11. לבסוף, בית המשפט עמד על כך שחלק מהמשיבים לא הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף (המשיב 10, Kevin Adeson – דירקטור בחברת האם החולק על סמכות בית המשפט; המשיבה 21 – KPMG, ששימשה כרואה החשבון המבקר של חברת האם, החולקת גם היא על סמכותו של בית המשפט; והמשיבות 20-19 – המבטחות של המשיבים 18-1). בית המשפט ציין כי הטעמים לסילוק על הסף של התביעה נגד המשיבים 18-1 עומדים גם ביחס למשיב 10, והוא הדין בנוגע לטעמים לסילוק על הסף של התביעה נגד המשיבה 22, היפים במידה שווה לגבי המשיבה 21. באשר למבטחות, נקבע כי משסולקה התביעה נגד המבוטח, יש לסלק את התביעה נגד המבטח.
12. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף. בסוף דבריו, בית המשפט העיר כי לטעמו אין להקל ראש באזהרת המשיבים מפני הרס הענף. בית
--- סוף עמוד 14 ---
המשפט ציין כי מדובר בפעילות עסקית מסוכנת על פי טבעה, ויש להישמר מפני סכנת החכמה שבדיעבד ומפני הוספת הסיכון של תביעות משפטיות, על הסיכונים העסקיים הכרוכים בכך, שעלולה לפגוע באטרקטיביות של השוק הישראלי. בית המשפט ציין כי מדובר בתביעה שכל כולה תקיפה בדיעבד של היגיון עסקי שהכזיב, ומשכך דינה להידחות על הסף, וכי דחיית התביעה בשלב מוקדם היא תוצאה רצויה המשדרת מסר ראוי.
תמצית טענות המערערות
13. טענות המערערות ניתנות לחלוקה למספר ראשים. ראשית, במישור הדיוני, המערערות טוענות כי תביעתן אינה מתאימה לסילוק על הסף. לטענתן, המשיבים אינם קבוצה הומוגנית, עילות התביעה נגדם שונות וטענות ההגנה שלהם צפויות להיות שונות. לפיכך, לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף בגין תחולת כלל שיקול הדעת העסקי, וזאת אף בטרם שהוגשו כתבי הגנה. המערערות מדגישות כי התביעה הוגשה לאחר חקירות מקיפות של המפרקים, לאחר קבלת אישור הכנ"ר ולאחר שנתקבלו היתרים להמצאה מחוץ לתחום, מה שמעיד לטענתן כי התביעה אינה מתאימה לסילוק על הסף.
שנית, המערערות סבורות כי כלל שיקול הדעת העסקי כלל לא יכול לשמש עילה לסילוק תביעה על הסף, שכן כלל זה על פי טיבו יוצר חזקה ראייתית. המערערות טוענות כי הן טענו במפורש להפרת חובת הזהירות התהליכית ולהימנעות מהפעלת שיקול דעת עצמאי. המערערות מלינות על כך שפסק דינו של בית משפט קמא ניתן מבלי שהתקיים כל הליך ובהסתמך על טענת הגנה שכלל לא הועלתה, ומבלי להתיר למערערות לתקן את כתב התביעה.
14. באשר לתחולת כלל שיקול הדעת העסקי, המערערות מעלות טענה עקרונית וטענות קונקרטיות. במישור העקרוני, נטען כי כלל שיקול הדעת העסקי כלל לא חל ב"סביבת חדלות פירעון", וכי במצב האמור חלה חובה להתחשב גם באינטרס של הנושים. במישור הקונקרטי, נטען כי כלל שיקול הדעת העסקי לא חל במצב של אי הפעלת שיקול דעת עצמאי מצד נושאי המשרה ובמצבים שבהם נטען כי נושאי המשרה פעלו בפזיזות, וכי טענות אלה הועלו במפורש בכתב התביעה. בהקשר זה נטען כי די לטעון לפזיזות בחזקת עובדה, ושגה בית משפט קמא בקבעו כי לא די בהעלאת טענת פזיזות בעלמא. עוד נטען כי חרף קביעתו של בית משפט קמא כי כלל שיקול הדעת