 1, הוא איש עסקים צרפתי אשר בשנת 2015 העתיק את מקום מגוריו לדובאי.
עד לפרוץ הסכסוך ביניהם, מצויים היו המבקש והמשיב 1 בקשרי חברות, כמו גם בקשרים עסקיים, עוד מהתקופה בה התגוררו שניהם בצרפת.
המשיב 2, הוא איש עסקים לשעבר המתגורר בישראל משנת 2010, והוא אביו של המשיב 1.
7. ביום 16.11.2016 נחתמו שני הסכמים בין הצדדים:
הסכם הראשון, שצדדיו הם המבקש והמשיב 1 (להלן – ההסכם הראשון או ההסכם): על פי לשון הסכם זה, המשיב 1 מצהיר כי הוא מחזיק בנאמנות עבור המבקש 95% מזכויותיו של המשיב 1 בחברות הבאות, וכל זכות או רווח עתידי שינבע מהן (לעיל ולהלן – הנכסים במחלוקת או המניות במחלוקת):
א. חברת RICHFORD PTE. LTD שמקום איגודה סינגפור (להלן – ריצ'פורד(;
ב. חברת BELVOIR ROTHLEY LTD שמקום איגודה ישראל, המוחזקת במלואה (100%) על-ידי ריצ'פורד (להלן -בלוואר);
ג. חברת MOFFAT LTD שמקום איגודה קפריסין, ומוחזקת גם היא במלואה (100%) על ידי ריצ'פורד (להלן: - מופאט);
ד. חברת COURTESYHEROES, S.A שמקום איגודה פורטוגל, ו-75% ממניותיה מוחזקות על-ידי מופאט (להלן – חברת הנכס או קורטסיהירוס; להלן יכונו ריצ'פורד, בלוואר, מופאט וקורטסיהירוס - החברות).
עוד על פי ההסכם, התחייב המשיב 1 לחתום על כל מסמך או החלטה שמטרתם ליידע צדדים שלישיים כי המבקש הוא הבעלים המוטב של 95% מכל הזכויות של המשיב 1 בחברות, עם בקשת המבקש או מי מטעמו.
הסכם שני, שצדדיו הם המשיב 1 והמשיב 2 (להלן – ההסכם השני; ההסכם הראשון וההסכם השני יקראו יחד, להלן – ההסכמים) – ההסכם השני זהה בנוסחו להסכם הראשון, עוסק באותן החברות וכולל את אותן ההתחייבויות. אולם על פי ההסכם השני, המשיב 2 הוא שמחזיק בנאמנות את זכויותיו של המשיב 1 בחברות, ועבורו. עוד על-פי ההסכם השני, שיעור זכויותיו של המשיב 1 בחברות הוא 100%.
יודגש, כי ההסכם השני אינו מציין ו/או מתייחס להסכם הראשון, והצדדים לו כאמור הם המשיבים בלבד.
8. חלק מן החברות הן חלק משרשור חברות שבקצהו חברת הנכס שבבעלותה מלון בפורטוגל (להלן – המלון או הכנס). כך, חברת ריצ'פורד החזיקה במלוא מניותיה של חברת מופאט שהחזיקה ב75% ממניות חברת הנכס שהחזיקה במלון, ולמעשה התאגדה לשם החזקה במלון (להלן – שרשור החברות). חברת בלאוור, שנמנית כאמור גם היא על החברות, אינה חלק משרשור החברות, אך נמצאה בבעלות מלאה של חברת ריצ'פורד (בבחינת חברת אחות למופאט).
9. בשלב מסוים, בשנת 2018, הועברו החזקותיה של חברת ריצ'פורד במופאט לחברת Alphecaa PTE Ltd – חברה סינגפורית בשליטת המשיב 1 (להלן – אלפקה). בכך "נקטעה" הבעלות של שרשור החברות במלון.
10. בהמשך, התגלע בין הצדדים הסכסוך מושא ההליך דנא, שעניינו יובא להלן בהרחבה בהמשך – אך אלו עיקריו: לטענת המבקש, בניגוד להוראות ההסכם הראשון, סירבו המשיבים לדרישתו להשיב לו את הנכסים שבמחלוקת. כן נטען, כי המשיבים פעלו בניגוד לנאמנות שהוגדרה בהסכם הראשון, כאשר העבירו את ההחזקות של ריצ'פורד במופאט לחברת אלפקה שבבעלות המשיב 1 (ומוחזקת עבורו על ידי אביו, המשיב 2). המשיב 1 מצידו טוען כי ההסכם בין הצדדים מעולם לא היה הסכם נאמנות, שכן הזכויות בחברות היו בבעלותו של המשיב 1 מאז ומתמיד, ולא בבעלות המבקש, וכי ההסכם הראשון היה למעשה הסכם למכירת 95% ממניותיו של המשיב 1 בחברות למבקש – שלא השתכלל לאור אי תשלום תמורת המניות בסך של 4.5 מיליון אירו על ידי המבקש (להלן – התמורה), וכפי שהוסכם בין הצדדים בעל פה.
11. ביום 15.09.2019 פנה המבקש באמצעות בא כוחו (אשר מייצגו גם במסגרת הליך דנא), עו"ד אבי אברמוביץ' (להלן – אברמוביץ'), לחברת אלפקה, בבקשה להעביר על שם המבקש את המניות המוחזקות על-ידי אלפקה בחברת מופאט. בהמשך, ביום 04.12.2019, התבצעה פנייה נוספת מטעם המבקש באמצעות עו"ד אברמוביץ', הפעם למשיב 2, בבקשה להעביר לידי המבקש את המניות מושא המחלוקת, המוחזקות על-ידו בנאמנות עבור המשיב 1.
12. משפניותיו כאמור לא נענו, עתר המבקש לבית המשפט בבקשה להורות למשיבים להעביר על שם המבקש את הזכויות הבאות:
א. 95% מהמניות הרשומות על שם מי מהמשיבים בחברת ריצ'פורד;
ב. 95% מהמניות הרשומות על שם מי ממשיבים בחברה אלפקה;
ג. 95% מהמניות הרשומות על שם מי מהמשיבים בחברה בלוואר;
ד. 95% מהמניות הרשומות על שם מי מהמשיבים בחברת מופאט;
ה. 95% מהמניות בכל חברה אחרת שנכנסה הלא ידיעתו או אישורו של המבקש לשרשרת הנאמנויות שבסופה מצויה חברת הנכס והמלון אותו היא מחזיקה.
והכל, בהתאם להוראות ההסכם הראשון.
תמצית טענות הצדדים וראיותיהם
תמצית טענות המבקש וראיותיו
13. כפי שביאר ב"כ המבקש בדיון שנערך לפניי, עם עלייתו של המבקש ארצה ובעצת עורכי דינו בצרפת בקשר עם סוגיות מיסוי, יזם המבקש הקמת נאמנות במסגרתה המשיב 1 יקבל וישקיע כספים בנכסים לבחירת המבקש, ובליווי עורכי דינו של המבקש. עתירותיו של המבקש כאמור בגדרי בהליך דנא, מושתתות אם כן על שני ההסכמים שנחתמו בנובמבר 2016 – ההסכם הראשון וההסכם השני.
14. המבקש מבקש להדגיש כי אין מחלוקת על כך שהמשיב 1 הגה את מבנה החברות, אך זאת בסיועו של עו"ד אברמוביץ' אליו פנו הצדדים בשנת 2015. כן מציין המבקש, כי המשיב 1 הודה בתצהירו כי העברת המניות מופאט לאלפקה נעשתה על מנת להגן על זכויותיו של המשיב 1, ועל כן ברור כי עשה זאת במפורש כנגד המבקש (והלכה למעשה – בניגוד לחובתו כנאמן).
15. עוד טוען המבקש, כי הוכח במהלך דיון ההוכחות כי המשיב 1 אינו בקיא בנכסים הנמצאים בבעלות שרשור החברות, כפי שמצופה היה ממי שמחזיק בהם. לעומת זאת, הוכחה דווקא בקיאותו של המבקש בחברות ובנכסיהן, וכך גם הוכחה זיקתו של המבקש לחברות. על זיקתו של המבקש לחברות ניתן לשיטתו ללמוד, בין היתר, מקשריו עם מר פאולו פררה – בעל מניות ומייסד במופאט; וכן מקרבתו המשפחתית לבעליהן של החברות בהן השקיעה מופאט – האחת שייכת לגיסתו של המבקש והאחת לחברו. כמו כן הדגיש המבקש כי המשיב 1 לא הכיר את חמו של המבקש שהעביר 160 אלף אירו לטובת רכישת הנכס, ואת משרד עורכי הדין "אלריון" שטיפל בעסקאות של החברות בצרפת.
16. כן נטען על ידי המבקש כי הכספים שהוזרמו לחברות באמצעות המשיב 1 ששלט בחברות (עבור המבקש), מקורם במבקש.
17. אשר לטענות המשיב 1 בדבר הפגמים שנפלו לכאורה בהתנהלות המבקש עת פעל להעברת כספים שונים ממופאט לחזקתו, משיב המבקש כי פעל כך בעצת עורכי דינו, ובשים לב לעובדה שהוא בעל הזכויות במופאט. על כן נטען, כי טענות אלו של המשיב 1 רק מחזקות את גרסתו של המבקש – שכן גם לגרסתו, פעולותיו של המבקש בקשר עם העברת הנכסים נעשו באופן גלוי וברור, בחתימת שמו המלא וללא כל ניסיון להסתיר זאת.
18. אשר למסמכים השונים שהציג המשיב 1 כראיה לכך שהזכויות בחברות שייכות לו ולא למבקש – משיב המבקש כי אלו אינם מסייעים למשיב 1, שכן הם אינם סותרים את הטענה הבסיסית של המבקש לפיה המשיב 1 פעל בחברות כנאמן של המבקש, וזו גם הסיבה בגינה החזיק במסמכים השונים והיה מורשה חתימה בחברות.
19. חיזוק נוסף לטענותיו מוצא המבקש בגרסאות הסותרות שהציגו המשיבים בחקירתם, בקשר עם מטרת ההסכם השני (שנחתם כאמור במקביל להסכם הראשון), ועם האופן בו הוא מתיישב עם טענת המשיב 1 לפיה הסכם הנאמנות הוא למעשה הסכם מכירת מניות. כך, בעוד שגרסת המשיב 1 הינה כי המניות הוחזקו מלכתחילה על ידי אביו, וההסכם השני (שמצדדיו המשיבים) נחתם לאור העובדה כי אביו של המשיב 1 היה חולה ועל מנת להבטיח את זכויותיו של המבקש במניות למול יורשים אחרים של המשיב 2; אזי על פי גרסת המשיב 2 בחקירתו, הוא לא היה מעורב בחברות טרם חתימת ההסכם השני, עליו חתם לבקשת בנו. עובדה זו מעידה לטענת המבקש על כך שבניגוד לטענת המשיב 1, המשיב 2 החל בהחזקת הנכסים מושא המחלוקת בנאמנות עבור המשיב 1, רק החל ממועד חתימת ההסכם השני ולא קודם לכן. עוד נטען, כי גרסת המשיב 2 מעידה על כך שהוא שימש חותמת גומי וצינור העברת כספים לבנו (המשיב 1), הא ותו לא.
20. מכל מקום טוען המבקש, כי טענות ההגנה השונות הועלו ממילא באיחור, וכי המשיב 1 מעולם לא הציג את גרסתו לפיה ההסכם הראשון הוא בעצם חוזה למכירת מניות עד להגשת תשובתו להמרצת הפתיחה, וזאת כתשעה חודשים לאחר הגשת המרצת הפתיחה. זאת, למרות שדבר המרצת הפתיחה הובא לידיעת המשיב 1 עוד עם המצאת המרצת הפתיחה למשיב 2.
21. עוד ציין המבקש, כי בניגוד לטענות המשיב 1 (שיפורטו להלן), המבקש פנה במהלך השנים למשיב 1 בבקשה כי זה ישיב לו את המניות שהוא מחזיק עבורו בנאמנות. לעניין זה הפנה המבקש לפנייה בדוא"ל מטעם עו"ד אברמוביץ' בשם המבקש אשר הוצגה על-ידו במהלך דיון ההוכחות מיום 27.04.2021, במסגרתה מבוקש להשיב לו את הנכסים מושא המחלוקת. לעומת זאת, המשיב 1 מצידו, לא הציג כל ראיה להסכמה בין הצדדים לפיה המבקש ישלם לו 4.5 מיליון אירו עבור המניות במחלוקת, או כל פנייה למבקש מצד המשיב 1 בנוגע לאי-קיום ההסכם הראשון לאחר שלא שולמה לכאורה התמורה מצדו.
22. אשר לטענה לפיה אין הגיון בגרסת המבקש כי ההסכם הוא אכן רק הסכם נאמנות, הואיל והוא אינו כולל תמורה למשיב 1 עבור ניהול בנאמנות של הנכסים שבמחלוקת – משיב המבקש כי אכן הוסכמה תמורה כאמור, בדמות 5% מהזכויות בחברות שהוחזקו על ידי המשיב 1 בנאמנות עבור המבקש.
23. עוד טען המבקש כי כלל הוא כי כאשר ההסכמה בין הצדדים קיבלה ביטוי בכתב, חזקה היא כי הכתב מבטא נאמנה את המוסכם ואת רצון הצדדים – ואילו בעניינו, הסכמת הצדדים קיבלה ביטוי בשני ההסכמים. עוד מפנה המבקש להוראות חוק ולפסיקה לפיהן המגמה בדין היא שלא להתיר עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, ובפרט בעניינו שנסיבותיו אינן מקיימות את החריגים לעניין זה.
24. אשר לטענות המשיבים לפיהן עו"ד אברמוביץ' מעל באמון המשיבים כאשר עשה שימוש בהסכמים, שהיו מוחזקים במשרדו, שעה שייצג את שני הצדדים במסגרת חתימת ההסכמים, ולא אמור היה לעשות שימוש בהסכם – טוען המבקש כי מדובר בטענה שגויה, ובניסיון לפגוע בייצוג המבקש בהליך דנא. כך, טוען המבקש כי עו"ד אברמוביץ' מעולם לא קיבל שכר טרחה מטעם מי מהמשיבים ולא ייעץ להם בענייני השקעות כפי שניסה להציג המשיב 1 בדיון ההוכחות. עו"ד אברמוביץ' ייצג את המבקש, ובהתאם לכך ההיכרות של עו"ד אברמוביץ' עם המשיב 1 נערכה באמצעות המבקש ולבקשתו, כאשר כל שירות משפטי שניתן – ניתן למבקש, שגם נשא בעלויות שכר הטרחה של עו"ד אברמוביץ בגין שירותים אלו. זהו גם טיב השירות שניתן על ידי עו"ד אברמוביץ' בקשר עם הנכסים במחלוקת טרם חתימת ההסכמים.
25. עוד הועלו על-ידי המבקש טענות נוספות בעניין הנזק שעוללו לטענתו מעשיו של המשיב 1 למניות במחלוקת, אולם לא ראיתי מקום לפרטן בהרחבה כאן.
תמצית טענות המשיבים וראיותיהם
26. המשיבים הגישו את תשובותיהם להמרצת הפתיחה בנפרד (ועמן מרבית ראיותיהם בהליך), אך את סיכומיהם הגישו במשותף.
27. גרסת המשיב 1, כפי שהובאה בתשובתו להמרצת הפתיחה היא כי ההסכם הראשון מעולם לא נועד להיות הסכם נאמנות, אלא הסכם למכירת מניות בחברות שהיו בבעלותו של המשיב 1 מאז ומתמיד – כאשר מטעמי מיסוי של המבקש, לא הובא לידי ביטוי בהסכם הראשון כי ההסכמה בין הצדדים מותנית בתשלום תמורה של 4.5 מיליון אירו על ידי המבקש.
28. על פי גרסת המשיב 1, רק בסוף שנת 2016 החל המבקש להתעניין ברכישת המניות של המשיב 1 בחברות. בתוך כך נועצו הצדדים במומחה לתכנון הון בינלאומי ונאמנויות – עו"ד אבי אברמוביץ', אשר לטענת המשיב 1 ייצג את המבקש ואת המשיב 1 שניהם – ובעקבות כך נחתם ההסכם הראשון. לטענת המשיב 1, החלטת הצדדים שלא להעלות את הסכמתם בעניין התמורה על הכתב, וליצור מצג לפיו לכאורה המניות היו מצויות תמיד בבעלותו של המבקש כאשר המשיב 1 מחזיק בהן עבורו – נעשתה בהמלצת עו"ד אברמוביץ'. עוד נטען, כי ההסכמים עצמם היו שמורים בכספת במשרדו של עו"ד אברמוביץ' על מנת להבטיח כי הבעלות במניות במחלוקת תועבר למשיב 1 רק עם תשלום התמורה על ידי המבקש, ולא היה אמור להיעשות בהם כל שימוש.
אשר להסכם השני, נטען על ידי המשיב 1 כי מטרתו הייתה להבטיח את העברת המניות במחלוקת למבקש ככל שתשולם התמורה בגינם. כך, על פי גרסת המשיב 1, בתקופה הרלוונטית המניות במחלוקת הוחזקו על ידי המשיב 2 עבור המשיב 1 – כפי שנהוג היה במערכת היחסים בין המשיבים ביחס לנכסים נוספים של המשיב 1 – ולאור מחלתו של המשיב 2 היה צורך בהעלאת הנאמנות על כתב, על מנת להבטיח את זכויות המבקש במקרה של פטירת המשיב 2.
29. להוכחת טענותיו, ביקש המשיב 1 להציג מסמכים שונים המעידים לטענתו על פעילותו השוטפת במסגרת החברות, ועל חלקו במימונן, עוד טרם חתימת הצדדים על ההסכמים. על פי גרסת המשיב 1, יחידת הקרקע בפורטוגל עבור המלון נרכשה על ידי שרשור החברות שנמצא בשליטתו בחודש מרץ 2016 בתמורה לתשלום בסך 1,900,000 אירו.
30. לטענת המשיב 1, הוא היה מי שהעמיד את המשאבים הנדרשים לצורך רכישת הבעלות במלון באמצעות חברות בבעלותו, וכך רכש את הבעלות בנכס. כך פורט, כי לטובת רכישת הנכס, נטלה ריצ'פורד בחודש יוני 2016 שתי הלוואות מחברה אחרת בבעלות המשיב 1 (שהוחזקה עבורו גם היא על ידי המשיב 2) – קנטרברי (להלן – הלוואת קנטרברי), וכן ערכה הסכם הלוואה מול מופאט. כספים אחרים שנדרשו לטובת רכישת הבעלות הועברו מבעלי המניות האחרים של חברת הנכס (כזכור, בקצה שרשור החברות נמצאת חברת הנכס שבבעלותה המלון). עוד נטען, כי חברות נוספות בשליטת המשיב 1, אשר חלקן מהוות חלק משרשרת החברות, העבירו למופאט סכומים שונים המצטברים לסך של כמיליון אירו.
31. ביום 01.01.2017 המחתה קנטרברי את זכויותיה מכוח הלוואת קנטרברי לטובת חברת אלפקה, שנמצאת כאמור גם היא בשליטת המשיב 1 באמצעות החזקתה על ידי משיב 2 עבורו.
32. אשר להעברת מניות מופאט מריצ'פורד לאלפקה בשנת 2018 )שלאורה עברו מניות חברת הנכס, המחזיקה במלון, לבעלותה של אלפקה), פירט המשיב 1 כי זו נעשתה מתוך חשש לזכויותיו שנבע מהעובדה כי בשלב זה חלפו שנתיים מחתימת ההסכם הראשון, אך המבקש טרם שילם את התמורה כפי שהתחייב ואילו ריצ'פורד לא עמדה בתנאי הלוואת קנטרברי לאלפקה.
כך, ביום 07.03.2018 חתמה ריצ'פורד על הסכם הלוואה נוסף עם אלפקה (להלן – הסכם ההלוואה עם אלפקה). במסגרת הסכם זה נקבע כי ריצ'פורד לא עמדה בהתחייבותה לפרוע את הלוואת קנטרברי, ומשכך הוסכם על הלוואה נוספת מאלפקה לריצ'פורד, וכן הוארך מועד פירעון ההלוואות ליום 01.06.2018.
בנוסף, בהתאם להסכם זה, שועבדו נכסי ריצ'פורד לטובת אלפקה.
חודשיים לאחר מכן, ביום 16.05.2018, חתמו ריצ'פורד ואלפקה על הסכם משכון מניות במסגרתו נקבע, כי ככל שריצ'פורד לא תעמוד בהתחייבותה לפרוע את ההלוואה לאלפקה – היא תעביר לבעלותה את כל מניותיה במופאט. בהמשך לכך, נרשם משכון על מניותיה של ריצ'פורד במופאט לטובת אלפקה ברשם החברות בסינגפור.
לאחר שריצ'פורד כשלה בהחזרת ההלוואה בהתאם לתנאי ההסכמות כאמור לעיל, הועברו מניות ריצ'פורד במופאט לאלפקה והמשיב 1 הפסיק לשלם את האגרה הנדרשת בעניינה של ריצ'פורד לרשם החברות בסינגפור, מה שהוביל למחיקת ריצ'פורד ממרשם החברות בסינגפור.
33. גרסת המשיב 2 כפי שהובאה בתשובתו להמרצת הפתיחה, הינה כי בחודש נובמבר 2016 הוא התבקש על ידי בנו, המשיב 1, להחזיק בעבורו בנאמנות את הנכסים שבמחלוקת. לדבריו, נאמנות זו הועלתה על כתב מכיוון שהמשיב 2 היה חולה במחלה קשה, והיה חשש כי לא יאריך ימים מה שעשוי להקשות על הוכחת הנאמנות.
34. לטענת המשיב 2 הוא לא הכיר את קיומו של ההסכם הראשון טרם הגשת המרצת הפתיחה, ולא היה מעודכן בכל הסכמה שהייתה בין המשיב 1 לבין המבקש ביחס למניות שבמחלוקת.
35. בסיכומיהם יחד, טענו המשיבים כי המבקש כשל מלעמוד בנטל לפיו התקיימו יחסי נאמנות בינו לבין המשיב 1, וכי לא סיפק כל גרסה, הסבר או ראיה שיתמכו את טענותיו – ולרבות ראיות שיצביעו על כך שהוא היה מי שהעמיד את המימון הנדרש לשם רכישת המלון על ידי שרשור החברות. כן, לא הוסבר על ידי המבקש מה היה הרקע להקמת הנאמנות ואיזו מטרה היא נועדה לשרת. בתוך כך נטען, כי לא הוכחו קיומם של נכסי נאמנות, קיומו של הסכם נאמנות, כמו גם העברה של נכסי הנאמנות לשליטת הנאמן.
36. לעומת זאת נטען, כי גרסתו של המבקש הופרכה על ידי הראיות השונות שהובאו על ידי המשיבים. כך, המסמכים שהובאו על ידי המשיב 1 סותרים את גרסתו של המבקש בהיבט הכרונולוגי, שכן בהיעדר כל מסמך לפיו המבקש הוא הבעלים במניות מושא המחלוקת, מצופה היה שהקמת שרשור החברות והפעולות לרכישת הנכסים יתרחשו לאחר מיסוד הנאמנות – ואילו הראיות מוכיחות כי החברות התאגדו טרם חתימת ההסכמים, ואף המלון מושא המחלוקת נרכש בחודש מרץ 2016, כשמונה חודשים לפני מיסוד הנאמנות הנטענת.
37. עוד נטען, כי המסמכים שהוצגו בהליך מוכיחים כי המימון של נכסי הנאמנות הועבר עוד בחודש יוני, כחמישה חודשים לפני מיסוד הנאמנות בחודש נובמבר 2016 כנטען על ידי המבקש, מחברת קנטרברי שבשליטת המשיב 1 – שהיא אינה חלק משרשור החברות, ואף לא נטען כי היא קשורה בצורה כלשהי למבקש. חלקים נוספים של התשלום הועברו על ידי המשיב 2. כן הודגש, כי המשיב 1 נשא במסגרת ניהול החברות בתשלומים שונים טרם החתימה על ההסכמים – ולמשל תשלום למשרדו של עו"ד אברמוביץ' בגין שירותיו המשפטיים בחודש אפריל 2016, עוד טרם חתימת ההסכמים.
38. אשר לטענה לפיה העובדה כי המשיב 1 לא הציג לבית המשפט אסמכתאות לכך שפנה למבקש בעניין תשלום התמורה מחזקת את גרסת המבקש – נטען כי המשיב 1 נמנע מלפנות למבקש בעניין זה בכתב, שכן העסקה בין הצדדים נכרתה בעל פה. עם זאת, הודגש כי המשיב 1 פנה למבקש בעל פה אך פניותיו הושבו ריקם. בהקשר זה, נטען אף כי המשיב 1 נפגש עם עו"ד אברמוביץ' וניסה להיעזר בו לקידום ביצוע חלקו של המבקש בהסכמות בין הצדדים, קרי תשלום התמורה, אך זאת ללא הועיל.
39. אשר לטענות שהועלו מצד המבקש לפיהן לא קיים היגיון בגרסת המשיב 1 לפיה הוא חתם על ההסכם הראשון ללא כל בטוחה או ערובה לתשלום התמורה על ידי המבקש – הסביר המשיב 1 כי הוא היה במקום מורכב בחייו, וסמך על המבקש עד כדי מתן אמון מוחלט.
40. כן ביקשו המשיבים לציין בסיכומיהם, כי המבקש היה לא עקבי וטען בחקירתו כי גילה על המעילה לכאורה של המשיבים בנכסי הנאמנות עוד בחודש אפריל 2018, בעוד שבתצהירו ציין כי גילוי זה אירע "לאחרונה".
41. עוד נטען, כי בחקירתו הודה המבקש כי העביר לעצמו מניות של חברה בשם Lion Snakes שהוחזקו על ידי מופאט, וכן את זכותה של מופאט לקבל החזר הלוואת בעלים של 185,000 אירו. זאת, כאשר המבקש חתם בשם מופאט בהיעדר הרשאה לביצוע פעולות אלו בדמות החלטת דירקטוריון. כן הודה המבקש בחקירתו כי העביר לחשבונו הפרטי סך של 100,000 אירו מתוך הלוואת הבעלים שהעמידה מופאט ל-Lion Snakes.
42. אשר לטענות המבקש לפיהן יש לפסול את עדות המשיב 1 שכן היא מבקשת לסתור מסמך כתוב – נטען כי משלא הושמעה התנגדות לעדות בעת חקירת המשיב 1, יש לקבלה. יתר על כן נטען, כי בניגוד לחלק מהפסיקה שהובאה על ידי המבקש, שם נעשה ניסיון להוכיח את ביטולו של הסכם בכתב, במקרה דנן הטענה של המשיב 1 היא לעניין תוכנו האמיתי של ההסכם שנכרת – וגם מסיבה זו יש מקום לקבל את העדות.
43. אשר לטענה לפיה טענות המשיב 1 הועלו באיחור נטען, כי תשובת המשיב 1 ניתנה בהזדמנות האפשרית ראשונה, עם הגשת תשובתו להמרצת הפתיחה. אשר להשתלשלות שאירעה בעניין ההמצאה למשיב 1, מדגיש המשיב 1 כי בקשתו של המבקש למתן היתר המצאה נדחתה במעמד צד אחד מבלי שהייתה הזדמנות למשיב 1 לענות לה ולהתייחס לסיכויי התביעה במסגרתה.
44. כן נטען, כי עו"ד אברמוביץ' ייצג הן את המבקש והן את המשיב 1 במסגרת האירועים מושא המרצת הפתיחה, וכי היה מי שייעץ למשיב 1 לחתום על ההסכם הראשון ולהותירו למשמרת בכספת במשרדו של עו"ד אברמוביץ, אולם זה מעל באמונו.
בהקשר זה צוין, כי הוצגו על ידי המשיב 1 מסמכים המצביעים על כך שעו"ד אברמוביץ' העניק לו ולחברות בשליטתו שירותים בשנת 2015, שנה וחצי לפני החתימה על ההסכם הראשון. לעומת זאת – המבקש לא העמיד גרסה כלשהי בעניין זה ולא הפריך טענות אלו.
45. לבסוף נטען, כי סיכומי המבקש רוויים בהרחבות חזית ובתוך כך טענות שונות הועלו לראשונה בסיכומים, לרבות טענה לפיה חמו של המבקש השקיע 160אירו במלון; וכי משרד עורכי הדין אלריון הוא שטיפל בכל העסקאות בצרפת; הטענה לפיה המשיב 1 גרם לנכסים בפורטוגל להתדרדר, וכי המניות בחברות היו שלו מלכתחילה; הטענה כי המשיב 1 הוא איש עסקים שעסקיו חובקי עולם; וכן הטענה לפיה הכספים שהועברו לחברות הם כספים ששייכים למבקש היא טענה עובדתית שהועלתה לראשונה בסיכומים.
דיון והכרעה
46. עניין לנו בהסכם שנחתם בין המבקש לבין המשיב 1, שמכוחו עותר המבקש כי בית המשפט יורה למשיב 1 לרשום על שם המבקש את המניות מושא המחלוקת, אותן טוען המבקש כי מחזיק המשיב 1 בנאמנות עבורו. המשיב 1 מצדו טוען, כי ההסכם אינו משקף את כוונותיהם האמתיות של הצדדים אשר באו לידי ביטוי במסגרת הסכמותיהם בעל-פה, ולפיהן ירכוש המבקש את המניות שבמחלוקת מהמשיב 1 בתמורה ל-4.5 מיליון אירו (הסכמה שממילא לא השתכללה לאור אי-תשלום התמורה על ידי המבקש). מכאן, טוען המשיב 1, כי ההסכם הראשון מהווה הלכה למעשה שטר מכירת מניות ולא הסכם נאמנות.
נטל השכנוע בעניין טיבו של ההסכם הראשון
47. כידוע, נטל השכנוע במשפט האזרחי מוטל ככלל על התובע שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". עם זאת, שאלת נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי ועל כן במקרים מסוימים במשפט נטל השכנוע עשוי להיות מוטל על שכמו של הנתבע [ראו רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ, פס' 8 (05.05.2013)]. כפי שיפורט להלן, עניינו הוא אחד מאותם המקרים.
48. לשון ההסכם הראשון אינה מותירה ספק כי הסכם זה הינו, או למצער נחזה להיות, הסכם נאמנות. בהתאם ללשון ההסכם, מצהיר המשיב 1 על כך שהמניות שבמחלוקת מוחזקות אצלו בנאמנות עבור המבקש, וכי הוא מתחייב לפעול על פי נאמנות זו, וכך בהסכם [סעיף 1 לחלק המבוא להסכם]:
"95% of the total value of any and all rights the Undersigned [המשיב 1 – ח.כ] has or may have, now or in the future, in any of the Companies or in connection with the Companies or accrued by the Companies, either directly or indirectly, by holding shares or interests in such Companies or in accordance with any beneficial owner agreement ("Interest in the Companies"), is held in trust for the benefit of Mr. Jonathan Abramczyk and for such purpose only” [הדגשות לא במקור – ח.כ.].
המשיב 1 עצמו אינו כופר בחתימתו על ההסכם הראשון, או בכך שהסכם זה נערך בין הצדדים בליוויו של עו"ד אברמוביץ'. נוסף על כך, הוא אינו חולק על העובדה כי המצג הנחזה מההסכם הוא כי אכן מדובר בהסכם שמציג כאילו המניות במחלוקת מוחזקות על ידי המשיב 1 עבור המבקש, וכך מתוך תצהירו:
"[…] in order to avoid a formal sale of shares, we decided to create an impression pursuant to which the shares were always owned by Jonathan (although they were never), and that I hold them for him" [תצהיר יונתן, פס' 21].
49. מהאמור עד כה עולה, כי טענתו המרכזית של המשיב 1, הגם שהדבר לא נטען מפורשות על-ידו במסגרת כתבי הטענות והסיכומים בכתב שהוגשו מטעמו – היא כי הלכה למעשה, ההסכם הראשון הוא חוזה למראית עין (מטעמי מיסוי של המבקש), וכי האמור בו אינו משקף את כוונותיהם האמתיות של הצדדים.
בגדרי ע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן, פס' 23 (03.02.2011) (להלן – עניין חזן) התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה לטיבו של הסכם זה, וקבעה לעניין זה את הדברים הבאים:
"מה טיבו של חוזה למראית-עין? חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעיסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 255 (2005) (להלן: שלו); ראו עוד ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979); ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 632 (1988))".
50. עוד אציין, כי ככל שיוכרע כי יש ממש בטענותיו של המשיב 1 לפיהן ההסכם בין הצדדים הוא הלכה למעשה הסכם למכירת מניות – וזאת חרף לשונו ומצגיו של החוזה עצמו (היינו, הסכם נאמנות מטעמי מיסוי) – עשויה לעלות גם שאלת סיווגו של ההסכם גם כהסכם בלתי חוקי, נוסף על סיווגו כהסכם למראית עין.
ודוק, שאלת סיווגם של חוזים הניתנים לסיווג כפול (כחוזים בלי חוקיים וחוזים למראית עין), וההבחנה בין חוזה למראית עין לבין חוזה פסול נדונה בהרחבה על ידי בית המשפט העליון, ויש לה חשיבות רבה לעניין הסעדים שבאפשרותו של בית המשפט לתת ביחס להסכם הנדון [ראו ע"א 6634/15 טופ במרחבי השרון ייזום בע"מ נ' אורית קפלן, פס' 16 (24.10.2017); ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, (09.05.2012) (להלן – עניין לוי)].
בשלב קביעת נטל השכנוע ביחס לטיבו של ההסכם, שאלות אלו אינן רלוונטיות, שכן נטל זה מוטל על כתפיו של בעל הדין שמצדו מועלית טענה זו – בין אם מדובר בטענה של מראית עין, ובין אם מדובר בטענה של אי חוקיות [ראו עניין חזן, פס' 25; גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים 635 (מהדורה רביעית, 2019)].
יפים לענייננו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין חזן אשר להעלאת טענה של הסכם למראית עין:
"ענייננו, אפוא, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה ובשאלה האם כוונה זו היא המשתקפת בחוזה המכר, או שמא החוזה משקף מצג שונה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה, והתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה. הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו (שלו, בעמ' 257; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003); ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, פ"ד מג(2) 214, 218 (1989); ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 262 (1996); ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2) 191, 198 (1984); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. פ"ד נ(1) 238, 244 (1996); ע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1994); ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 11 (לא פורסם, 22.2.2010) [פורסם בנבו] ; גד טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים כח 507, 509-10 (1978))".
[הדגשות לא במקור -ח.כ; עניין חזן, פסקה 25; ראו גם עניין לוי, פס' 30].
51. כן יפים לעניינו דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין (ויפים דברים אלו גם ביחס להסכם שנטען כי הוא נגוע באי חוקיות):
"אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת (על הזיקה בין חומרת הטענה לבין עוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחתה ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986)" [עניין חזן, פס' 25].
52. יוצא אם כן, כי טענתו של המשיב 1 בהמרצת הפתיחה, לפיה הנטל להוכיח קיומם של יחסי נאמנות מוטל על מי שטוען טענה זו – אינה רלוונטית בשלב זה. אכן, הנטל להוכיח את קיומם של יחסי הנאמנות מוטל על המבקש, אך המחלוקת הבסיסית בין הצדדים שיש להכריע בה, בראש ובראשונה, הינה מהותו של ההסכם הראשון.
המשיב 1 מסתמך בעניין זה על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7395/17 כהן נ' רשות המיסים (פורסם בנבו, 21.02.2019). אולם, נסיבות אותו המקרה הן שונות בתכלית מנסיבות המקרה דנן, שכן שם ביקשו המערערים לטעון לנאמנות ללא כל בדל ראייתי בסיסי התומך בעמדתם – וכך בהחלטת בית המשפט שם (בפסקה 5, עליה מבקש המשיב 1 להסתמך):
"למעלה מן הצורך נציין כי התזה שהציגו המערערים, בהיבט המשפטי, גובלת באבסורד. לשיטתם, די בכך שהחייב יטען כי נכס שבבעלותו מוחזק בנאמנות עבור צד שלישי, במקרה זה קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ודי בכך שהצד השלישי יסכים לכך בהתלהבות, כדי להוכיח קיומה של נאמנות. זאת ועוד, המערערים לא הוכיחו כי היתה ביניהם הסכמה ליצירת נאמנות בזמן אמת, להבדיל מאשר בדיעבד, כאשר התגלעה המחלוקת מול רשויות המס [שם, בפס' 5].
53. סיכומה של נקודה זו – שעה שהמשיב 1 מבקש לסתור את תוכנו של ההסכם שנחתם בין הצדדים על-פי לשונו, ולטעון כי זה אינו משקף את כוונותיהם האמתיות של הצדדים – נטל השכנוע בעניין זה, מונח על כתפיו. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי המשיב 1 לא עמד בנטל זה.
54. טרם אגש לדיון בגוף טענותיהם של הצדדים אשר לתכליתו האמיתית של ההסכם הראשון וכוונותיהם של הצדדים בעת עריכתו, אתייחס לשתי טענות סף שהועלו על ידי המבקש כנגד טענות ההגנה של המשיב 1. הראשונה, היא כי יש לדחות את עדותו של המשיב 1 בכל הנוגע לסתירת לשון ההסכם הראשון, שכן מדובר בעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב; והשנייה, היא כי טענות ההגנה של המשיב 1 הועלו באיחור וגם מטעם זה יש לדחותן. כפי שיפורט, מצאתי שלא לקבל טענות אלו של המבקש.
האם יש לדחות על הסף את עדותו של המשיב 1
55. בסיכומיו עותר המבקש לדחיית טענותיו של המשיב 1 משמדובר בעדות בעל-פה המבקשת לסתור מסמך בכתב (ההסכם הראשון), ולטעון כי בניגוד ללשון ההסכם ולאמור בו, לא מדובר בהסכם נאמנות, אלא בהסכם למכירת מניות. טענת המבקש בעניין זה נשענת על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (להלן – סעיף 80) הקובע כי טענות כנגד מסמך בכתב יש להוכיח במסמך בכתב:
"80. תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, למוכסנות או להלוואות שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב. טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע"
הרעיון המרכזי העומד מאחורי כלל זה הינו כי העלאת הסכמות הצדדים על כתב מעידה על כך שהכתוב נועד למצות את ההסכמות ביניהם. כך דברי בית המשפט העליון בעניין זה בגדרי ע"א 138/56 יעקב דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ (1957) (להלן – עניין דוידזון):
"כאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית-המשפט, מפני שאינם לעניין."
עמד על סוגיה זו גם המלומד קדמי בספרו:
"טענה נגד המסמך לאמור שהמסמך אינו נכון או אינו מלא, לרבות טענה על מה שנאמר לפני או בזמן עריכת המסמך, שהרי גם טענות אלה באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו. טענות נגד מסמך מתאפיינות אפוא בכך שהן מערערות על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו; שעיקרן בכך שהתוכן אינו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך... טענות אלו, הן הטענות שאין להוכיחם בעדות בעל פה, אלא - במסמך אחר או בהודאתו או בספריו של היריב" [יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1312 (תשס"ד - 2003)].
56. אכן, הסיפא של סעיף 80 קובעת כלל של עליונות מובנית להסכמות בכתב על פני טענות בעל-פה – כך שייתכן כי יהיו מקרים בהם יידחה על הסף ניסיון לסתור הסכמות שהועלו על כתב באמצעות עדות בעל פה. ברם, בפסיקה רוככה פרשנות להסדר זה במהלך השנים, ונקבע כי שבנסיבות מסוימות ניתן יהיה לעשות שימוש בעדות בעל פה על מנת לסתור הסכמות בכתב – כך למשל במקרים בהם קיימות בין הצדדים הסכמות מאוחרות להסכם בכתב או במקרים בהם נדרשת פרשנות להוראות ההסכם [ראו למשל ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פס' 13 לפסק דינו של כב' השופט שטיין (20.11.2019); עניין דוידזון, עמ' 8-5]. כמו כן, לעיתים הותרה עדות בעל-פה במקרים נוספים, לרבות כאשר היה חשש כי ההסכמות בכתב אינן משקפות את מלוא ההסכמות בין הצדדים וכאשר החוזה נעשה תוך תרמית או שהוא נגוע באופן אחר [ראו ה"פ (ת"א) 548/06 יגאל ארנון נ' שלמה פיוטרקובסקי, פס' 13 (01.03.2009) וההפניות שם (להלן – עניין פיוטרקובסקי)].
יפים בהקשר זה דברי כב' השופט (בדימוס) גולדברג בעניין ע"א 196/87 רות שוייגר נ' אליהו רז לוי, פס' 7 לפסק דינו של השופט גולדברג (2 (להלן – 27.04.1992) (להלן – עניין שוייגר):
"לפיכך, אינני רואה מניעה מליתן תוקף להסכמה בעל-פה בדבר האופציה שניתנה לפרידמן לפדות בחזרה את הדירה, כשאין חולק כי הסכמה כזו אכן הושגה, ומשמצאנו כי ההסכם הכתוב ממלא, על-פי כל קנה מידה, אחר התפקיד ההרתעתי. אכן, לעתים יימנע בית המשפט מלהיכנס לבירור מחלוקות עובדתיות בדבר הסכמות בעל-פה שהושגו כביכול והסותרות את האמור במסמך. הכתב אכן מבטיח גם ודאות ראייתית רבה יותר (ראה פרידמן וכהן בספרם הנ"ל, בעמ' 440-441), אלא שבמקרה שלפנינו הרי מודים הצדדים שאכן כך הוסכם. בנוסף, ההסכמה איננה סותרת את האמור במסמך, אלא רק מוס [הטעות במקור – ח.כ.] עליו תנאי, ובכך שופכת אור על נסיבות כריתת החוזה ועל התכלית אותה ביקשו הצדדים להשיג" [הדגשות לא במקור – ח.כ.].
57. ענייננו אכן במקרה שבו מועלות טענות בעל פה כנגד מסמך כתוב, ובפרט כנגד תוכנו כפי שהועלה על הכתב על ידי הצדדים בזמן אמת, ולא כנגד הסכמות מאוחרות להסכם או סעיפים בהסכם הטעונים פרשנות (מקרים כאמור הנכנסים תחת החריגים שהוכרו בפסיקה לכלל הקבוע בסעיף 80).
אף על פי כן, לא מצאתי כי יש מקום לדחות ולפסול באופן מוחלט את עדותו של המשיב 1. זאת, הן מכיוון שעל פניו טענות המשיב 1 נועדו לשפוך אור על נסיבות כריתת החוזה ועל התכלית אותה ביקשו הצדדים להשיג באמצעותו, בהתאם לרציונל שפורט לעיל בעניין שוייגר (הגם שהובאה על ידי בחשבון גם העובדה כי נסיבות ענייננו שונות מנסיבות עניין שוייגר, שם הייתה הסכמה בין הצדדים על הסכמתם בעל פה); הן מטעמים נוספים שיפורטו להלן.
58. ראשית, כאמור לעיל, טענתו הבסיסית של המשיב 1 כפי שעולה מטענות ההגנה מטעמו, היא כי ההסכם הראשון הוא הסכם למראית עין. כאמור, שורש הגדרתו של הסכם מסוג זה היא כי הכתב אינו משקף את ההסכמות האמיתיות של הצדדים – ועל כן דחייה מוחלטת של כל עדות בעל פה המעידה על הסכם הנגוע במראית עין עשויה להציב קושי לא רצוי להוכחת טענה מסוג זה. יתרה מכך, ניתן לומר כי הלכה למעשה מדובר בטענה לבטלותו של ההסכם בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל" (בכפוף להוראות שונות לעניין זכויותיהם של צדדים שלישיים) – שהוכרה בפסיקה כי עשויה להצדיק החרגה של הכלל בסעיף 80 [להרחבה ראו: גד טדסקי "חוזה למראית-עין ודבר פסלותו״ משפטים ח 507, 512 (1978); וכן החלטת בי ת המשפט העליון בגדרי ע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי, פס' 7-6 (28.06.1963), שם נטענה טענה לפיה החוזה לא נכנס לתוקפו מכיוון שלא התקיים תנאי שהוסכם בעל פה בין הצדדים, אך לא הועלה על כתב במסגרת החוזה ביניהם].
59. שנית, כלל הוא כי טענה לפי הוראות סעיף 80 יש להעלות בהזדמנות הראשונה לכך – ולא כך בעניין שלפניי. כך, טענת המבקש כנגד עדותו של המשיב 1 הושמעה לראשונה בסיכומיו, בעוד שבזמן חקירתו של המשיב 1 לא נשמעה כל התנגדות לעדותו [יעקב קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה 1309 (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד); ראו גם ע"א 106-55 פוקס נ' בייטנר, פס' 8 (09.01.1957); ע"א 441/75 מנצור שוילי נ' יעקב ו-שבע זילברברג (13.07.1977)].
60. שלישית, היא המגמה ההולכת ומתחזקת בדיני הראיות בשיטתנו – בדבר העברת הדגש משאלות של קבילות לשאלות של מהימנות ומשקל הראיות, וצמצום המקרים בהם תיפסל או תידחה באופן מוחלט ראיה כזו או אחרת [ראו למשל ע"א 119/05 אמין מחמוד חליפה נ' מדינת ישראל, פס' 32 (10.09.2006); ד"נ 23/85מדינת ישראל נ. דוד טובול פס' 31 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק (11.12.1988); דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פס' 29 (22.03.2005); ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פס' 23 (17.10.2010); רע"א 7828-17 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, פס' 21 (09.01.2018)]. המגמה כאמור תומכת אף היא בהותרת עדות המשיב 1 כחלק ממארג הראיות בעניינו, חרף העובדה שהיא מבקשת לסתור את תוכן ההסכם הראשון, תוך התאמת משקלה של עדות זו ביחס לנסיבות עניין, במסגרת שקלול הראיות.
61. רביעית, סבורני כי הנחת המוצא הטמונה בכלל המייחס עליונות לכתוב על פני טענות בעל-פה אינה נסתרת ככל שהעדות בעל פה נתמכת באופן מספק על ידי ראיות נוספות, ובפרט מסמכים בכתב. ודוק, העליונות הראייתית המיוחסת ממילא להסכם כתוב על פני טענות בעל-פה מציבה קושי מובנה בדרכו של בעל דין המבקש לערער על הסכם כתוב. בפרט נכונים הדברים כאשר ניסיון זה מבוסס ברובו על עדות בעל פה שאינה נתמכת בראיות נוספות, וזאת אף במנותק מהשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה.
62. לסיכום נקודה זו, מכלול השיקולים שפורטו לעיל הובילני לכלל מסקנה כי אין מקום לדחות על הסף את טענותיו של המשיב 1 אשר לתכלית האמיתית של הסכמות הצדדים, הגם שטענתו מבקשת לסתור את הסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם הכתוב בין המבקש לבין המשיב 1.
לצד האמור, ברי כי אין בכך כדי לבטל את השקילה והאיזון הנדרשים ממילא ביחס לראיות השונות שהובאו בהליך דנא, או כדי לשנות מהנטל המוטל על המשיב 1 להוכיח את טענתיו כאמור. כפי שיבואר להלן – בשקלול כלל הראיות שעמדו לפניי, לרבות עדותו של המשיב 1, מצאתי כי יש מקום לדחות את טענותיו של המשיב 1, ולקבל את המרצת הפתיחה.
63. אשר לטענת המבקש לפיה טענות המשיב 1 הובאו באיחור – לא מצאתי לקבל טענות אלו. כך, ככל שהטענה מופנית כלפי התקופה שטרם הגשת המרצת הפתיחה, ממילא קיימת מחלוקת בין המבקש לבין המשיב 1 בעניין זה, שכן המשיב 1 טוען כי הציג את גרסתו בפני המבקש ובא כוחו עו"ד אברמוביץ' – אלא שעשה זאת בעל פה. טענה זו תיבחן למול הראיות הקיימות בתיק ובהן עדותו של המשיב 1 וממצאיי ביחסי למהימנות עדות זו. ככל שמדובר על התקופה שלאחר הגשת המרצת הפתיחה, מצאתי כי המשיב 1 התייחס לגרסת המבקש בהזדמנות הראשונה בה היה חייב לעשות כן, במסגרת כתב הטענות הראשון בו פורטו טענותיו גופא.
64. כעת, להכרעה בטענות הצדדים לגופן.
מהותו של ההסכם הראשון – הסכם נאמנות או הסכם למכירת מניות?
65. כאמור, ביום 16.11.2016 נחתמו שני הסכמים בין הצדדים להליך דנא, אשר במרכזם הזכויות בחברות מושא המחלוקת. הצדדים אינם חלוקים על כך שההסכם השני, שנחתם בין המשיב 1 לבין אביו, המשיב 2, הוא הסכם נאמנות לפיו המשיב 2 מחזיק בנאמנות את כלל זכויותיו של המשיב 1 בחברות – ולרבות המניות שבמחלוקת [פ/ עמ' 32, ש' 17-15].
עם זאת, הצדדים חלוקים על מהותו של ההסכם הראשון, בין המבקש לבין המשיב 1, שנוסחו זהה להסכם השני, ועל פיו המשיב 1 מחזיק בנאמנות עבור המבקש את המניות שבמחלוקת. מחלוקת הצדדים בעניין זה היא בין טענת המשיב 1 לפיה הסכם זה רק נחזה להיות הסכם נאמנות, ואילו הלכה למעשה הוא מהווה הסכם למכירת המניות במחלוקת, שלא השתכלל לאור אי תשלום התמורה שהוסכמה בעל פה בין הצדדים; לבין טענת המבקש לפיה הסכם זה הוא הסכם נאמנות בין המבקש לבין המשיב 1, וכפי שעולה מלשון ההסכם.
66. כאמור, משהמשיב 1 אינו מתכחש לחתימתו על ההסכם הראשון, אותו חתמו הצדדים בליווי עו"ד אברמוביץ' – הנטל לסתירת לשון ההסכם מוטל על שכמי המשיב 1. נטל זה, כך מצאתי, לא הורם על ידי המשיב 1. אבאר.
67. ענייננו במקרה בו גרסאות הצדדים סותרות באופן חזיתי אחת את השנייה, במובן זה שהמבקש אומר "שחור" ואילו המשיב 1 אומר "לבן". השאלות הניצבות במוקד הסכסוך דנא הן שאלות עובדתיות, שעל מנת להכריע בהן – נדרש בית המשפט להסיק ממכלול הראיות שהוצגו בפניו, לרבות עדויות הצדדים וחקירותיהם.
וכך עולה מן הראיות שלפניי.
68. גרסתו של המשיב 1 נמצאה בעיניי לא מהימנה, לא עקבית, נעדרת היגיון פנימי ואף סותרת את הראיות שהוגשו בתיק. כך, טענתו הבסיסית של המשיב 1 לפיה בניגוד לאמור בהסכם, הצדדים הסכימו על מכירת המניות שבמחלוקת למבקש תמורת התשלום בסך של 4.5 מיליון אירו, אינה נתמכת בכל מסמך או עדות של אדם שאינו המשיב 1. אדרבא, המשיב 1 עצמו אף הודה באופן חד וברור כי אין עוד אדם או מסמך שיוכלו לאמת את גרסתו. כך מתוך החקירה של המשיב 1 לפניי בעניין זה [פ/עמ' 37-34] -
ש: בסדר. האם יש עוד מישהו באיזשהו מקום שידע לשיטתך שיונתן היה צריך לשלם לך בגין המניות?
ת: מה היה צריך לשלם?
ש: לשיטתך, היה צריך לשלם עבור המניות האלה.
ת: לא.
וכן ציין בחקירתו –
ש: [...] השאלה שלי אליך הייתה מאוד פשוטה. תאשר לבית המשפט שאין לך שום מסמך שמדבר על תשלום כלשהו. תענה כן או לא, יש או אין לו?
ת: יש לי את כל המסמכים.
ש: שאלתי שוב, האם יש לך איזשהו מסמך שהוא התחייב לשלם לך כסף?
ת: ההתחייבות שיונתן קיבל זה בעל פה.
אכן, אין זה בלתי מתקבל על הדעת כי הצדדים לחוזה למראית עין או חוזה בלתי חוקי לא יעלו על הכתב את הסכמותיהם האמיתיות – וההיגיון אף שוכן עם הימנעות הצדדים לעשות כן. בהתאם לכך, ההלכה הפסוקה מאפשרת לבית המשפט לבסס את קביעתו בעניין מראית עין גם על ראיות נסיבתיות ["מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" - רע"א 1780/93 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' ואלצ'יק ואח' (17.9.1996); ראו גם ע"א 810/17 באשה נ' גרדג'י, פס' 37 (31.10.2018)].
עם זאת, בעניינו, גם יתר הראיות והעדויות בתיק – ואלו אינן רבות – אינן מסייעות למשיב 1.
69. יצוין כי הצדדים שניהם הציגו היקף מצומצם יחסית של ראיות, מהן ניתן ללמוד על אודות מערכת היחסים ששררה ביניהם במועד החתימה על ההסכמים, ובעת הקמת תשתית החברות מושא ההליך דנא.
70. כך, המסמכים שהוצגו על-ידי המשיב 1 לביסוס טענתו לפיה הוא שעמד מאחורי הקמת החברות ומימן את פעילותן השוטפת ואת רכישת המלון על ידי שרשור החברות – אין בהם כדי להוכיח טענותיו בנדון. על פי מסמכים אלו, מימון רכישת המלון נעשה באמצעות כספים והלוואות שנטלו החברות עצמן, ולא ישירות על ידי המשיב 1. וכך גם, העובדה שהמשיב 1 שלט בחברות אינה סותרת את האפשרות כי שלט בהן עבור המבקש. גם העובדה כי חלק מהמימון נעשה באמצעות הלוואות שנטלו החברות מחברות בשליטת המשיב 1 - אין בה כדי להוכיח את טענת הבעלות של המשיב 1 על המניות, אלא לכל היותר על מעמדו כמלווה. לגבי כך, אין חולק כי מעמדו זו כמלווה, הוביל לבסוף להעברת מניות מופאט מריצ'פורד לאלפקה לאור אי עמידתה של ריצ'פורד בתנאי ההלוואה שנטלה.
71. זאת ועוד, ההעברה הכספית הישירה היחידה שהוצגה מטעם מי מן המשיבים לפקודת החברות – הינה העברה מטעם המשיב 2 למופאט בשנת 2018 [העברה זו הוצגה בדף החשבון של מופאט שהוגש מטעם המשיבים; נספח 13 לתשובה להמרצת הפתיחה (להלן – פירוט החשבון)]. ודוק, העברה זו אינה יכולה לשאת על גבה את טענותיו של המשיב 1 לבדה, וזאת בפרט משהמועד הנקוב לעניינה הוא אוקטובר 2018 – היינו, לאחר חתימת הסכם ההלוואה הנוסף עם אלפקה ושעבוד מניות ריצ'פורד לטובתה, שהובילו בסופו של דבר להעברת מניות מופאט מריצ'פורד לאלפקה. פעולות אלו כאמור, נמצאות במוקד המחלוקת בין הצדדים כאשר המבקש טוען כי העברת המניות לאלפקה נעשתה בניגוד לתנאי הנאמנות. נוסף על אלו, ממילא המשקל הראייתי שניתן למסמך זה מלכתחילה הוא נמוך, שכן חלק מהשורות בו הושחרו, ובעוד שהמשיב 1 לא ידע לבאר על אודות סיבת השחרתן [פ/עמ' 37, ש' 14-12].
72. לצד זאת, גרסתו של המשיב 1 בעניין השתלשלות העניינים בכל הנוגע להקמת החברות לוקה בחוסר קוהרנטיות ואינה מתיישבת עם חומר הראיות בתיק. כך, מחד, הלכה למעשה המשיב 1 אינו חולק על חלקים מרכזיים בגרסת המבקש, אשר תומכים בה, ובכלל זאת: כי המבקש הוא שהכיר למשיב 1 את עו"ד אברמוביץ', וכי השניים פנו אל עו"ד אברמוביץ' על רקע הסדרת שיתוף הפעולה העסקי ביניהם בקשר עם החברות [פ/ עמ' 30, ש' 27-24; תצהיר דן, פס' 19]; כי משרדו של עו"ד אברמוביץ' לקח חלק בפעילות השוטפת של החברות לפני ואחרי החתימה על ההסכמים, וכי עו"ד אברמוביץ' לקח חלק כלשהו בבניית תשתית החברות, הגם שהמשיב 1 עומד על כך כי מבנה החברות הוצע מטעמו [פ/31, עמ' 31, ש' 19-14]; וכן כי שירותי עו"ד אברמוביץ' בקשר עם החברות ניתנו לא רק למשיב 1, אלא לו ולמבקש [שם, ש' 23-22].
דברים אלו נתמכים גם בראיות נוספות, ובהן תשלום החברות על שירותים משפטיים שונים שניתנו על ידי משרדו של עו"ד אברמוביץ' ועל ידי עו"ד אברמוביץ' עצמו, כמו גם התכתבויות דוא"ל רלוונטיות בין המשיב 1 לבין עו"ד אברמוביץ' עוד בשנת 2015, טרם חתימת ההסכמים [נספח 19 להמרצת הפתיחה; נספחים 2-1 לבקשה למסירת הודעה לצד שלישי].
נוסף על כך, אישר המשיב 1 זיקות נוספות של החברות למבקש, לרבות כי המבקש הוא מי "שהביא" את הנכסים שנרכשו על ידי שרשור החברות בצרפת [פ/36, ש' 32-26]; כי המבקש היה מי שהכיר למשיב 1 את פאולו פררה (להלן – פררה), אחד מבלי המניות בחברת הנכס המחזיקה במלון, החתום על הסכם המכר ומסמכי ההתאגדות של חברת הנכס (מסמכים החתומים משנת 2015) [פ/ עמ' 35, ש' 14-13; נספחים 1 ו-4 לתשובה להמרצת הפתיחה] – וכי מר פררה נכנס לתשתית החברות מכיוון "שיונתן היה צריך לקנות את הזה" [שם, ש' 17-16]; וכי חברת בלוואר, אחת החברות מושא ההליך שהתאגדה באוקטובר 2015, הוקמה על מנת שהמבקש "יטפל בה" [פ/עמ' 32-31].
מכל אלה מצאתי, כי לא עלה בידי המשיב 1 להרים את נטל ההוכחה לסתירת לשון ההסכם, ובאופן המוביל לקבלת גרסת המבקש בעניין זה. אדרבא, גרסת המשיב 1 נמצאה כבלתי מהימנה בעליל בעיניי, סותרת את הראיות והמוצגים ואף את השכל הישר.
73. חרף האמור, גורס המשיב 1 בתצהירו כי רק בסוף שנת 2016 – חודשים רבים לאחר התאגדות החברות ולאחר עריכת ההיכרות בין עו"ד אברמוביץ' ומר פררה לבין המשיב 1, על ידי המבקש, החל המבקש להתעניין ברכישת המניות בחברות. טענה זו אינה מתיישבת עם חלקים רבים בגרסתו של המשיב 1 עצמו, עם החומר הראייתי בתיק, ובעיקר – עם לשון ההסכם שהמשיב 1 אינו מכחיש כי חתם עליו.
כך, טוענים המשיבים בסיכומיהם, כי העובדה שהחברות הוקמו קודם למועד חתימת ההסכם הראשון לחתימה על ההסכם הראשון, מפריכה את גרסת המבקש. טענה זו מבוססת על טענת המבקש לפיה יחסי הנאמנות בינו לבין המשיב 1 נוסדו בנובמבר 2016. משכך טוענים המשיבים, כי מצופה היה שהחברות עליהן חלה נאמנות זו תוקמנה לאחר מיסוד הנאמנות. אחרת, לכאורה, לא עמדו למבקש בטוחות כלשהן להבטחת זכויותיו בחברות, טרם מיסוד יחסי הנאמנות בהסכם. איני מקבל טענה זו, ואבאר מדוע.
ראשית, המבקש לא טען כי החברות הוקמו לאחר מיסוד יחסי הנאמנות. אדרבא, המבקש סומך את טענותיו על נוסח ההסכם שנוקב במועדי התאגדותן של החברות באופן מפורש – וממילא מועדים אלו כלל לא היו במחלוקת בין הצדדים.
שנית, טענת המשיב 1 לפיה לא קיימת כל אפשרות לקיום יחסי נאמנות בין הצדדים, שעה שזו לא הועלתה על הכתב; וכן כי העדר בטוחות להבטחת זכויות הנהנה שוללות אף הן את אפשרות קיומה של נאמנות – היא בבחינת הפוסל במומו פוסל. ודוק, המשיב 1 עצמו טוען כי בשל יחסי האמון בינו לבין המשיב 2 ,התקיים ביניהם נוהג של מיסוד יחסי נאמנות באופן זה, וזאת גם ללא העמדת בטוחות להבטחת זכויות הנהנה.
שלישית, על-ידי המבקש הוצגו ראיות שונות המעידות על זיקתו לחברות, גם בתקופה שטרם החתימה על ההסכם, וכפי שפירטתי בהרחבה לעיל. גם בכך לטעמי, יש כדי להחליש את טענת המשיב בעניין זה.
74. יתר על כן, על אף שלטענת המשיב 1 עוד בתחילת שנת 2018 חשש לזכויותיו משעה שלא קיבל מהמבקש את התמורה שהוסכמה ביניהם, ואף נותר באפלה אשר לכוונתו של המבקש למלא אחר התחייבותו זו משנותק ביניהם הקשר [סוגיה שעומדת במחלוקת בין הצדדים שכן המבקש מצידו טוען כי חיפש את המשיב 1 ואף שילם כספים רבים על מנת לאתרו; (תצהיר דן, פס' 35-34)] – לא הציג המשיב 1 כל פניה שלו למבקש או לעו"ד אברמוביץ' לקבלת חזקה בהסכם הראשון שהיה שמור במשרדו של עו"ד אברמוביץ' (לכל כל שכן בקשה לתשלום התמורה על ידי המבקש). הדעת נותנת כי לו חשש המשיב 1 לגבי מילוי חלקו של המבקש בהסכמות ביניהם, היה מבקש להשיב את ההסכם הנעול בכספתו של עו"ד אברמוביץ', בו מצהיר המשיב 1 על כך שהמניות שלו בעצם מוחזקות עבור המבקש.
כל זאת, בפרט, שעה שלפי תכתובת דוא"ל מיום 30.04.3017 שהוצגה לבית המשפט בדיון ההוכחות, המבקש פנה למשיב 1 באמצעות עו"ד אברמוביץ' כבר אז בבקשה להעביר לרשותו את המניות שבמחלוקת. הדעת נותנת כי גם אם תחילה סמך המשיב 1 על עו"ד אברמוביץ', ובשל כך נמנע מלפנות למבקש או לעו"ד אברמוביץ' בכתב בקשר עם התמורה - הרי שבשלב זה, כאשר הייתה דרישה ברורה של המבקש באמצעות עו"ד אברמובי'ץ' להעברת המניות, היה פועל המשיב 1 אחרת; ובתוך כך – פועל להשגת ההסכם הראשון, ששימוש בו עשוי היה לפגוע בזכויותיו של המשיב 1 במניות שבמחלוקת, שלכאורה שייכות לו.
עדותו של המשיב 2 אינה מסייעת אף היא למשיב 1. ראשית, בעוד שהמשיב 1 טוען כי המשיב 2 החזיק עבורו את המניות שבמחלוקת (וביתר הזכויות של המשיב 1 בחברות) טרם חתימת ההסכם השני, המשיב 2 לא ידע לאשר פרט זה בחקירתו לפניי, ואין זכר לטענה כאמור גם בתצהירו שצורף לתשובה להמרצת הפתיחה. כך, בתצהירו של המשיב 2 צוין רק, כי בנובמבר 2016 פנה המשיב 1 למשיב 2 בבקשה שיחזיק בנאמנות את זכויות המשיב 1 בחברות. זאת, על מנת להגן על זכויות המשיב 1 במניות, במקרה של פטירת המשיב 2, שחלה במחלה קשה אותה עת. משכך נטען, כי הוחלט להעלות את הנאמנות על כתב [תצהיר יצחק, פס' 9-8]. בחקירתו, המשיב 2 העיד על כך שהפך נאמן של המשיב 1 בזכויותיו בחברות רק עם החתימה על ההסכם השני בנובמבר 2016, וכן כי לא חתם על מסמכים שקשורים בחברות אלו קודם לכן [תצהיר יצחק, פס' 8; פ/ 4, ש' 26-25; עמ' 5, ש' 6, 25-16].
יתר על כן, גם לו הייתי מקבל את טענת המשיב 1 לפיה המשיב 2 החזיק עבורו בנאמנות את החברות עוד קודם החתימה על ההסכמים – והמשיב 2 אכן אישר קיומו של נוהג לפיו היה מחזיק חברות עבור המשיב 1 (מבלי להעלות עובדה זו על כתב), אין בכך כדי להוריד או להעלות דבר בנוגע ליחסים שבין המשיב 1 לבין המבקש ובין המבקש לבין החברות. כך למשל, ממילא אין כל מחלוקת כי בתקופה שלאחר חתימת ההסכמים שימש המשיב 2 נאמן של המשיב 1 ביחס לזכויותיו בחברות, אך ברור כי אין בכך כדי להשפיע על שאלת מעמדו של המשיב 1 כנאמן של המשיב 2 ביחס למניות שבמחלוקת.
עוד אציין, כי גרסת המשיב 2 בחקירתו לפיה העביר כספים לטובת הקמת תשתית החברות, לא גובתה בכל ראיה נוספת מטעם מי מהמשיבים. בתוך כך, לא ברור אם מדובר בכספים נפרדים מהכספים ששימשו כהלוואה לחברות למימון רכישת הנכס, בהתאם לגרסת המשיבים לפיה המשיב 2 החזיק עבור המשיב 1 גם את חברת אלפקה ואת חברת קנטברי [תצהיר דן, פס' 27; פ/ עמ' 8 ש' 25-23]. כאמור לעיל, הלוואות אלו ממילא אין בהן כדי להעיד על זכויות בעלות של מי מהמשיבים.
75. אל מול זאת – ניצבת גרסתו של המבקש, אותה מצאתי מהימנה, קוהרנטית ומתיישבת עם החומר הראייתי בתיק. כפי שפורט לעיל, מעבר להסכם שהוצג בפני בית המשפט, ועליו חתומים שני הצדדים, גרסתו של המבקש נתמכת גם בקשרים ובזיקות השונות שהוכחו בינו לבין החברות, כמו גם לגורמים נוספים רלוונטיים (ובכלל זאת, פאולו פררה ועו"ד אברמוביץ', נכסים של החברות בצרפת, ועוד). על כן, מצאתי לקבל גם את טענת המבקש על פיה, בניגוד לטענת המשיב 1 לפיה אין הגיון בהסכם שלא מקנה כל תמורה למשיב 1 – כן ניתנה תמורה למשיב 1 בדמות 5% מהזכויות בחברות.
76. אשר לטענת המשיב 1 לפיה קיים פגם בגרסת המבקש, המציגה פער זמנים חסר היגיון בין מועד הגילוי על אודות המעילה בתנאי הנאמנות (באפריל 2018) – לבין המועד בו פנה המבקש לראשונה לחברת אלפקה בדרישה להעברת המניות שמחוזקות בנאמנות על-ידי אלפקה, על שמו (רק בספטמבר 2019) – הרי שגם בה אין כדי לשנות ממסקנתי. ודוק, בעדותו של המבקש, אותה מצאתי כאמור מהימנה ואמינה, העיד המבקש על כך שפעל רבות על מנת ליצור קשר עם המשיב 1 ואף שילם לטובת כך סכומי כסף לא מבוטלים לגופים מקצועיים שיסייעו לו. לעניין זה, גם מעדותו של המשיב 1 עצמו עולה, כי בין הצדדים היו קשיי תקשורת שנבעו, בין היתר, מן העובדה שהשניים התגוררו במדינות שונות [תצהיר דן, פס' 30]. בכך לטעמי, יש כדי לספק הסבר מניח את הדעת לפער הזמנים האמור.
כך למשל מתוך חקירת המבקש בעניין זה לפניי -
"ש: אני אשאל שאלה אחרת. למה לא צירפת שום מסמך שבו אתה מבקש מדן בחזרה את המניות?
ת: עוד פעם אני חוזר, איך שגיליתי שהוא גונב, ביקשתי מעורך דין אברמוביץ' להעביר במהירות הכי מהירה את המניות שלי. אפשר לעשות יותר מהר מזה, אני רואה אותו במאי, אני נוסע לפריז יום אחרי, חוזר לישראל, מבקש מאבי אברמוביץ' להעביר את המניות, מה אפשר לעשות יותר מהר מזה?
ש: [...] למה אין מסמך שבו אתה או העורך דין שלך פונים לדן, כמו שידעתם לפנות ל'אלפקה', וכמו שידעתם לפנות ליצחק, למה אין מסמך שבו אתה פונה למי שלטענתך הוא הנאמן שלך,
[...]
ת: אי אפשר לתפוס אותו, שילמתי 100 אלף שקל ל-'gabriel intelligence' לאתר אותו, התקשרתי לחברים, לאשתו לשעבר. נלחמתי, הבאתי, רבתי בבית עם אשתי בגללו.
ש: יש לך אימייל?
ת: אם יש לי אימייל? יש לי את כל, אני האימיילים לא, יש לי יותר מאימיילים.
ש: לא שלחת לו אימיילים?
ת: ניסיתי הכל."
כן אציין לעניין זה, כי אשר למשקלן הראייתי של טענות אלו מצד המבקש, הרי שאלו קיבלו משקל מועט בשים לב לכך שהמבקש לא הציג בפני בית המשפט את התכתבויות דוא"ל מהן עולים ניסיונות האיתור של המשיב 1 לאחר אפריל 2018, ובאי כוחו של המשיב 1 התנגדו לצירוף מאוחר של התכתבויות כאמור [פ/עמ' 16, ש' 14-12]. מכל מקום כאמור, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי.
77. בשולי הדברים אציין, כי הן המבקש והן המשיב 1 העלו האחד כנגד השני טענות שונות בקשר עם התנהלויות מזיקות ובעייתיות ביחס לחברות. משלא מצאתי כי טענות אלה דרושות על מנת להכריע בשאלות העומדות במוקד המחלוקת בין הצדדים, הרי שלא מצאתי להרחיב בנוגע לאלה.
לעניין זה יוזכר, כי הלכה היא שעל בית המשפט לאזן בין חובתו לנמק כהלכה את הכרעתו מחד גיסא; וחובתו לבחון ולהידרש רק לסוגיות הדורשות הכרעה, מאידך גיסא. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט דנציגר ברע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים, פס' 7 (25.03.2010):
"אכן, ההנמקה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מפסק הדין, אשר נועדה לסייע לשופט לבחון את טענות הצדדים ולגבש את החלטתו, לאפשר לצדדים להבין את היסודות עליהם עומד פסק הדין וכן לאפשר לבית המשפט שלערעור לבקר את פסק הדין, במידת הצורך... מה גם שאין פירוש הדבר כי על בית המשפט מוטלת חובה להידרש לכל טענה וטענה המועלית על ידי הצדדים ולהסביר מדוע וכיצד הגיע למסקנתו לגבי כל אחת ואחת מהן. לבית המשפט שיקול דעת המאפשר לו לברור את הבר מן התבן ולהימנע מלדון במפורש בכל טיעון וטיעון, תוך שהוא מתייחס לטענות הנראות לו ענייניות ורלוונטיות" [ראו גם למשל: ת"א (ת"א) 28676-05-13 Pfizer Inc נ' אוניפארם בע"מ, פס' 125 (19.09.2019)].
בהתאם לזאת ולאחר שנדרשתי לכל טענות הצדדים, מצאתי שהדיון שהוצג לעיל הכריע בסלעי המחלוקת בין הצדדים באופן המאפשר הכרעה בכל יריעת המחלוקת וזאת בהתאם לגדר המחלוקת שתוחמה לפניי. לכן, לא מצאתי להידרש לכל טענה ותת-טענה שהועלתה במסגרת ההליך – זאת, מקום בו אף מבלי לפרט הכרעתי בטענות אלו, מצאתי שמסקנתי המפורטת לעיל בהרחבה, לא הייתה משתנה.
78. סיכומם של דברים – לאחר שהבאתי במכלול שיקוליי את כל ומלוא הטענות, הנימוקים והראיות שהוצגו על ידי הצדדים במסגרת ההליך דנא, הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא עלה בידי המשיב 1 להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לצורך ביכור גרסתו אשר למהות ההסכם, על פני לשון ההסכם. משכך, אין בידי לקבל את טענת המשיב 1 לפיה ההסכם הראשון שנכרת בין הצדדים מהווה הסכם למראית עין במובן זה שלשונו אינה משקפת את אומד דעתם וכוונתם האמיתית של הצדדים – וכי כוונת הצדדים הייתה, כי הסכם זה יהווה הסכם מכירת מניות.
כפי שפורט בהרחבה, גרסתו של המשיב 1 נוגדת את לשון ההסכם עליו חתם מול המבקש, היא גם אינה נתמכת בחומר הראייתי בתיק ובנסיבות האמורות – היא גם אינה מתיישבת עם היגיון בריא ושכל הישר. לעומת זאת, את גרסתו של המבקש מצאתי כמהימנה, קוהרנטית ועולה בקנה אחד עם חומר הראיות בתיק. זאת, אף באופן שגם לו היה נקבע כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על המבקש – הרי שהוא היה עומד בו.
האם המניות במחלוקת הוחזקו על ידי המשיב 1 בנאמנות עבור המבקש, והאם הופרו תנאי נאמנות זו?
79. נאמנות מוגדרת בסעיף חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן – חוק הנאמנות) כ-"זיקה לנכס, שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". עוד על פי חוק הנאמנות - "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש" (סעיף 2 לחוק הנאמנות).
80. בעניינו הציג המבקש לבית המשפט הסכם ברור ונהיר שאינו משתמע לשתי פנים, לפיו המשיב 1 מצהיר כי הוא מחזיק את המניות שבמחלוקת עבור המבקש, וכי הוא מתחייב לפעול בהן לטובת המבקש. מכאן, שענייננו בנאמנות שנוצרה על פי חוזה, בהתאם להוראות חוק הנאמנות לעיל. הסכם זה, נתמך כאמור בגרסתו של המבקש ובזיקות השונות שלו לחברות שפורטו לעיל. בכך, הורם הנטל על ידי המבקש להוכחת שליטתו במניות שבמחלוקת ולהוכחת החזקתן על-ידי המשיב 1 בנאמנות עבורו.
אכן, בענייננו לא הוצגו על ידי המבקש ראיות ישירות לכך שמימן את רכישת הנכסים והעביר את הכספים שבאמצעותן בוצעו ההשקעות של החברות. כאמור לעיל, גם ההלוואות שנטלו החברות לרכישת המלון רשומות על שמן ולא על שם המבקש (או המשיב 1). עם זאת, בשים לב למכלול הראיות בתיק ושקלולן, מצאתי כי אין בכך כדי לשנות ממסקנתי. כך, די בהסכם בין הצדדים ובזיקות הרבות שהוכחו בין המבקש לבין החברות, על מנת להרים את הנטל המוטל על כתפי המבקש, שעה שלא הוכח פגם בהסכם, שנחתם בינו לבין המשיב 1.
בהקשר זה יודגש, כי העובדה שהמניות לא רשומות על שם המבקש וייתכן כי לא היו רשומות על שמו מעולם באופן שמוכיח את שליטתו הישירה בהן, אין בה כדי לסתור את קיומה של הנאמנות בין הצדדים. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא שמגר:
"סיטואציה זו של חלוקת זכויות הבעלות בנכס - כאשר הבעלות הרשומה היא זו של האחראי על ניהול העסק, בעוד שהבעלות שביושר היא של גורם אחר - היא הסיטואציה הקלאסית של נאמנות" [ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פס' 6 (פורסם בנבו, 10.02.1994)].
81. לצד זאת יודגש, משאין מחלוקת בין הצדדים כי השתלשלות העניינים שהובילה להעברת המניות של מופאט לאלפקה, שהעבירה את הבעלות בנכס לחברה אלפקה בבעלות המשיב 1, נעשתה שלא למטרת הנאמנות – החזקתה המניות עבור המבקש - וכן ללא ידיעתו או הסכמתו [תצהיר דן, פס' 35-34] – מצאתי כי המשיב 1 הפר את חובת הנאמנות כלפי המבקש [סעיף 1 להסכם].
82. לאור כל האמור מצאתי לקבל את תביעתו של המבקש, כאשר הוכח כי המניות שבמחלוקת, אותן מחזיק המשיב 2 עבור המשיב 1 בנאמנות, מוחזקות מלכתחילה בנאמנות עבור המבקש – ועל כן קיימת לו זכות לבקש את רישומן על שמו.
סוף דבר
83. בהתאם לקביעותיי לעיל, מצאתי לקבל את המרצת הפתיחה ולקבוע כי נוכח סיום יחסי הנאמנות בין המבקש לבין המשיב 1 (באמצעות המשיב 2), זכאי המבקש לקבל לידיו את נכסי הנאמנות (הם הנכסים שבמחלוקת).
84. המשיבים 1 ו-2 יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות ושכר טרחת המבקש בסכום כולל של 50,000 ש"ח.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, י"ד חשוון תשפ"ב, 20 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.