תא (ב"ש) 2100-10-19 ביוטי פיש בע"מ נ' כ.ר חקלאות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ת"א 2100-10-19 ביוטי פיש בע"מ נ' כ.ר חקלאות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

בפני כבוד השופט שלמה פרידלנדר
התובעת ביוטי פיש בע"מ
ע"י עו"ד יובל גבעון
נגד
הנתבעים 1. כ.ר חקלאות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
2. איתן חזן
ע"י עוה"ד רפאל בן-חיים ומעין אוחיון

פסק דין
מבוא ופלוגתות
1. לפניי תובענה למתן חשבון ולפיצוי בסך 3,000,000 ₪ (לצרכי אגרה).
2. הצדדים: התובעת, ביוטי פיש בע"מ, מגדלת דגי נוי מסוג "קוֹי נאיבי" (קרי: דגי קוֹי שגודלו במיכלים סגורים ולא נחשפו לנגיפים, לרבות בדרך של מתן חיסון). הנתבעת 1, כ.ר חקלאות אגש"ח בע"מ (כ.ר הם ראשי התיבות "כפר רופין" – ש"פ), אשר משווקת דגי נוי באמצעות יחידה בלתי מואגדת במסגרתה בשם "דגנוי" (להלן: "הנתבעת"). הנתבע 2, מר איתן חזן (להלן: "הנתבע", "איתן" או "מר חזן"), ניהל את שיווק הדגים מטעם הנתבעת בתקופה הרלבנטית להליך.
3. החוזה: חרף היעדרו של חוזה "מסודר" בין הצדדים – אין מחלוקת כי, ביום 8.6.2012, הצדדים הסכימו ביניהם על שיתוף פעולה, שבמסגרתו התובעת תשווק את תוצרתה רק באמצעות הנתבעים, והנתבעים יתנו לתובעת זכות-קדימה באספקת ההזמנות של הלקוחות. ההסכמה גובשה ב"סיכום פגישה מיום 8.6.2012 בחוות עוף החול" [להלן: "הסיכום"; תיק המוצגים מטעם התובעת, מוצג 2. לאפיון ההסכמה ראו גם דוא"ל מאת הנתבע מיום 13.6.2012, שם מוצג 1]. הצדדים התייחסו לסיכום זה כאל חוזה מחייב, ומחלוקותיהם נוגעות לקיומו. הסיכום לא קצב את משך ההתקשרות; אך אין מחלוקת כי אומד דעת הצדדים היה להתקשרות ארוכת טווח, והצדדים אף הסתמכו על אומד דעת זה [כתב התביעה, סעיף 52; כתב ההגנה מטעם הנתבעת בתביעה אחרת לגבי אותה התקשרות, תיק המוצגים מטעם התובעת, מוצג 15, סעיף 5]. בהתאם לאמור, אתייחס להלן לסיכום כאל "החוזה" שבין הצדדים. לגבי חיובם של הנתבעים כלפי התובעת נקבתי במונח "זכות-קדימה", המשקף את ה"תעדוף" המתואר בחוזה [סעיף 9 בסיכום]. מחלוקתם של הצדדים, אם מדובר ב"בלעדיות" אם לאו, היא בעיניי מחלוקת סרק; משום ששני הצדדים מודים שהנתבעים היו חייבים להפנות את ההזמנות לתובעת תחילה, אך במקרה של אי-היענות מצד התובעת – הנתבעים היו רשאים לפנות למְגַדְלים אחרים [סיכומי התובעת, פסקאות 13-12].
4. המחלוקות: מכלל העניינים הנזכרים בכתב התביעה, בסיכומיה העמידה התובעת את טענותיה נגד הנתבעים על 3 עילות, כלהלן.
5. הפרת זכות-הקדימה של התובעת בשיווק דגי קוֹי נאיביים: התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את זכות-הקדימה של התובעת, בכך שלא הפנו תחילה לתובעת את כל ההזמנות לרכישת קוֹי נאיבי; ולא צמצמו את פניותיהם למגדלים אחרים של קוֹי נאיבי רק למקרים שבהם התובעת הודיעה כי אין ביכולתה או ברצונה לספק את ההזמנה.
6. הנתבעים טוענים כי, ככלל, קיימו את החיוב החוזי האמור; למעט במקרים שבהם התובעת לא יכלה לספק את ההזמנות עקב חוסרים במלאי; או שלא רצתה לספק הזמנות מסוימות מחמת חוסר כדאיות כלכלית; או שלא רצתה לספק הזמנות ללקוחות שתויגו על ידיה כ"מתלוננים סדרתיים", הצפויים שלא לשלם בעד הדגים שיסופקו להם בטענות שונות ומשונות נגד איכותם ובריאותם; או שהפנייה לתובעת לא הייתה רלבנטית משום שהלקוחות דרשו מראש לקבל דגים ממגדלים מסוימים אחרים זולתה.
7. סיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת: התובעת טוענת כי ביום 30.4.19 קיבלה מן הנתבעים את הזמנת הדגים האחרונה; וממאי 2019 חדלו הנתבעים בפועל לקיים את החוזה עם התובעת. ביום 11.7.2019 הודיעו הנתבעים לתובעת בכתב על סיום ההתקשרות [הגם שהמכתב אינו נושא תאריך – אין מחלוקת על תאריכו זה]. כל זאת – ללא מתן הודעה מוקדמת לתובעת, כדי שיהיה סיפק בידיה להתקשר עם משווק חלופי, והיא לא "תיתקע" עם מלאי גדול של דגים בעיצומה של עונת המכירות.
8. הנתבעים טוענים כי, בעקבות סכסוך אישי בין מר ירון אֵלון, מנהל התובעת ובעליה (להלן: "מנהל התובעת" או "ירון") לנתבע, אשר נבע מסכסוך משפטי בין מר עומרי אֵלון, בנו של ירון (להלן: "בנו של מנהל התובעת" או "עומרי"), לצד שלישי, שהנתבע מצא עצמו מעורב בו (להלן: "הסכסוך האישי") – התובעת היא שסיימה בפועל את שיתוף הפעולה עם הנתבעים, על ידי כך שחדלה להעביר אליהם את רשימת המלאי השבועית שלה, ונקטה בפעולות נוספות, כגון מכתב התראה מעורך דין ותלונות לשירות הווטרינרי ולמשטרה, שאינן מתיישבות עם המשך שיתוף הפעולה בין הצדדים. לפיכך, מכתב סיום ההתקשרות ששלחו הנתבעים לתובעת ביום 11.7.2019 לא היה אלא הכרזה על מצב קיים, שנגרם בעטיה של התובעת.
9. צירוף דגים מחוסנים לדגים הנאיביים של התובעת שיוצאו לקנדה, בניגוד לאסדרה הקנדית, תוך שימוש מטעה באישור הווטרינרי של התובעת: התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את האסדרה הקנדית, האוסרת יבוא דגים מחוסנים; וצירפו דגים מחוסנים של מגדלים אחרים לדגים הנאיביים של התובעת שיוצאו לקנדה, בלא ידיעת התובעת, תוך הסתמכות כוזבת על המצג הגלום באישור הווטרינרי של התובעת שלפיו הדגים מתוצרתה הם נאיביים. העניין התגלה והתובעת נחסמה מלייצא דגים לקנדה.
10. הנתבעים טוענים כי התובעת הייתה שותפה ליצוא הפסול; ומכל מקום לא נגרם לתובעת נזק, משום שמלאי הדגים המוגבל-ממילא שלה ניתן ליצוא למדינות חלופיות.
11. עילות, חבות וסעדים: על יסוד המעשים האמורים טוענת התובעת להפרת חוזה, גרם נזק באָשָׁם ועשיית עושר ולא במשפט על חשבון המוניטין של התובעת. התובעת טוענת כי הנתבע חב אישית בגין המעשים האמורים, ביחד ולחוד עם הנתבעת. בגין המעשים והעילות הללו דורשת התובעת חשבון ופיצוי כספי, שכאמור תחום לסכום התביעה בסך 3,000,000 ₪.
12. הנתבעים מכחישים את עילות התביעה הללו על יסוד טענותיהם האמורות; ומכל מקום טוענים כי הנתבעת בלבד הייתה בעלת דברה של התובעת, ואין לתובעת עילת תביעה אישית כלפי הנתבע, שהיה עובד שכיר של הנתבעת.
13. התשתית הראייתית: התובעת העידה מטעמה את מנהלה ובעליה, מר ירון אֵלון ("ירון"), אשר גם הגיש מטעמה חוות דעת מומחה בענייני גידול של דגי קוֹי. הוסכם כי כתב התביעה ייחשב לתצהיר עדות ראשית מאת ירון [פרוטוקול, עמ' 33]. התובעת הוסיפה והעידה את מר גדי פרץ, אודות קשריו עם הנתבע והנסיבות של סיום ההתקשרות בין הצדדים; את מר אוֹרי פיאלקוב, משווק דגים, שהעיד על היכרותו עם היבטים שונים של עסקי הצדדים; ואת רו"ח אופיר סינָי, שנתן חוות דעת חשבונאית בעניין נזקי התובעת [להלן: "חוו"ד סינָי". שתי חוות הדעת מטעם התובעת הוגשו לתיק בית המשפט ביום 21.8.2020]. מטעם הנתבעים העיד הנתבע בלבד. כל צד הגיש תיק מוצגים מטעמו. הוסכם והוחלט כי כל המוצגים ייחשבו קבילים [פרוטוקול, עמ' 33]. בהתאם לכך, ההפניות למוצגים בפסק הדין יהיו בצורה "ת/1", "ת/2", "נ/1", "נ/2" וכדומה, לפי העניין. חוו"ד סינָי מיוסדת על הנהלת החשבונות של הנתבעים, והיא לא נסתרה. לפיכך, לצורך הנתונים החשבונאיים, אסתמך על חוות דעת זו.
הקדמה נורמטיבית: יחסי האמונאות שבין הנתבעים לתובעת
14. הגם שהצדדים לא התמקדו בעניין זה בטיעוניהם, לא ניתן להכריע בענייננו מבלי לעמוד על המהות הנורמטיבית של רכיב מרכזי ביחסי הצדדים כיחסי אמונאות, המצמיחות חובות אמון וסעדים מיוחדים וחמורים בגין הפרתן.
15. החוזה בין הצדדים קובע כי תכליתו "לרכז קבוצת מגדלי ליבה איכותיים בתחומים וסוגים שונים, על מנת לקדם את חוות הגידול מקצועית ושיווקית, ולמקסם את התוצאות והתמורות הכספיות שלהם" [ת/2, פתיח, סעיף "הכוונה"]. "מגדלי ליבה", להבדיל מ"מגדלים חיצוניים", הם המגדלים, ובכללם התובעת, אשר התחייבו לשווק את תוצרתם באופן בלעדי על ידי הנתבעים [שם, סעיף ההגדרות]. מגדלי הליבה זכאים לעמלת שיווק מופחתת [שם, סעיף 8]. עוד נקבע בחוזה כי "מהיום כל ההזמנות והשיווק... ינוהל במרוכז ע"י איתן באמצעות כפר רופין, כשלאיתן חופש פעולה בניהול השיווק" [שם, סעיף 5]. החוזה ממשיך וקובע כי תיעשה "חתירה מתמדת לריכוז סל גדול יותר של סוגים, עפ"י דרישות השוק, והגדרתם ע"י איתן, תוך כדי מתן תיעדוף למגדלי הליבה בזמן הערכות, ורק לאחריו חיפוש אלטרנטיבה מבחוץ" [שם, סעיף 9]. כלומר, תכלית המיזם היא השאת רווחיהם של מגדלי הדגים שהתקשרו בחוזה (לרבות התובעת, שגידלה קוֹי נאיבי, וכן הנתבעת, אשר מלבד שיווק כלל הדגים גם גידלה דגים מסוגים אחרים); תוך מתן זכות-קדימה לתובעת ולשאר מגדלי הליבה על פני מגדלים חיצוניים; כאשר השיווק מנוהל בלעדית על ידי הנתבעים, באמצעות הנתבע.
16. ניתן להקיש בין יחסי התובעת-המגדלת והנתבעים-המשווקים בענייננו ליחסי ספק-סוכן, שבהם עוסק חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), תשע"ב-2012 (להלן: "חוק חוזה סוכנות"). בכלל זה, רלבנטית לענייננו הוראת החוק שלפיה "הצדדים לחוזה סוכנות חייבים לפעול זה כלפי זה בנאמנות" [שם, סעיף 3].
17. החוזה כונן בין הצדדים מערכת יחסים אשר ליכדה אותם למעין תאגיד אחד, שבמסגרתו התובעת מייצרת והנתבעים מנהלים. במילותיו של הנתבע: "איחוד כוחות שיווקי לוגיסטי... כחברה אחת עם מלאי משותף" [ת/1]. כלומר, התובעת הייתה "נפגשת עם הכסף", פרי עמלה והשקעותיה בחוות הדגים שלה, רק באמצעות הנתבעים, ולפי שיקול דעתם. ההתחייבות ההדדית לא הייתה סימטרית: התובעת הייתה כבולה לחלוטין לשירותי השיווק והניהול של הנתבעים; בעוד שלנתבעים הייתה רק חובה לתת לתובעת זכות-קדימה; והם היו רשאים, במקרים של אי-מימוש הזכות על ידי התובעת, לשווק דגים של מגדלים אחרים.
18. במסגרת הַבְנָיָה זו של התפקידים, הנתבעים היו הנמענים הבלעדיים של ההזמנות שהתקבלו מן הלקוחות. כל המידע אודות ההזמנות היה מצוי, אפוא, ברשות הנתבעים. לנתבעים היה גם הכוח לעשות בהזמנות כחפצם – הן במובן זה שלפי החוזה הטיפול בהזמנות היה מסור לשיקול דעתם, והתובעת הייתה כפופה לשיקול דעת זה; הן במובן זה שהיה לאל ידם של הנתבעים לספק את ההזמנות באמצעות מגדלים אחרים, תוך קיפוח זכות-הקדימה של התובעת, מבלי שהתובעת תדע שבכלל התקבלו אצל הנתבעים הזמנות כאלה.
19. מערכת היחסים בענייננו דומה, אפוא, למערכת היחסים בין שותפים, בנסיבות שבהן שותף אחד הוא "שותף מנהל" והאחר אינו מעורב בניהול השותפות. ביחסים כאלה, כל שותף חב חובת אמון כלפי השותפים האחרים והשותפות בכללותה, ופעילותו חייבת להיות לטובתם; ובמיוחד כך לגבי השותף המנהל, שהשותפים האחרים והשותפות בכללותה כפופים לכוחו הניהולי [פקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות", סעיפים 29 ו-39].
20. הנתבעים היו גם היחידים שהיו בקשר שוטף עם הלקוחות, שרובם "שחקנים חוזרים" [עדות אוֹרי פיאלקוב, פרוטוקול עמ' 17; עדות הנתבע, פרוטוקול עמ' 66]. עקב כך, נודעת לנתבעים השפעה בלתי מבוטלת על בניית המוניטין של התובעת בעיני הלקוחות (או, חלילה, פגימתו) ועל המוטיבציה שלהם לצרוך את תוצרתה. ברצות הנתבעים – "יילחמו" על שיווק הדגים של התובעת. ברצותם – ירמזו ללקוחות: "אלה הדגים שלנו, ואם אינכם אוהבים אותם... ובכן, יש לנו אחרים" [בהשראת גראוצ'ו מרקס].
21. בהקשר זה תוזכר התניה החוזית שלפיה "מגדל ליבה משלם עמלה בגובה 8% על פדיון הדגים... מגדל חיצוני עמלה בגובה 13.5% ועליות נלוות" [כך במקור; ת/2, סעיף 8]. כלומר, הנתבעים מצויים בניגוד עניינים מובנה מול התובעת: חובתם החוזית להעדיף ולקדם את שיווק דגי התובעת; אך הם ירוויחו יותר אם, בהפעלת כוחם הניהולי, יסיטו הזמנות למגדלים חיצוניים. מובן שהשאת הרווח הזה מותנית בהסתרתו מן התובעת; אשר עלולה, אם תגלה זאת, לסיים את ההתקשרות ולחדול משיווק תוצרתה באמצעות הנתבעים. כלומר, לנתבעים אינטרס לכבד את זכות-הקדימה של התובעת בתדירות גבוהה די הצורך לשימור כבילותה של התובעת לנתבעים, אך לאפשר "זליגה" של הזמנות למגדלים חיצוניים, בתדירות גבוהה ככל הניתן להצדקה או להסתרה. במילותיו של גלאוקון [פילוסוף אתונאי בן המאה ה-5 לפנה"ס, מבני שיחו של סוקרטס ב"המדינה"] – לנתבעים לא היה אינטרס שניהול השיווק מטעמם "יהא צדיק, אלא – שייראה צדיק" [כתבי אפלטון ב, תרגם יוסף ג' ליבס (שוקן 1979), "פוליטיאה", 207].
22. מורם מן האמור כי מתקיימים בענייננו שורה ארוכה של מאפיינים המצדיקים תחולה של דיני אמונאות על ההתקשרות הנדונה; כאשר הנתבעים הם ה"אמונאים" והתובעת היא ה"זכאית" [המינוח לפי עמיר ליכט, דיני אמונאות (בורסי 2013) (להלן: "ליכט", בצירוף מספר העמוד) 1, בהערה 1; וסעיף 434 בהצעת חוק דיני ממונות, תשע"א-2011 (להלן: "ה"ח דיני ממונות"), בהתאמה]. מתקיים דפוס של יחסי ניהול, שבמסגרתו ניתנה לנתבעים שליטה במימוש זכויות ואינטרסים של התובעת. מתקיימים המאפיינים המושגיים של כוח ואחריות, התחייבות ופגיעוּת; אשר הוכרו כמכוננים יחסי אמונאות, ותחולה של דיני האמונאות למניעת ניצול לרעה של הכוח והפגיעוּת. היחסים הלא-סימטריים בין התובעת לנתבעים מנביעים פוטנציאל של ניצול לרעה מצד הנתבעים, העלולים להתפתות לפעולה אופורטוניסטית על חשבון התובעת. לפיכך מתחייבת בענייננו הטלת חובות אמון, וסעדים חמורים בגין הפרתן [ליכט, 32 – 44].
23. יחסי אמונאות מטילים על האמונאי, ובהקשר של כיבוד זכות-הקדימה של התובעת – על הנתבעים, את חובות האמון של איסור ניגוד עניינים וחובת גילוי מלא [ליכט, 52].
24. ניתן להתיר ניגוד עניינים בהסכמה מדעת של הזכאי; קרי: לאחר גילוי מלא מצד האמונאי [ליכט, 61, 64, 66, 124; חוק השליחות, תשכ"ה-1965, סעיפים 8(2) ו-8(4); חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), סעיפים 255-254; פקודת השותפויות, סעיף 38(א); חוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996, סעיף 10; חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה-1995, סעיף 15 ועוד]. בהתאם לכך, התובעת התירה לנתבעים, בחוזה, לעשות עסקאות עם מגדלים חיצוניים, חרף ניגוד העניינים האמור; בכפוף לכך שהדבר ייעשה רק לאחר מתן זכות-קדימה לתובעת ודחייתה, לגבי הזמנה מסוימת, על ידי התובעת.
25. יחסי אמון אינם סובלים היעדר גילוי מלא; שבלעדיו אין לזכאי כל הגנה מול פערי המידע בינו לבין האמונאי, ובלעדיו אין משמעות ותוקף להסכמתו הנחזית של הזכאי לניגוד העניינים, שעליה האמונאי התיימר להסתמך. המידע הרלבנטי לענייננו, בדבר האפשרות כי הזמנות לדגי קוֹי נאיבי, שהגיעו לידי הנתבעים, לא הועברו לתובעת; אלא נותבו מלכתחילה למגדלים אחרים – הוא בבחינת "מידע בלתי ניתן לצפייה" מבחינתה של התובעת, אשר חובת הגילוי המלא נועדה להבטיח את גילויו [ליכט, 67]. כאמור, הגילוי המלא חיוני שבעתיים נוכח החשש המובנה לניגוד עניינים, מסוג הזדמנות עסקית לאמונאי [שם, 75]. נטילת החירות לפנות למגדלים חיצוניים, מקום שהתובעת אולי יכלה לספק בעצמה את ההזמנה, העניקה לנתבעים הזדמנויות עסקיות חוזרות, על חשבונה של התובעת, לשווק דגים של אותם מגדלים חיצוניים תמורת עמלה מוגדלת; במיוחד כאשר הדבר היה נוח יותר לנתבעים גם מבחינת ריצוי הלקוח. בהתייחס לטענת הנתבעים כי לעתים הפנו הזמנה למגדל חיצוני בגלל שהלקוח סירב לרכוש את דגי התובעת – אציין את הבעייתיות הנעוצה בכך שאמונאי עושה עם צד שלישי עסקאות שהיו אמורות להיות מנת חלקו של הזכאי; גם כאשר הצד השלישי סירב לעשות את העסקה עם הזכאי [הלכת Keech; שם, 79, 55 בהערה 174 ו-84 בהערה 265]. לפיכך, אין להתנות ואין להתפשר על חובת הגילוי המלא [שם, עמ' 66]. בכלל חובת הגילוי המלא – מידע שאחרת היה "בלתי ניתן לאימות"; הנדרש כדי להעניק לערכאה משפטית אמצעים יעילים להכריע בסכסוך, אם יתגלע כזה בין האמונאי לזכאי [שם, 68-67]. חובת הגילוי המלא נועדה גם להרתיע את האמונאי מלהתפתות לאופורטוניזם מאחורי גבו של הזכאי [שם, 69].
26. משטר הסעדים החוזי והנזיקי מתחשב בלגיטימית הבסיסית של התנהלות מתוך חירות וקידום אינטרסים עצמיים. לפיכך, התרופות בגין הפרת חיובים חוזיים ונזיקיים הן מאוזנות ומידתיות, וכפופות לסיבתיות דווקנית, צמצום החבות לנזק הצפוי במועד ההפרה וניכוי בגין אשם תורם. לעומת זאת, משטר הסעדים בדיני אמונאות הוא חמור ונוטה לחובת האמונאי ולטובת הזכאי; כנגזרת נורמטיבית של כפיפותו המוחלטת של האמונאי לאינטרס של הזכאי, ושל חומרתן של חובות אמון והפרתן. לפיכך, פיצויים בגין הפרות של חובות אמון יוערכו גם ב"חוכמה שבדיעבד", יהיו כפופים לסיבתיות בסיסית של שכל ישר בלבד, ולא ייגרעו אף בנסיבות של אשם תורם של הזכאי [ליכט, 226 – 235, 357 – 369].
27. ההקדמה הנורמטיבית שלעיל תהווה תשתית לבירור השאלה אם הנתבעים קיימו את חובותיהם כלפי התובעת, כלהלן.
הפרת זכות-הקדימה של התובעת בשיווק דגי קוֹי נאיביים
28. המחלוקת: אין מחלוקת כי הנתבעים אכן בצעו רכישות של קוֹי נאיבי ממגדלים חיצוניים זולת התובעת, בשנים 2014 – 2019, בהיקף של סך 2,607,983 ₪ [חוו"ד סינָי, סעיף 4(ו)]. אמנם, הנתבע העיד כי היה מדובר בכ-25% מן ההזמנות [פרוטוקול עמ' 60]; אולם מן הנתונים המובאים בחוו"ד סינָי, המבוססים על הנהלת החשבונות של הנתבעים, עולה כי השיעור הנכון הוא כ-50% מכלל ההזמנות. המחלוקת היא בשאלה אם הרכישות הללו נעשו, כמתחייב מן החוזה, רק בעקבות מחדלה של התובעת מלספק את ההזמנה, לאחר שהופנתה אליה מראש – או, שמא, בלא שהנתבעים טרחו לכבד את זכות-הקדימה של התובעת, ואף השתמטו מכך מתוך אופורטוניזם.
29. הנטל הראייתי: אני דוחה את טענת התובעת כי על הנתבעים רובץ נטל השכנוע להראות שהם פנו לתובעת תחילה כאמור, ופנו לאחרים רק לאחר מחדל אספקה מצדה. אין מדובר ב"הודאה והדחה". משהחוזה קובע לכתחילה כי זו תהיה ההתנהלות – על התובעת, הטוענת להפרת החוזה, נטל השכנוע להראות שהנתבעים לא פעלו בהתאם לחוזה. אולם, התובעת טוענת כי אין בנמצא תיעוד לקיום שוטף של החיוב החוזי האמור על ידי הנתבעים; לרבות בתיק המוצגים עב הכרס שהוגש מטעמם. כלומר, התובעת טוענת ל"עובדה שלילית", ודי לה בנטל מרוכך של הבאת ראיות כדי להעביר לנתבעים את הנטל המשני להביא ראיות לסתור את טענתה [רע"פ 6831/09 טורשאן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.7.2011), פסקה 25]. בהצבעה על ההיקף הגדול של ההזמנות שסופקו בפועל על ידי מגדלים חיצוניים, בשיעור כ-50%; ועל היעדר תיעוד שוטף של שגרת העברה של כל ההזמנות האמורות לתובעת – הרימה התובעת את הנטל המרוכך האמור, והעבירה לנתבעים את הנטל המשני להביא ראיות התומכות בטענתם כי בכל זאת קיימו את חיובם. הנתבעים לא הרימו נטל זה בעדותו היחידה של הנתבע, כבעל דין, שטען לקיום החיוב, אך ללא תימוכין חיצוניים [פרוטוקול, עמ' 60 ו-83; פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), סעיף 54].
30. מסקנתי האמורה, שלפיה הנטל המשני, להביא ראיות להעברת כל הזמנה לקוֹי נאיבי לתובעת תחילה, עובר אל הנתבעים – מתחייבת גם מחובת הגילוי המלא של הנתבעים, הנובעת ממעמדם האמונאי כמבואר לעיל, לרבות החובה לספק תיעוד שיהיה בגדר מידע הניתן לאימות ולהסתמכות משפטית יעילה [כלעיל בפסקה ‏25].
31. התנהלות טלפונית או בכתב? הנתבעים מתיימרים להסתמך על עדותו של מנהל התובעת כי ההתנהלות הכרוכה בהעברת ההזמנות לתובעת, וקבלת הודעותיה בדבר מה שתוכל או לא תוכל לספק מתוכן, נעשתה בעל פה, טלפונית, בין הפקידים הרלבנטיים מטעם שתי החברות [סיכומי הנתבעים, פסקה 22; בהסתמך על הפרוטוקול, עמ' 44]. אולם, עיון בעדותו האמורה של מנהל התובעת מעלה כי התובעת צודקת בתשובתה כי דברי מנהלה הוצאו מהקשרם; וכי לא נסבו על העברת ההזמנות על ידי הנתבעים לתובעת אלא על העברת רשימות המלאי של התובעת לנתבעים [סיכומי תשובה מטעם התובעת, פסקה 3]. מקובל עליי גם האמור בהמשך טיעוניה של התובעת [שם, פסקאות 4 – 7], שלפיו הנתבע עצמו לא טען להתנהלות בעל פה – אלא לנוהג של העברה בכתב של הזמנות מן הנתבעים לתובעת, והודעות בכתב של התובעת בדבר דחיית הזמנות שלא תוכל לבצע [פרוטוקול, עמ' 60]. בהתאם לכך, בדוא"ל ששלח הנתבע למנהל התובעת ביום 16.10.2017, הכולל מעין "חידוש נדרים" בין הצדדים וכינון נהלי עבודה לקיומם, נאמר כי "כל הזמנה של דגי קוי נאיבים תועבר לביוטי פיש, בהתראת זמן מספקת להכנה. ביוטי פיש תאשר את ההזמנה... בהתראת זמן מספקת לכיסוי חסרים אם יהיו. במידה ויתקיים צורך לאספקת דגי גוי ממגדל אחר יעשה הדבר בתאום... בהסכמה... ההשלמה בקוי תעשה בתאום. הצדים ימשיכו לעבוד על פי הסיכומים הנ"ל בהגינות ובתום לב כפי שהיה בעבר" [ת/25, סעיף 5]. חרף זאת, לא עלה בידי הנתבעים להציג את התיעוד שקיומו התבקש מן הסיכום המפורש; למרות שתיעוד זה נדרש מפורשות על ידי התובעת בהליך גילוי המסמכים. הנתבעים טענו כי התובעת ידעה כל העת על מנהגם של הנתבעים להפנות הזמנות למגדלים אחרים. אולם טענה זו הוכחשה על ידי התובעת [בעדות מנהלה, פרוטוקול עמ' 32], והנתבעים לא הביאו בדל ראיה לגרסתם [סיכומי הנתבעים, פסקה 29].
32. הציפייה לתיעוד: מדובר ביחסים מסחריים בהיקף כספי גדול בין שני תאגידים, בהקשר של יצוא לחו"ל של בעלי חיים, הנתון לפיקוח אסדרתי הן של ישראל הן של מדינת היעד. בנסיבות אלה, אף כשלעצמן, ובמיוחד משעליהן מתווספים יחסי אמונאות וחובת הגילוי הניתן לאימות של הנתבעים – מצופה כי כל ההתנהלות הקשורה להעברת הזמנות לתובעת, והודעות התובעת בדבר קבלתן או דחייתן, תהיה מתועדת; באופן שישקף את מיהות הלקוח ותוכן הזמנתו, את מיהות המגדל שאליו הופנתה ההזמנה ותוכן תגובתו, את פרטי הדגים שנשלחו ללקוח ובית גידולם ואת סכומי התמורה ועמלת השיווק. הנטל לתעד כאמור את ההתנהלות החוזית הוא בכלל הנורמה כי "תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים... שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב... צריך להוכיח במסמך בכתב" [חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (משנת 1879), סעיף 80]. ואם בשנת 1879 כך, כאשר אוכלוסייה אנאלפביתית ברובה נדרשה לשכור שירותי לבלר מקצועי כדי לתעד דבר מה בכתב – בעשור השני של המאה ה-21, בהינתן זמינות הדוא"ל ונוהג השימוש בו בפועל בין הצדדים כעולה ממוצגיהם, על אחת כמה וכמה.
33. היקף הסטת ההזמנות למגדלים חיצוניים: כבר הוזכר [לעיל בפסקה ‏28] כי מהנהלת החשבונות של הנתבעים, המנותחת בחוו"ד סינָי, עולה שסכום ההזמנות של קוֹי נאיבי שסופקו על ידי מגדלים אחרים משתווה בקירוב לסכום ההזמנות שבוצעו על ידי התובעת [חוו"ד סינָי, סעיף 4(ו)]. הנתבע עצמו העיד כי שיעור העברת הזמנות למגדלים חיצוניים בשל חוסרים במלאי של מגדל הליבה, בשיעור 20%-25%, הנו סביר [פרוטוקול, עמ' 61]. מכאן שאפילו לשיטת הנתבעים, העברת הזמנות למגדלים חיצוניים בשיעור כ-50% מכלל ההזמנות, כפי שאירע בפועל, אינו סביר ואינו מגשים את ציפייתה הסבירה של התובעת למימוש זכות-הקדימה שלה. היקף חריג זה של התופעה מעצים את הציפייה כי הנתבעים יציגו אסמכתאות לטענתם כי התופעה האמורה נגרמה בעטיה של התובעת, ואינה משקפת הפרת חוזה מצד הנתבעים.
34. מרכזיותה של זכות-הקדימה: קיום חיובם של הנתבעים לפנות תחילה לתובעת, ולהימנע מלפנות למגדלים אחרים אלא אם דחתה התובעת את ההזמנה או חדלה מלהיענות לה – יורד לשורשם של אומד הדעת והתכלית המסחרית שביסוד החוזה. כך עולה בבירור מנוסח החוזה; והדבר משתקף בהשקעות שביצעה התובעת בחוות הגידול שלה [חוות דעתו של מנהל התובעת, כלעיל בפסקה ‏13, אשר לא נסתרה]. לא סביר ולא קביל כי התובעת תכבד את זכות השיווק הבלעדית של הנתבעים לגבי תוצרתה (אין מחלוקת שכך התובעת נהגה), אך הנתבעים לא יקיימו בקפידה את זכות-הקדימה של התובעת לספק את ההזמנות הנוגעות לסוג הדגים שהיא מגדלת. מרכזיותו של עניין זה מגבירה עוד את הציפייה לתיעודו, במסגרת ההתנהלות השוטפת של הנתבעים.
35. היעדר תיעוד לקיום זכות-הקדימה נזקף לחובת הנתבעים: לאור המקובץ, אי-הצגת אסמכתאות להתנהלותם התקינה של הנתבעים עולה כדי אי-עמידה בנטל הראייתי המשני שרבץ עליהם. החסר הראייתי האמור נזקף לחובתם, ותומך בגרסת התובעת כי הנתבעים, בפועל, נטלו חירות לעצמם, בהקשרים רבים, לפנות מלכתחילה למגדלים חיצוניים, תוך קיפוח זכות-הקדימה של התובעת.
36. אינטרס הנתבעים בהסטת הזמנות – בראי שיעורי העמלות: לא למותר לציין, בקשר עם מסקנתי כי הנתבעים הסיטו הזמנות למגדלים חיצוניים בהפרת זכות-הקדימה של התובעת, כי לנתבעים צמחו מכך טובות הנאה; לרבות מבחינת שיעורה של עמלת השיווק שגבו [כלעיל בפסקה ‏21]. אולם, הדבר טעון עיון נוסף; כלהלן.
37. על אף האמור בחוזה כי מגדלים חיצוניים ישלמו עמלה בשיעור 13.5% – הנתבע העיד כי שיווק הדגים של "הזורע" הניב לנתבעים עמלה בשיעור 7%; קרי: אפילו פחות מן העמלה בשיעור 8% שהייתה משתלמת על ידי התובעת כמגדלת-ליבה [פרוטוקול, עמ' 60 ו-84]. לכאורה, עובדה זו שומטת את הבסיס לדבריי לעיל בדבר האינטרס של הנתבעים להסיט לעתים הזמנות למגדלים חיצוניים בכלל ולהזורע בפרט. אולם, אני סבור כי חשיפה זו דווקא מאירה את התנהלות הנתבעים באור בעייתי אף יותר. הסטת ההזמנות להזורע לא הייתה נקודתית ושולית, כגון בכדי לרצות לקוח בררן מסוים [שם, עמ' 73 ו-76]. אדרבא, בשנת 2016, לדוגמא, היקף ההזמנות שנמסרו להזורע, בסך 321,283 ₪, עלה בשיעור כ-35% על היקף ההזמנות שנמסרו לתובעת [חוו"ד סיני, סעיף 6]. המשמעות של מצרף נתונים זה, בדבר ההיקף והשיעור של ההזמנות שהנתבעים הסיטו להזורע ובדבר השיעור הנמוך של העמלה שגבו ממנה, עוד פחות ממה שגבו ממגדלי הליבה ובכללם התובעת, וכמעט מחצית משיעור העמלה שהנתבעים היו אמורים לגבות ממגדל חיצוני כהזורע לפי החוזה – היא כי הנתבעים הפכו בפועל את הזורע למגדל-ליבה, עם זכויות (לעמלה מופחתת) אך בלי חובות (לשיווק בלעדי באמצעות הנתבעים), ושלא בהסכמת השותפוֹת של הנתבעים ובכללם התובעת, בניגוד לחוזה [ת/2, הפתיח, סעיף "הכוונה"]. יהיו שיקוליהם של הנתבעים במהלך זה אשר יהיו [אשוב לכך להלן, בפסקה ‏49, לאור עדותו של אוֹרי פיאלקוב]; ואפילו לא התכוונו אלא לשימור הלקוחות לטובתם המצרפית של הנתבעים והתובעת – הרי שהתנהלות זו של הנתבעים, מאחורי גבה של התובעת, הייתה בגדר הפרה של החוזה עם התובעת ושל חובות האמונאות כלפיה.
38. אין טענה כי הנתבעים גבו עמלה מופחתת מן המגדלים החיצוניים הנוספים שאליהם הסיטו הזמנות של קוֹי נאיבי, קרי: כלורופיש וקוי קין; ולפיכך יש להניח שנגבתה מהם עמלה בהתאם לחוזה. בשנים 2016 – 2018 הסיטו הנתבעים למגדלים אלה בלבד הזמנות בסך 870,612 ₪, שהיוו כ-40% מכלל ההזמנות שסופקו על ידיהם ועל ידי התובעת יחדיו [חוו"ד סיני, סעיף 6]. כלומר, גם למגדלים חיצוניים אלה, ששילמו לנתבעים עמלה בשיעור גבוה בהרבה מזו שהייתה משתלמת על ידי התובעת, הוסטו נתחים נכבדים מאוד מכלל ההזמנות; במידה שאינה יכולה להיחשב, בהיעדר הסכמה מדעת של התובעת, כהגשמת התכלית החוזית ואומד דעת הצדדים בדבר זכות-הקדימה של התובעת. נתונים אלה מדגימים את ניגוד העניינים של הנתבעים.
39. נימוקי הנתבעים להסטת הזמנות – האיכות: הנתבעים מייחסים את הסטת ההזמנות, בין השאר, לדרישתם של הלקוחות לספק להם קוֹי נאיבי של מגדלים אחרים, משום שלא היו מרוצים מאיכות התוצרת של התובעת. אולם, הנתבעים לא הוכיחו כי היה מדובר בתופעה בהיקף נרחב, ולא כימתו את היקפה בפועל. הדוגמאות הבודדות שהציגו מתיישבות עם שכיחות רגילה ומקובלת של פגמים ותלונות בענף, כעולה מעדותו של אוֹרי פיאלקוב [פרוטוקול עמ' 19 ו-21]. הנתבעים לא הציגו ראיות לתלונות רבות וחוזרות של לקוחות, במשך כל השנים של הפעילות המשותפת עם התובעת. אין בתלונות הספורות שהוצגו, בלא נתונים השוואתיים לגבי מגדלים אחרים, כדי לבסס תזה בדבר ירידת קרנה של התובעת בקרב כלל הלקוחות או רבים מהם. זאת ועוד: מנהל התובעת הראה כי מקבץ תלונות, שהנתבעים התיימרו להסתמך עליהן, נשלחו חודשים לאחר סיום הקשר בין הנתבעים לתובעת; מה שבהחלט נותן יסוד לחשדו של מנהל התובעת כי מדובר בתלונות "מוזמנות" לצורך המשפט [פרוטוקול, עמ' 54]. אפילו במכתב הנתבעים על סיום ההתקשרות עם התובעת, מיום 11.7.2019, נאמר כי הסתייגות הלקוחות מהתובעת החלה "לפני מספר חודשים"; בניגוד לגרסת הנתבע כי התופעה הודגמה "לאורך כל השנים האחרונות" [פרוטוקול, עמ' 75]. כמו כן, לא כל תלונה של לקוח ניתנת לייחוס לתובעת. כפי שציין מנהל התובעת במכתבו לנתבע [ת/26], לעתים שורש הבעיה הוא בהיבטים שאינם בשליטת התובעת – כגון התנאים שבהם הוחזקו הדגים במשך השילוּח לחו"ל [כמשתקף בתלונה נ/2]. נראה שהאשם בבעיות הנעוצות בתנאי השילוח הוא בנתבעים-המשווקים – ולא בתובעת-המגדלת. זוהי גם דוגמא לניגוד עניינים בתפקודם של הנתבעים, ופתח לניצול לרעה של הקשר שלהם עם הלקוחות, בכל הנוגע לבניית המוניטין של התובעת אצל הלקוחות; שהרי נקל לנתבעים "להפיל" על התובעת, ולא על עצמם, את האשם בתקלות כאלה ואחרות.
40. אפילו אניח לזכות הנתבעים כי גרסתם העובדתית בעניין זה אמיתית, וכי אמנם נתקלו בתופעה, להבדיל ממקרים בודדים, של הסתייגות מדגי התובעת בגלל איכות לקויה – אין בכך כדי להפקיע את החיוב החוזי של הנתבעים כלפי התובעת. אדרבא, תופעה כאמור מעמידה את הנתבעים במצב של הפרה צפויה של זכות-הקדימה של התובעת; גם אם היו עשויים לנסות לטעון לסיכול החוזה [חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, סעיפים 17 ו-18, בהתאמה]. הנתבעים לא היו רשאים "לעבור לסדר היום" על הבעיה הנטענת האמורה, ולהמשיך ליהנות ממעמד של משווקים בלעדיים של תוצרת התובעת, מבלי לקיים את חיובם השלוב לשווק בפועל את תוצרתה של התובעת, כספקית ראשונה ועיקרית של קוֹי נאיבי ללקוחותיהם של הנתבעים. לו סברו הנתבעים כי, בשל עלייתם של מגדלים עדיפים של קוֹי נאיבי, והתגבשות נטייה של לקוחות להעדיף את תוצרתם של אותם מגדלים על זו של התובעת, נבצר מהם לקיים את חיובם החוזי להעדיף את תוצרת התובעת בפעולות השיווק שלהם – היה עליהם לממש את זכותם להשתחרר מן החוזה שתקופתו לא נקצבה, לאחר הודעה מוקדמת; כדי לשחרר את התובעת לנסות את מזלה עם משווקים אחרים. מחדלם של הנתבעים מלעשות כן, תוך שהם ממשיכים לנצל את היתרונות שהחוזה העניק להם, מבלי לממש את ציפייתה הסבירה של התובעת למימוש היתרונות שהחוזה היה אמור להעניק לה – עולה כדי הפרה בפועל של החוזה עם התובעת; ולמצער כדי קיומו בחוסר תום לב, שדינו כדין הפרתו.
41. לנתונים שהוזכרו לעיל [בפסקה ‏33], בדבר היקף ההזמנות שסופקו על ידי התובעת, יש משמעות נוספת, במובן זה שהם מזימים את העולה לכאורה מעדות הנתבע כאילו ההסטות של ההזמנות למגדלים חיצוניים נבעו מכישלונה של התובעת לספק דגים באיכות נאותה. עולה מנתונים אלה כי התובעת סיפקה, בשנים 2016 – 2018, דגים בהיקף של סך 1,393,399 ₪; שהיוו כמחצית מכלל ההזמנות [חוו"ד סיני, סעיף 6]. היקף זה, הגם שכאמור הנו קטן מכדי להגשים את ציפייתה הסבירה של התובעת להיות המגדל העיקרי של הנתבעים בתחום הקוֹי הנאיבי – הנו גדול דיו כדי להראות שאין מדובר במגדל כושל, שתוצרתו אינה עומדת בדרישות האיכות של השוק; זאת גם בשנים המאוחרות יותר של ההתקשרות, שבמהלכן עלתה קרנם של מגדלים אחרים זולת התובעת. הנתבע עצמו הודה בכך, באומרו כי אילולא אותו סכסוך אישי עם מנהל התובעת – שיתוף הפעולה בהתאם לחוזה היה ממשיך [פרוטוקול, עמ' 73].
42. נראה, אפוא, כי הטענות נגד איכות הדגים של התובעת היו נקודתיות, ולא היה בהם כדי להצדיק הסטה כה מסיבית של הזמנות למגדלים חיצוניים.
43. נימוקי הנתבעים להסטת הזמנות – סירובי התובעת בטענה לחוסר כדאיות: כצידוק נוסף לפנייתם למגדלים אחרים, הנתבעים טוענים כי התובעת סירבה למכור דגים ללקוחות מסוימים, כגון בשל חוסר כדאיות. אולם, מעבר להסבריו ההגיוניים של מנהל התובעת למקרים אלו [פרוטוקול, עמ' 43, בהתייחס לדוא"ל של הנתבע למנהל התובעת נ/19] – גם כאן, כמו בהקשרים האחרים, הבעיה נעוצה באי-הצגת תיעוד על ידי הנתבעים אשר ידגים כי הנתבעים פנו תחילה לתובעת, ורק לאחר שהיא סירבה לספק את ההזמנה מטעם כזה או אחר – פנו למגדלים אחרים. בהיעדר תיעוד כאמור, הנתבעים לא הוכיחו את היקף התופעה הנטענת, ואת הקשר הסיבתי בינה להסטות קונקרטיות של הזמנות למגדלים חיצוניים.
44. נימוקי הנתבעים להסטת הזמנות – חוסר מלאי: בסיכומי הנתבעים, בפרק על שאלת קיומה של זכות-הקדימה של התובעת, הוקדש תת-פרק מיוחד לטענה בדבר חוסר "כרוני" במלאי הדגים של התובעת. נראה כי זוהי טענתם העיקרית של הנתבעים בניסיונם להצדיק את הסטת ההזמנות למגדלים חיצוניים. כתמיכה בטענה זו, הנתבעים מפנים לשתי תכתובות דוא"ל בין הצדדים, מיום 5-7.6.2016 ומיום 22.1.2017, שבהן מדווחת התובעת על חוסר בפריטי הזמנה מסוימים [נ/6 ו-נ/15, בהתאמה]. אולם, יותר מששתי האסמכתאות הללו תומכות בגרסת הנתבעים – העובדה כי לא עלה בידי הנתבעים להצביע על דוגמאות נוספות תומכת בגרסת התובעת. זאת ועוד: שתי התכתובות הללו מדגימות בדיוק את ההתנהלות התקנית המצופה, שבמסגרתה הנתבעים מציגים לתובעת בכתב את ההזמנה, ורק לאחר שהתובעת מודיעה בכתב על אי-יכולתה לספק את ההזמנה או פריטים מתוכה – הנתבעים פונים למגדלים אחרים. מתוך שתכתובות אלו מדגימות כיצד ניתן וראוי היה לפעול – היעדרן של נוספות כמותן תומך בגרסת התובעת ומדגים את מחדלם של הנתבעים מלפעול כך תמיד.
45. הנתבעים טוענים כי שתי האסמכתאות שצורפו [כלעיל בפסקה ‏44] מהוות "דוגמאות בלבד, אשר אפיינו את החוסר הקבוע אצל ביוטי פיש" [סיכומי הנתבעים, פסקה 33]. אולם, הם לא הסבירו את היעדרו הרועם של תיעוד שוטף לקיום חיובם להעביר כל הזמנה לתובעת, ולדחיית ההזמנות או רכיבים מתוכם על ידי התובעת בטרם הופנתה ההזמנה למגדל חיצוני. הם נדרשו על ידי התובעת, בהליך גילוי המסמכים, לספק תיעוד כאמור, אך חדלו מלעשות כן [סיכומי התובעת, פסקה 24 ונספח 6]. הנתבעים לא הציגו הסבר לאי-שמירת המסמכים הללו דווקא במערכת שלהם, כהצהרתם [שם, מכתב ב"כ הנתבעים מיום 3.11.2020, סעיף שלישי, בהתייחס לפריט 23 בדרישה].
46. הנתבעים מצביעים על שתי הזדמנויות שבהן הלין הנתבע באוזני מנהל התובעת על חוסר במלאי, מבלי שתלונות אלה הוזמו מיד על ידי התובעת [סיכומי הנתבעים, פסקאות 35-34, בהפניה למכתבי הנתבע מיום 23.4.2018 [ת/26] ומיום 22.5.2018 [נ/43]. נעיין נא בתלונות אלה. תחילה ייאמר כי שתיהן נשלחו בנקודה אחת על ציר הזמן (תוך 30 יום זו מזו, בשנת 2018), ולפיכך אין בהן כדי להדגים תופעה של "חוסר תמידי של דגים נאיביים אצל ביוטי פיש", על פני יחסים מסחריים שנמשכו כ-7 שנים, כטענת הנתבעים [סיכומי הנתבעים, פסקה 30]. עוד ייאמר כי התלונה השנייה סותרת את הראשונה; משום שבניגוד לאמירה "אתה עומד במלאי מאוד נמוך לעונה כזו", בדוא"ל השני, בהתייחס לשנת 2018 – נאמר בדוא"ל הראשון כי, לעומת השנים 2017-2016, הרי שבשנת 2018 התובעת "עשתה קפיצה משמעותית ביצור ובמכירה ובסה"כ לא עומדת עם סטוק עודף ואם כן בצורה מאוד מינורית". כלומר, הנתבע בעצמו סותר את טענתו לחוסר במלאי בשנת 2018 [נ/43, סעיף 6]. הדוא"ל הראשון מהווה תשובה לדוא"ל של מנהל התובעת מיום 20.4.2018 [ת/26]. התכתובת הזו בין מנהלי הצדדים מאלפת. היא התרחשה לפני פרוץ הסכסוך האישי שגרם לניתוק הקשר, וכמובן הרבה לפני ההליך המשפטי; ונחזית לשקף בכנות את התלונות של כל צד לגבי משנהו. מנהל התובעת יזם התכתבות זו, שבמסגרתה הטיח בנתבע כי בניגוד לתובעת, שהקפידה על נאמנות אלטרואיסטית ושקופה למסגרת המשותפת, ובכלל זה "כשלכפר רופין יש תקופות שלא היו דגי זהב, וזה פגע בהזמנות בכלל וגם שלנו לא הלכנו לחפש פתרונות אצל אחרים" – הנתבעים נהגו בחוסר שקיפות ובאופורטוניזם: "אתה לא מתנהל בשקיפות מלאה כמסוכם. כשמתקבלת אצלכם הזמנה אתם מעבירים אלינו מה שנוח ומתאים לכם בלי להראות את כל ההזמנה, כמתחייב משקיפות מלאה. אתה מסתכל על הדברים מנקודת הנוחות והצרכים של כפר רופין בלבד, כשהאינטרס המוביל שלך זה למכור בכל מקרה ולקבל עמלה" [שם, סעיפים 3 ו-2-1, בהתאמה]. וכן: "הגיבוי כלפי הלקוחות שאנחנו מקבלים מכפר רופין נמוך מאוד. לדוגמא... אנחנו שלחנו באותה תקופה לא מעט משלוחים, עם 0 תלונות... אתה לא מעלה על דעתך כלל שיתכן ויש בעיות במתקן של הלקוח או בעיות שנבעו מתנאי שילוח, ישר אתה מיישר קו עם כך שהבעיה בדגים שלנו... לא העלת על דעתך להודיע להם שכפר רופין וביוטי פיש זו שותפות שיווקית, שאם מחרימים אחד מהם זו החרמה גם של האחר". בתשובתו הכחיש הנתבע את טענותיו של מנהל התובעת והצהיר כי כל ההזמנות של קוֹי נאיבי מועברות לתובעת, אלא ש"בהרבה מקרים אתם לא יכולים/רוצים לספק", לרבות בטענה לרווחיות נמוכה עקב מחירים נמוכים מדי; או שההזמנות אינן נשלחות מלכתחילה בעקבות תמחור גבוה מדי של התובעת. הנתבע טוען לחוסרים במלאי של התובעת בשנים 2017-2016 (אך, כאמור, לא בשנת 2018). הנתבע מטיח במנהל התובעת כי הוא מבוֹסֵס בהצדקה עצמית, אינו קשוב לתלונות הלקוחות ואינו מפנים אותן, ואינו נוקט צעדים לשיפור כמתחייב מהן.
47. התבקש כי שני הצדדים יעידו מטעמם את הפקידים שבאמצעותם התנהלו באופן שוטף – את מר אמיר אלון מטעם התובעת ואת גב' דומיניק דדון מטעם הנתבעים; ולא יותירו את הסוגיה המרכזית של ההתנהלות ההדדית בקשר עם העברת ההזמנות, וההיענות להן או דחייתן, בלא תמיכה ראייתית לעדותו היחידה של בעל הדין מטעם כל צד [יוזכר כי מנהל התובעת הוא גם בעליה. לפיכך מעמדה הראייתי של עדותו, לפי סעיף 54 בפקודת הראיות, הוא כשל עדות בעל דין, ולחלופין עדות אדם מעוניין בתוצאות המשפט, שדינן זהה]. בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבוע ממצאים על פי הראיות שבכתב; ולייתר דיוק – על פי היעדרן.
48. נימוקי הנתבעים להסטת הזמנות – סיכום: לגבי כלל ההצדקות שלהן טענו הנתבעים בקשר עם הסטת הזמנות למגדלים חיצוניים אומר כי הנתבעים לא הוכיחו שיוך קונקרטי והקבלה כמותית בין הטעמים הקשורים בתובעת לבין ההסטות של הזמנות למגדלים אחרים. משכך, נותרתי עם ההתרשמות כי הנתבעים השתמשו באירועים אנקדוטיים, שבהם נמנע מהם לשווק את דגיה של התובעת מטעמים הקשורים בתובעת, כדי להצדיק תופעה רחבה בהרבה, של העדפה מצד הנתבעים לשווק דגים של מגדלים אחרים, מטעמי הנתבעים, ובלי להעניק לתובעת הזדמנות הוגנת לממש ולמצות את זכות-הקדימה שלה.
49. הפרספקטיבה של אוֹרי פיאלקוב אודות מהלכיהם של הנתבעים: לפני סיום פרק זה אבקש להתעכב על עדותו של מר אוֹרי פיאלקוב (להלן: "אוֹרי"). אמנם, אוֹרי העיד מטעם התובעת; אולם הוא ביטא אכזבה מ"נטישתו" על ידי התובעת ומנהלה, לאחר שהוא קישר בינם לבין הנתבעים, והתובעת, במסגרת חוזה הבלעדיות שלה עם הנתבעים, סיימה את הקשר עמו. בנסיבות אלה, ובשים לב להתרשמותי החיובית מעדותו לפניי, אני רואה את עדותו כאובייקטיבית ומוכן לקבוע ממצאים עובדתיים על פיה. אוֹרי העיד כי בתקופה הראשונה של ההתקשרות בין התובעת לנתבעים, הנתבעים נזקקו לדגי הקוֹי הנאיבי של התובעת; משום שהיא הייתה אחד המגדלים האיכותיים ביותר בארץ בתחום זה, ומגדלים אחרים הסתייגו משיתוף פעולה עם הנתבע [פרוטוקול עמ' 15-14]. אולם בהמשך התהדקו הקשרים בין הנתבעים להזורע, שבהמשך הורחבו לכלול גם את מעגן מיכאל וחברת "קוי קין", עד כי הנתבעים, הזורע, מעגן מיכאל וקוי קין הפכו לתאגיד שדחק לחלוטין את התובעת מן השוק [שם, עמ' 16]. אוֹרי הדגיש כי גם בהמשך שמרה התובעת על מעמדה כאחד המגדלים המובילים של קוֹי נאיבי [שם, עמ' 18 ו-21], וכי הביקורת של לקוחות מסוימים על איכות הדגים של התובעת לא בהכרח הייתה מוצדקת, ומכל מקום לא חרגה בהיקפה מן המקובל בענף [שם, עמ' 19 ו-21]. אוֹרי גם תיאר מלאי גדול של דגים אצל התובעת, וגם מהיבט זה עדותו תומכת בגרסת התובעת ולא בגרסת הנתבעים [שם, עמ' 18]. עדותו של אוֹרי תומכת בעדות מנהל התובעת, שלפיה מלכתחילה נוצר קשר, במעורבותו, בין הנתבעים להזורע, לצורך מילוי חוסר בדגי זהב; אולם, שלא בידיעת התובעת, הקשר הזה התרחב לכלול גם קוֹי נאיבי, על חשבון התובעת ותוך הפרת החוזה עמה [שם, עמ' 32]. תמיכה נוספת בגרסה זו של התובעת מצויה בדוא"ל שנכתב במהלך העסקים הרגיל, מיום 16.4.2019 (קרי: לפני פרוץ הסכסוך), שבמסגרתו שב מנהל התובעת ומלין באוזני הנתבע [ולא בפעם הראשונה; ראו ת/26]: "הבעיה של ביוטי פיש היא בסדר העדיפויות שכפר רופין לקחה על עצמה מבלי לידע ולערב אותי בסיכומים, והיא לקדם את השת"פ שם הזורע לתועלתה, כשביוטי פיש ממוקמת בסדר עדיפות שני. זה בעיני לא הוגן, לא תואם את הדרך על פיה היינו אמורים להתנהל..." [נ/59].
50. הפרת זכות-הקדימה של התובעת – סיכום: אני מסיק מכלל האמור כי יש ממש בטענות הנתבעים שלפיהן התובעת דחתה לעתים הזמנות מחמת חוסר במלאי של סוג דגים מסוים; או מחמת חוסר כדאיות, לרבות חוסר הכדאיות במכירת דגים ללקוח "בעייתי" בשל הסיכון הגבוה לתלונות ולאי-תשלום. אולם, הנתבעים לא ביססו כנדרש את ניסיונם לתלות בתופעות אלו את ההיקף החריג של ההזמנות שהם הסיטו מן התובעת למגדלים חיצוניים. מסתבר בעיניי, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, כי את ההיקף החריג של הסטת הזמנות למגדלים האחרים יש לתלות בשינוי האינטרסים האסטרטגיים של הנתבעים, שמשלב מסוים ראו את עתידם המסחרי בקשרים עם אותם מגדלים חיצוניים, ולא עם התובעת; כפי שתיאר אוֹרי בעדותו [כלעיל בפסקה ‏49].
51. הממצא האמור תומך גם בגרסת התובעת כי הנתבעים לא גילו לתובעת את מלוא ההיקף של הסטת ההזמנות למגדלים האחרים; שהרי הדבר לא עלה בקנה אחד עם זכות-הקדימה של התובעת, אשר הנתבעים, בשל אותו אינטרס אסטרטגי, לא הקפידו כמסתבר על מימושה. כזכור, מסקנה זו התבקשה ממילא מכך שהנתבעים לא הציגו תיעוד שוטף שלפיו קיימו באופן גורף את חיובם האמור, בניגוד לנטל שרבץ עליהם, במיוחד בשים לב לחובות הגילוי המלא והניתן לאימות שלהם כאמונאים כלפי התובעת. איני שולל את האפשרות העובדתית של התנהלות טלפונית בעל פה בין הצדדים. כשם שהייתה התנהלות כזו לגבי רשימות המלאי שהעבירה התובעת לנתבעים, כעדות מנהלה [פרוטוקול, עמ' 44] – ייתכן שהייתה "זליגה" של התנהלות כזו גם לגבי העברת הזמנות ודחייתן, במיוחד בהקשרים דחופים. אולם, נוכח הנטל הנורמטיבי והראייתי של הנתבעים, כאמונאים הנושאים בחובת גילוי מלא וניתן לאימות, וכמי שמבקשים לסתור "עובדה שלילית" שהתובעת ביססה לכאורה – כל עמימות בעניין זה נזקפת לחובתם.
52. מסקנתי, אפוא, כי הנתבעים הרבו להפר את זכות-הקדימה של התובעת בשיווק דגי קוֹי נאיבי, כמתבטא בהיקף החריג של הזמנות שהועברו למגדלים חיצוניים. מדובר בהפרה של חובת אמון שבוצעה במסגרת יחסי אמונאות בין הנתבעים, כמנהלי השיווק, לבין התובעת, כיצרנית; תוך הפרה של חובת גילוי והימצאות בניגוד עניינים ללא הסכמה מדעת של התובעת. מסקנה זו, כשלעצמה, מבססת את זכאותה של התובעת לסעד של מתן חשבון, מתוך מגמה לחשוף את ההיקף המדויק של ההפרות וסכומן. יחד עם זאת, נראה שסעד זה מתייתר בעקבות העברת נתונים נוספים מהנהלת החשבונות של הנתבעים לידי התובעת, שאפשרו למומחה מטעם התובעת, רו"ח סינָי, לכמת את היקף ההזמנות של קוֹי נאיבי שהוסטו על ידי הנתבעים למגדלים אחרים. הגם שיש להניח כי הזמנות מסוימות אכן הוסטו למגדלים חיצוניים בגלל דחייתן על ידי התובעת – אי-הכימות הכספי של הסטות אלה על ידי הנתבעים פועל לחובתם, וחבותם לא תיגרע בשל אשם תורם אפשרי של התובעת [כלעיל בפסקה ‏26].
53. בשולי הדיון בפרק זה אעיר כי התובעת, בכתב התביעה, הלינה כי הנתבעים "פעלו מאחורי גבה... תוך שהם פועלים לטובתם ולצרכיהם בלבד". לא למותר להזכיר כי התובעת עבדה בעבר עם חברת קאלרס, ואז עברה לעבוד עם החברה של אוֹרי פיאלקוב. עקב מעבר זה כתבה קאלרס לתובעת: "קאלרס החליטה... להפסיק את עבודתה עם חוות הדגים ביוטי פיש... קאלרס מסרה לכם את כל הידע שברשותה במשך השנים האחרונות, נהגה אתכם ביושר ובהגינות עם קלפים פתוחים – כמו שותף לעסקים, ואתם – השתמשתם בכל זה כחרב פיפיות, אני לא רוצה לומר שתקעתם לנו סכין בגב, אבל, עשיתם מעשה שלא ייעשה: אתם שיווקתם את תוצרתכם לחברות אחרות מבלי ליידע אותנו, או להתייעץ איתנו, וכל זה מאחורי גבנו" [ת/7]. לימים עזבה התובעת גם את החברה של אוֹרי פיאלקוב והתקשרה עם הנתבעים. על כך העיד אוֹרי: "לא אהבתי את ההכתבה שאני יצרתי את הקשר בין ירון ואיתן שירון עבד איתי קודם וזה הפך בזמן קצר מאוד להכתבה של דרך מי אני צריך לעבוד לקבל דגים, כלומר מכפר רופין... האפשרות להמשיך לעבוד ישירות מול ירון נסגרה עבורנו" [פרוטוקול עמ' 15]. נראה, אפוא, כי הנתבעים עוללו לתובעת את מה שהתובעת עוללה בעבר לשותפותיה הקודמות – פעמיים. איני יכול שלא להיזכר, בהקשר זה, בסיפור אודות הלל: "אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ; וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן" [משנה אבות ב, ו; ובעברית: על שהצפת, הציפוך; וסוף מציפיך שיצופו]. ואולי ככה זה: "המשחק הוא המשחק" [אייבון בארקסדייל, "הסמויה"].
סיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת
54. מוסכמות, ופלוגתא אחת בשאלה מי סיים את ההתקשרות: אין מחלוקת כי ביום 30.4.2019 העבירו הנתבעים לתובעת את הזמנת הדגים האחרונה, ומאז לא היה המשך להתקשרות ביניהם; הגם שאף צד לא נתן למשנהו הודעה מוקדמת על סיום ההתקשרות. אין גם מחלוקת כי ברקע סיום ההתקשרות עמד הסכסוך האישי [סיכומי הצדדים, הפרק אודות סיום ההתקשרות]; ומלבדו העיבו על ההתקשרות תלונות הדדיות בדבר ההתנהלות החוזית [כמפורט לעיל וכמודגם ב-ת/26]. המחלוקת היחידה בין הצדדים בהקשר הנדון היא, אפוא, בשאלה איזה צד סיים את ההתקשרות.
55. נטל ההודעה המוקדמת: הנתבעים [בסיכומיהם] לא סתרו את טענת התובעת כי סיום ההתקשרות ביניהם היה טעון הודעה מוקדמת. ואמנם, משההתקשרות הייתה לתקופה בלתי קצובה – כל צד היה רשאי לסיימה בכל עת, בכפוף להודעה מוקדמת. מקובל עליי ההיקש שעשתה התובעת לחוק חוזה סוכנות [בסיכומיה, פסקה 51]; ומכל מקום זה היה הדין גם לפני חוק זה [ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ [פורסם בנבו] (11.7.1990)].
סעיף 4 בחוק חוזה סוכנות מורה כלהלן:
"צד לחוזה סוכנות לתקופה בלתי קצובה רשאי לסיימו בהודעה מוקדמת לצד האחר בתוך זמן סביר מראש ובכתב, ובלבד שתקופת ההודעה המוקדמת לא תפחת מאלה, לפי העניין:
...
(7) במהלך השנה השישית מיום תחילת החוזה ואילך – שישה חודשים".
בענייננו אין בין הצדדים הסכמה חוזית בדבר תקופה מסוימת כלשהי של הודעה מוקדמת. תקופת הודעה מוקדמת של 6 חודשים כאמור, לו הייתה ניתנת בתחילת מאי 2019 שבו אירע ה"פיצוץ" ביחסי הצדדים, הייתה מסייעת לתובעת לצלוח בשלום את עונת המכירות של דגי נוי שהייתה אז בעיצומה, ולהתקשר עם משווק אחר לקראת עונת המכירות הבאה [אוֹרי העיד כי העונה העיקרית נמשכת מדצמבר עד יולי; פרוטוקול עמ' 17]. כלומר, הודעה מוקדמת בת 6 חודשים מתאימה הן לעוגן הנורמטיבי של חוק חוזה סוכנות הן למשך הסביר בענייננו.
56. עצם הסיום של התקשרות שאינה קצובה בזמן אינו, אפוא, בגדר הפרת חוזה. ההפרה היא באי-מתן הודעה מוקדמת בכתב זמן מספיק מראש; ובענייננו – 6 חודשים מראש. משאף צד לא הודיע לחברו על סיום ההתקשרות 6 חודשים מראש – הצד המפר הוא זה שסיים את ההתקשרות; ואין נפקות לשאלה אם המניע לסיום ההתקשרות היה סכסוך אישי, ביקורת על התנהלות מקצועית של הצד האחר או שינוי באינטרס המסחרי.
57. יודגש כי אף צד לא הודה כי אמנם הוא יזם את סיום ההתקשרות, ואמנם נמנע ממתן הודעה מוקדמת 6 חודשים מראש; אך טען כי פעל כך כדין, משום שהצד האחר ביצע מעשה חמור שהצדיק ניתוק מיידי של ההתקשרות, ללא הודעה מוקדמת וללא פיצוי בגין היעדרה [בהיקש לפיטורי עובד – ע"ע (ארצי) 659-08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ – פסחוביץ [פורסם בנבו] (20.12.2009); סע"ש (תל אביב-יפו) 12401-12-13 חברא קדישא רעננה – עזרזר [פורסם בנבו] (11.6.2019)]. לפיכך כל שעליי לקבוע הוא מי סיים בפועל את ההתקשרות.
58. נטל ההודעה בכתב: הכלל בדיני חוזים הוא כי "הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין" [חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), סעיף 60(א)]. כפי שכבר נאמר [לעיל בפסקה ‏32], הדרך המקובלת בענייננו הייתה, ומכל מקום הייתה אמורה להיות, בכתב. בהתאם לכך, הצדדים טרחו להעלות על הכתב את סיכום הפגישה אשר כוננה את ההתקשרות [ת/2], ובהתאם לכך היה מצופה שהצדדים ינהגו בבואם לסיים את ההתקשרות; בבחינת "מקיש הויה ליציאה. מה יציאה בשטר, אף הויה נמי בשטר" [בבלי קידושין ה, א], בהיפוך המחויב. לכך מצטרף ההיקש לחוק חוזה סוכנות, המורה כי הודעה על סיום ההתקשרות תהיה בכתב [כלעיל בפסקה ‏55].
59. התחקות אחר המסרים שהוחלפו בין הצדדים בשלהי ההתקשרות: מכיוון שההודעה על סיום ההתקשרות הייתה אמורה להיות בכתב, כאמור לעיל, ואכן הייתה בכתב, כאמור להלן – יש לעקוב אחר המסרים בכתב שהוחלפו בין הצדדים, כדי לאתר את הצד שבפועל סיים את ההתקשרות. ממילא נחוץ לעשות כן; משום שאין מחלוקת כי הצדדים, בתקופה הרלבנטית, לא תקשרו ביניהם בשיחות ישירות בעל פה.
60. הרקע לסיום ההתקשרות: מר גדי פרץ העיד על הנסיבות שהובילו לסיום ההתקשרות בין התובעת לנתבעים, שהיו מוכרות לו מניסיונותיו לפייס ביניהם [פרוטוקול, עמ' 9 – 13]. הוא העיד על הסכסוך האישי, וכנגזרת שלו – על הלחצים שהופעלו על הנתבע לנתק את ההתקשרות עם התובעת; על הטענה לאיכות לקויה של דגי התובעת ותלונות הלקוחות אודותיה; ועל תחושת המיאוס של הנתבע מטרחנותו של מנהל התובעת, אשר הרבה להזכיר לנתבע את כל אשר עשה למענו בעבר, כנטען: "אמרתי להם שיגיעו לפשרה, נסדר את הדברים, אז בכל השיחות האלה איתן אמר לי אני לא רוצה יותר, לא משווק את ירון יותר, ירון מזכיר לי כל הזמן את העבר, כמה עזר לי ונתן לי וכמה וכמה ואני לא רוצה לשמוע" [שם, עמ' 13]. מעדות זו אנו למדים כי הנתבע גמר אומר לסיים את ההתקשרות עם התובעת ומנהלה בגלל הצטברות של עניינים אישיים ומקצועיים.
61. המסרון מיום 1.5.2019: הטקסט הראשון שביטא כוונה לסיום ההתקשרות היה מסרון מיום 1.5.2019, שבו כתב הנתבע לחברו מר גדי פרץ, שהעיד במשפט: "לי ברור שאני לא מעורב יותר בשיווק של ירון. אני לא מסוגל יותר. לא רוצה שום פשרות פשוט האמון אבד" [ת/19]. הנתבע העיד כי היה זה מסרון אישי שביטא רגש רגעי, בתגובה לשמועה כי מנהל התובעת איים עליו; ולא היה בגדר הודעה לתובעת מאת הנתבעת [פרוטוקול, עמ' 65]. אכן, לא מדובר כאן על הודעה רשמית ותקפה על סיום ההתקשרות. אולם, הנתבע היה המוציא והמביא בנתבעת בכל ענייני השיווק של דגי הנוי וההתנהלות מול התובעת. יש לראות מסרון זה על רקע עדותו האמורה של מר גדי פרץ על נסיבות הסיום של ההתקשרות, כפי שנודעו לו מפי הנתבע. מסרון זה מסמן את סיום ההתקשרות בפועל, על ציר הזמן. בנסיבות אלה, לדבריו המצוטטים לעיל של הנתבע יש משמעות הורייתית חשובה בשאלה מי סיים את ההתקשרות.
62. מכתב התובעת מיום 20.5.2019: האירוע הבא בהשתלשלות הסיום של ההתקשרות היה מכתב התראה ששיגרו ב"כ התובעת לנתבעים ביום 20.5.2019 [ת/3]; קרי: כ-3 שבועות מאוחר יותר, שבמהלכם הנתבעים אינם ממשיכים להזרים הזמנות לתובעת. במכתב זה נאמר כי "לתדהמתה של מרשתנו נודע לה לאחרונה כי מר חזן החליט עבורכם באופן פתאומי וחד צדדי, ללא כל סיבה מוצדקת ומובנת ואף מבלי להודיע זאת למרשתנו באופן מפורש, להפסיק לשווק את דגי הנוי שמגדלת מרשתנו באופן מיידי וללא מתן כל התראה מוקדמת, זאת בזמן שאנו מצויים בשיאה של העונה וכשבבריכות הגידול של מרשתנו הצטברו כ-1000 אריזות של דגי נוי, ולראיה שמזה כ-3 שבועות לא התקבלה כל הזמנה של דגי נוי מצדכם..." [שם, סעיף 6]. בהמשך דורשת התובעת מן הנתבעים "להודיע למרשתנו בתוך 72 שעות... כי בכוונתכם להמשיך ולקיים את ההסכם ולשווק את דגי הנוי שמגדלת מרשתנו וכן להעביר הזמנה לרכישת דגים בתוך אותו מועד" [שם, סעיף 10]. פנייה זו מבהירה לנתבעים, אפוא, הן כי התובעת אינה מעוניינת ולא התכוונה לסיים את ההתקשרות עם הנתבעים; הן כי, בראייתה, הנתבע סיים את ההתקשרות; הן כי סיום ההתקשרות מתממש בפועל, וגורם נזקים בפועל, מדי יום שבו העונה בשיאה, המלאי קיים וההזמנות אינן מתבצעות; הן כי הנתבעים נדרשים לחדש את ההתקשרות ללא דיחוי. בקצרה, מכתב זה הוא קריאה לחידוש ההתקשרות; לא לסיומה.
63. תשובת הנתבעים מיום 30.5.2019: תשובת הנתבעים למכתב התובעת, באמצעות באי כוחם, ניתנה ביום 30.5.2019 [ת/4]; קרי: 10 ימים לאחר מכתב התובעת, שבמהלכם לא התקיים כל קשר בין הצדדים, ואף הזמנה לא הועברה מן הנתבעים אל התובעת, בניגוד לדרישתה האמורה. בתשובת הנתבעים נאמר כי "חשוב להבהיר כי בניגוד מוחלט לנטען מרשתי לא חדלה מהניסיונות לשווק את דגי הנוי מתוצרת מרשתך..." [שם, סעיף 2]. דא עקא, שדברים אלו אינם מתיישבים עם המציאות שאינה במחלוקת, שלפיה ההזמנות החדשות לשיווק דגי התובעת חדלו ביום 1.5.2019. בהמשך הדברים שם מועלית הטענה בדבר תלונות הלקוחות על איכות הדגים של התובעת ומחדלה של התובעת מלתקן את הליקויים הנטענים. עוד בהמשך [שם, סעיף 3] טוענים הנתבעים כי "במהלך התקופה האחרונה דווקא מרשתך היא זו אשר נמנעה מלהעביר למרשתי דגי נוי מתוצרתה, זאת בניגוד למצב שהיה נהוג משך תקופה ארוכה עת מרשתך הייתה שולחת למרשתי מדי יום ראשון מלאי לשיווק שבועי". גם כאן, חוששני שהדברים אינם מדגימים את המבוקש. החוזה חייב את הנתבעים להעביר לתובעת תחילה כל הזמנה לקוֹי נאיבי. התובעת לא הייתה מצופה "לדחוף" לנתבעים דגים שלא בהתאם להזמנות קונקרטיות שהומצאו לה. לו הייתה לתובעת האופציה לגרום בעצמה לחידוש העבודה המשותפת, כגון על ידי משלוח רשימות מלאי ביוזמתה – מן הסתם הייתה עושה כן; שהרי זו הייתה שאיפתה ודרישתה של התובעת כעולה ממכתבה הנזכר. כלומר, מדרישתה מן הנתבעים לחדש את העבודה המשותפת על ידי שיגור הזמנות עולה שהתובעת הייתה תלויה במשלוח ההזמנות על ידי הנתבעים לצורך ביצוע העבודה המשותפת. רשימות המלאי שהתובעת נהגה להמציא לנתבעים היו חלק מהתנהלות טלפונית שוטפת במסגרת הטיפול בהזמנות [כלעיל בפסקה ‏31], ולא היו בגדר קיום של חיוב חוזי של התובעת. לעומת זאת, המצאת ההזמנה על ידי הנתבעים לתובעת הייתה בגדר חיוב חוזי של הנתבעים, והמחולל של פעולות האספקה והשיווק. לפיכך, אי-שליחתן של רשימות המלאי הייתה התוצאה של אי-שליחת ההזמנות, ולא הסיבה לכך; ומכל מקום אי-משלוח ההזמנות, ולא אי-משלוח רשימות מלאי, היה בגדר הפרת החוזה, הנזקפת לחובת מי שנשא בחיוב החוזי לשלוח את ההזמנות. בהמשך תשובתם של הנתבעים [שם, סעיף 7] נאמר כי "נוכח העובדה שהאמור במכתבך מהווה פגיעה אנושה בקשרי האמון ההדדי אשר שררו בין הצדדים, בוחנת מרשתי בימים אלה את המשך שיווק תוצרת מרשתך...". אולם, ידוע לנו מן המסרון האמור כי "האמון אבד" לנתבע, ביחס לתובעת ולמנהלה, עוד לפני מכתב התובעת מיום 20.5.2019.
64. הודעת הנתבעים על סיום ההתקשרות מיום 11.7.2019: הפעולה הבאה – והסופית – בשרשרת האירועים של סיום ההתקשרות הייתה הודעת הנתבעת לתובעת מיום 11.7.2019 [ת/5; התאריך לא צוין אך מוסכם]. בהודעה זו הוזכרו שוב הטענות בדבר תלונות לקוחות, אי-תיקון ליקויים, אי-משלוח רשימות המלאי ופגיעה באמון; והודע לתובעת על סיום ההתקשרות עמה.
65. טענת הנתבעים לאחריות התובעת לסיום ההתקשרות: הנתבעים [בסיכומיהם, פסקאות 52 – 59] מאשימים את התובעת ב-3 "הסלמות" של היחסים בתקופה הנדונה: משלוח המכתב מיום 20.5.2019 [כלעיל בפסקה ‏62], תחת ייזום שיחה אישית עם הנתבע להרגעת הרוחות; הגשת תלונה לשירותים הוטרינריים, במהלך חודש יוני 2019, נגד אירועים הקשורים בייצוא קוֹי מחוסן לקנדה בניגוד לאסדרה הקנדית; והגשת תלונה למשטרה ביום 5.6.2019, נגד הנתבע ופקידתו דומיניק, בעניין פריצה כביכול למערכת הממוחשבת של התובעת.
66. אין ספק כי פעולות אלה מבטאות יחסים טעונים בין הצדדים, למן פריצתו של אותו סכסוך אישי. אולם, אין הן רלבנטיות לשאלה המשפטית מיהו הצד שהפר את החוזה, בכך שסיים את ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת בכתב 6 חודשים מראש.
67. לגבי "ההסלמה הראשונה" אומר כי מנהל התובעת היה אמנם מיטיב לעשות לו יזם שיחה אישית עם הנתבע, כבר בימים הראשונים של מאי 2019, בראותו כי ההזמנות חדלות להגיע למשרדי התובעת. או אז היה מנהל התובעת למד מן הנתבע אודות השמועה בדבר האיומים כביכול, ואולי היה מפיס את דעתו כי לא היו דברים מעולם, או כי מנהל התובעת לא התכוון לדברים שנאמרו בעידנא דריתחא. אולם, לתובעת לא הייתה חובה חוזית ליזום שיחה כזו. לנתבעים, לעומת זאת, הייתה חובה חוזית להמשיך לשגר לתובעת הזמנות; כל עוד ההתקשרות לא הסתיימה כדין.
68. לגבי "ההסלמה השנייה" ו"ההסלמה השלישית" אומר כי התלונות לשירות הווטרינרי ולמשטרה, שהוגשו על ידי מנהל התובעת ביוני 2019, הוגשו כחודש לאחר סיום ההזרמה של הזמנות מן הנתבעים לתובעת; קרי: לאחר סיום ההתקשרות למעשה. גם כאן נראה כי אותן תלונות שיקפו התנהלות "ללא כפפות" בין בעלי-חוזה לשעבר; והן היו התוצאה, ולא הסיבה, של סיום ההתקשרות בפועל על ידי הנתבעים.
69. טענת הנתבעים ל"כפיות טובה" מצד התובעת כעילה לסיום ההתקשרות: הגם שעניין זה לא הוזכר במכתב הנתבעים על סיום ההתקשרות מיום 11.7.2019 [ת/5] – הוא הודגש בפתיח של מכתב הנתבעים מיום 30.5.2019 [ת/4]. מרכזיותו של עניין זה בסיום ההתקשרות תוארה בעדות הנתבע כי לא הוא, אלא הנהלת הנתבעת היא שהחליטה לסיים את ההתקשרות עם התובעת, משום שהיא נפגעה מאוד ממה שראתה ככפיות טובה מצד התובעת כלפיה. מה שאירע, מבחינת הנתבעת, היה שהנתבעת הלכה לקראת התובעת, בהקשרו של אותו סכסוך בין בנו של מנהל התובעת לצד שלישי, ולפנים משורת הדין הפחיתה סך 100,000 ₪ מן העלות שבה היה אמור לשאת בנו של מנהל התובעת כלפי הצד השלישי. במקום להעריך את המחווה – התובעת, במכתבה מיום 20.5.2019, דרשה מן הנתבעת לפצותה בסך 100,000 ₪ בגין השבתת השיווק ב-20 הימים הראשונים של מאי 2019, נכון למועד שליחת המכתב. הנהלת הנתבעת, למקרא התראה זו לפני תביעה, החליטה – כך העיד הנתבע – לסיים את ההתקשרות עם התובעת [פרוטוקול, עמ' 66 ו-75]. לפנינו, אפוא, הודאת בעל דין כי הנתבעת היא שסיימה את ההתקשרות עם התובעת, ולא להפך.
70. מיהות הצד שסיים את ההתקשרות – סיכום: אסכם פרק זה ואומר כי התובעת, במכתבה לנתבעים מיום 20.5.2019, לא הודיעה על סיום ההתקשרות, אלא מחתה על סיום ההתקשרות במפתיע על ידי הנתבעים, תוך גרימת נזקים כבדים לתובעת; ודרשה לחדש את ההתקשרות תוך 72 שעות. כלומר, מכתב זה מבטא שאיפה לחידוש ההתקשרות שהופסקה על ידי הנתבעים ומטעמיהם, ולא לסיום ההתקשרות על ידי התובעת מטעמיה. לו היה מדובר באי-הבנה, ובקושי טכני של הנתבעים להעביר לתובעת הזמנות ללא רשימות מלאי – התשובה למכתב זה, מן הנתבעים אל התובעת, הייתה צריכה להיות מיידית (ולא 10 ימים מאוחר יותר), ולכלול הבהרה כי, בניגוד להתרשמות התובעת, הנתבעים לא התכוונו לסיים את ההתקשרות עמה; אלא שהם מנועים מלהעביר לה הזמנות בשל אי-משלוח רשימות מלאי. כמפורט לעיל, מכתב התשובה של הנתבעים היה רחוק מאוד מכך. אין בו כל ביטוי למגמה לחדש את ההתקשרות שנפסקה בשל אי-הבנה וקצר בתקשורת כביכול; ויש בו למכביר טענות להצדקת הסיום של ההתקשרות מטעמי הנתבעים, כ"הכנה" להודעת הנתבעים על סיום ההתקשרות מיום 11.7.2019, ובהתאם לכוונה שעליה סיפר הנתבע למר גדי פרץ עוד לפני מכתב התובעת ותלונות מנהלה; בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". כלומר, בין אם נתמקד בהודעות הכתובות של הצדדים, ובין אם נתמקד בהתנהגותם – הנתבעים הם שגמרו אומר לסיים את ההתקשרות עם הנתבעת; בהתאם לכך, הם סיימו להעביר לתובעת הזמנות; ובהמשך לכך הודיעו תחילה לתובעת כי הנתבעת "בוחנת" את סיום ההתקשרות, ואז הודיעו לתובעת על סיום ההתקשרות. לפיכך, הנתבעים הם שגרמו לסיום ההתקשרות, בלא לקיים את הנטל של מתן הודעה בכתב 6 חודשים מראש.
71. מסקנתי, אפוא, היא כי הנתבעים הפרו את החוזה עם התובעת גם בדרך סיום ההתקשרות עמה. אולם, שלא כהפרת זכות-הקדימה, אין מדובר כאן על הפרה של חובת אמון. ההקשר המשפטי של הפרה זו הוא הפרת החיוב החוזי, האופייני לחוזה לתקופה בלתי קצובה, לתת לצד האחר הודעה מוקדמת זמן סביר לפני סיום החוזה. לפיכך, הנתבעים חבים בפיצוי התובעת בגין הרווחים שנשללו מן התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת הראויה של 6 חודשים; בהיקש ובהתאם לסעדים הקבועים בסעיף 4 בחוק חוזה סוכנות.
צירוף דגים מחוסנים לדגים הנאיביים של התובעת שיוצאו לקנדה, בניגוד לאסדרה הקנדית, תוך שימוש מטעה באישור הווטרינרי של התובעת
72. מוסכמות ופלוגתות: כפי שצוין לעיל [בפסקאות ‏9-‏10], למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים כשלו בכך שייצאו לקנדה דגי קוֹי מחוסנים, בניגוד לאיסור הקנדי, תוך שימוש מטעה באישור הוטרינרי של התובעת, שניתן לדגי הקוֹי הנאיבי שהיא מגדלת. זו גם הייתה קביעתו של ד"ר תמיר גֹשן, מנהל השירותים הווטרינריים (בפועל), לאחר שימוע שערך לנתבעים; ובשל קביעה זו נשלל מן הנתבעים האישור לייצא דגים חיים לחו"ל עד הודעה אחרת [ת/48, מיום 27.11.2019]. הנתבע הודה בכשל, ואף הכיר באחריותו והתפטר ממשרתו הניהולית בנתבעת [פרוטוקול, עמ' 67-66]. לנתבעים שתי טענות הגנה לגבי עילת תביעה זו: האחת – כי היצוא הפסול נעשה בידיעת התובעת, ולמעשה היא הייתה שותפה לו; והשנייה – כי לתובעת לא נגרם נזק בשל היצוא הפסול, משום שממילא לא היה לה מלאי ליצוא לכל מדינות העולם, ואת המלאי המוגבל שלה ניתן לייצא למדינות אחרות [סיכומי הנתבעים, פסקאות 89 – 98]. בסיכומי התשובה מטעמה, התובעת מכחישה טענות אלה; דא עקא שאת אי-ידיעתה על הייצוא הפסול היא סומכת על עדותו היחידה של מנהלה ובעליה; ואת ביסוס הנזק היא סומכת על חישובו של רו"ח סינָי, שלא התייחס עניינית לטענת הנתבעים האמורה.
73. ידיעת התובעת: ביום 30.9.2015 שלח הנתבע דוא"ל, שמוען לעומרי, בנו של מנהל התובעת, באמצעות כתובת הדוא"ל של ירון, מנהל התובעת. עומרי כיהן אז כממלא-מקום מנהל התובעת [פרוטוקול, עמ' 68]. ירון העיד כי באותה תקופה נבצר ממנו לנהל את התובעת בשל ריצוי מאסר בגין עבירת מס שבה הסתבכה חברה בניהולו, בגלל שותפו לשעבר באותה חברה שטיפל בענייני הכספים שלה [שם, עמ' 39 ו-55]. בדוא"ל זה כתב הנתבע למי שכאמור תפקד כמנהל התובעת בפועל: "אני מזכיר לך שבמשלוחים האלו אנחנו לעיתים מוסיפים קוי שלנו על התעודה שלך" [נ/4]. על אמירה זו לא באה כל מחאה מצד התובעת. די בכך כדי לבסס את ידיעת התובעת, המכוננת על ידי ידיעתו של האורגן שלה דאז עומרי, על פרקטיקה כאמור [חוק החברות, סעיף 47]. פרקטיקה, ולא מעשה בודד – כמשתקף מן המילים "מזכיר" (כלומר, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על זה); "משלוחים" (בלשון רבים) ו"לעתים" (כלומר, לא מדובר במעשה בודד, אלא בכמעט נוהג). גם אם אניח לזכות התובעת כי בעליה ומנהלה, ירון, לא ידע על כך אלא בדיעבד, לאחר שהשתחרר ממאסרו; וכי אז מחה על הדברים ולא אשרר אותם – אין בכך כדי לשלול את ידיעת התובעת, בתור האישיות המשפטית הרלבנטית, אשר נגזרת מידיעתו של מי שהיה אז המנהל שלה בפועל, כאמור.
74. אופן הביצוע של הטעיית הרשויות הקנדיות: מן הדוא"ל האמור עולה גם כי, מן הבחינה הטכנית, הנתבעים לא התקשו ליצור את המצג כאילו האישור הווטרינרי של התובעת מתייחסת גם לקוֹי המחוסן של הנתבעים. השאלה כיצד בוצע הדבר אינה מעלה ואינה מורידה. למעלה מן הצורך אעיר כי מנהל התובעת עצמו העביר לנתבעים את הסיסמא של התובעת ומספר תעודת הזהות של עומרי [נ/12]; כלומר, את "הפרטים המוכמנים", כהגדרתו בתלונתו במשטרה [ת/21, שורה 10], שבאמצעותם התאפשר לנתבעים להפיק בשם התובעת את האישורים הכוזבים מן המערכת הממוחשבת של השירות הווטרינרי, ולצרפם למשלוחים לקנדה [ת/21, שורות 7 – 13 ו-36 – 38].
75. האינטרס שביסוד היצוא הפסול לקנדה: הנתבע העיד על האינטרס שביסוד פרקטיקה זו, שהיה משותף לנתבעים ולתובעת, באומרו כי כאשר היה חסר קוֹי נאיבי – אי-השלמת החוסר "מן הגורן או מן היקב", קרי: לרבות תוך שימוש בקוֹי מחוסן זמין, היה עלול לגרום לאובדן הלקוח. הנתבע הסביר כי הסיכון להידבקות בפועל של דגים עקב מגע עם הקוֹי המחוסן היה קטן מאוד; ולמעט מדינות בודדות, ובכללן קנדה – היה מקובל להתייחס אל הסיכון האמור כאל סיכון סביר וקביל [פרוטוקול, עמ' 67 ו-66, בהתאמה]. נראה שעומרי, מנהל התובעת בפועל דאז, "זרם" עם הנתבע, ולא מיחה בידיו, נוכח הכדאיות הנחזית של נטילת סיכון זה. אם לא כך היה, היה על התובעת להביא לעדות את עומרי, כדי שימסור את גרסתו נוכח אותו דוא"ל שלכאורה קושר אותו לפרקטיקה הפסולה. כאמור, עומרי לא הובא למתן עדות, ודבר זה נזקף לחובת התובעת. בנסיבות אלה יש לקבוע כי התובעת הייתה שותפה לפרקטיקה האמורה; אפילו היה הדבר למורת רוחו של ירון, כאשר השתחרר ממאסרו ונודע לו על כך.
76. המשמעות של נטילת כל האחריות על ידי הנתבע: התובעת, בניסיונה לערער על גרסת הנתבעים כי ידעה על היצוא הפסול לקנדה, הקשתה על הנתבע מדוע לא חשף ידיעה זו בחקירתו בשירות הווטרינרי. אולם, תשובת הנתבע, כי לא רצה, מלבד קבלת האחריות על עצמו, להוסיף ולהפליל אחרים – הגיונית בעיניי. בהקשר של אחריות פלילית או מינהלית, אין במעורבות של אחרים כדי להפחית מאחריותו של הנתבע כמנהל השיווק; ואני מניח שהנתבע היה מודע לכך. כלומר, לנתבע לא היה מה להרוויח מכך שיסבך בפרשה אנשים נוספים מלבדו. אדרבא: לו היה חושף ידיעה של אחרים – היה בכך כדי לסכן את גרסתו לטעות אישית נקודתית בתום לב על רקע בעיה רפואית [ת/48, סעיף 4]. לפיכך, אין באי-הפללת גורמים בתובעת על ידי הנתבע, בחקירתו בשירות הווטרינרי, כדי להזים את טענת הנתבעים בדבר ידיעת התובעת על המעשים האמורים ושותפותה בהם.
77. ידיעתה ומעורבותה של התובעת שוללות את זכותה לפיצוי: הנתבעים לא נימקו את טענתם כי ידיעתה ומעורבותה של התובעת ביצוא הקוֹי המחוסן לקנדה שוללות את זכאותה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב השימוש הפסול שעשו הנתבעים באישורים הווטרינריים של התובעת לצורך הערמה על הרשויות והלקוחות בקנדה [סיכומי הנתבעים, פסקה 96].
78. לכאורה, מדובר ב"אשם תורם" של התובעת, העשוי להצדיק הפחתת הפיצוי בגין מעשי הנתבעים, אך לאו דווקא את שלילתו. קיים גם קושי לבסס טענה זו על הגנת "הסתכנות מרצון" [פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), סעיף 5(א)]; משום שאין בענייננו הוריה להתקיימות התנאי הפסיקתי לתחולת ההגנה כי התובע הסכים שאם ייגרם לו נזק – הוא יישא בו בעצמו, קרי: לא יפוצה על ידי המזיק [דנ"א 920/14 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.8.2014) (להלן: "חוות צברי"), פסקה 5]. קיים גם קושי להסתמך על הכלל "אין חוטא נשכר" [ה"ח דיני ממונות, סעיף 3; הגרסה הישראלית לכלל העתיק "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה]; משום שהנתבעים היו החוטאים העיקריים ביצוא הפסול לקנדה, ודווקא הם ייצאו נשכרים אם תישלל זכאות התובעת לפיצוי בגינו.
79. אולם, משקבעתי כי התובעת ידעה, "בזמן אמיתי", כי הנתבעים עושים שימוש פסול באישורים הווטרינריים שלה, ועצמה עיניה מכך, כדי לשתף עצמה בתועלת המסחרית הצפויה לצמוח מכך – יהיה זה בבחינת חוסר תום לב מצד התובעת אם בדיעבד, לאחר התממשות הסיכון הגלום במעשה הבלתי-חוקי בעקבות חשיפתו, היא תתנכר לידיעתה ולמעורבותה במעשה ותתבע פיצוי מן הנתבעים שהובילו אותו. גם שימוש בזכות התביעה בגין עוולות צריך שייעשה בתום לב [חוק החוזים, סעיף 39 בשילוב עם סעיף 61(ב); ה"ח דיני ממונות, סעיף 2]. בדומה לכך, בעניין חוות צברי הנזכר, משהתובעת הכפילה את גידולי הצבר, חרף ידיעתה כי הנתבעת מתרשלת באספקת מי השקיה נאותים וגורמת נזק ליבול; ואז תבעה פיצוי בגין הנזק הכפול – נקבע כי אין לפסוק לה פיצוי בגין הנזק הנוסף, משום שהתנהלות זו עולה כדי חוסר תום לב.
80. אי-תחולה של משטר הסעדים האמונאי: יש להטעים כי בניגוד להפרת זכות-הקדימה של התובעת – כאן הנתבעים לא פעלו כלפי התובעת כאמונאים, ולא הפרו חובת אמון כלפי התובעת – אלא "גנבו סוסים" עם התובעת (גם אם לא עם ירון אישית), במהלך פעילות עסקית משותפת מול קנדה. לפיכך חל כאן משטר הסעדים המסויג של דיני הנזיקין והחוזים; ולא משטר הסעדים החמור והגורף שדיני האמונאות מטילים על הפרת חובות-אמון [כלעיל בפסקה ‏26].
81. דחיית הטענה לעשיית עושר ולא במשפט: עוד יש להעיר כי אין בענייננו רלבנטיות לטענת התובעת לעשיית עושר ולא במשפט על חשבונה, בשל הזכייה שזכו הנתבעים ממכירת הקוֹי המחוסן ללקוחות הקנדיים, שבאה להם מן השימוש במוניטין של התובעת כמגדלת קוֹי נאיבי. לפי הממצא שקבעתי לעיל, התובעת הסכימה לשימוש הנתבעים במוניטין האמורים, לצורך התועלת המשותפת של שימור הלקוחות.
82. התביעה בגין יצוא פסול לקנדה – סיכום: לאור המקובץ, אני דוחה את ראש התביעה המתייחס ליצוא דגי קוֹי מחוסנים לקנדה, משום שנוכח ידיעתה ומעורבותה בעניין הייצוא הפסול – תביעתה לפיצוי בגינו משוללת תום לב.
83. מסקנתי האמורה מייתרת את הדיון בטענת הנתבעים כי, מכל מקום, לא נגרם לתובעת נזק עקב חסימת היצוא לקנדה; משום שהיא יכלה למכור את המלאי המוגבל שלה למדינות אחרות. למעלה מן הצורך, אפוא, אעיר כי התובעת לא התמודדה באופן משמעותי עם טענה זו. התובעת לא הוכיחה את גודל הנזק שניתן לייחס סיבתית לאובדן השוק הקנדי, כגון בתקופת הביניים עד מציאת שווקים חלופיים; ולא הבחינה בינו לבין הסיבה החלופית לירידה במכירות של התובעת – עלייתם של מגדלים אחרים של קוֹי נאיבי, אשר דחקו את התובעת משוק זה בכללותו [כעדותו של אוֹרי, פרוטוקול עמ' 16]. עוד אעיר, למעלה מן הצורך, כי סכום התביעה ממילא לא היה מאפשר פיצוי נוסף לתובעת בגין היצוא הפסול לקנדה, מלבד הפיצוי שייפסק לה בגין הפרת זכות-הקדימה וסיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת.
חבותו האישית של הנתבע
טענות הצדדים
84. טענות התובעת: התובעת טוענת כי הנתבע חב אישית בנזקיה משום שהוא הוביל את המהלכים מושא התביעה, לרבות ממניעים אישיים; ומשום שהוא התחייב אישית בשם "דגנוי", שאינה אישיות משפטית [סיכומי התובעת, פסקאות 65 – 70]. התובעת הוסיפה וטענה כי עצם העובדה שהנתבע היה העד היחיד מטעם הנתבעים, והמצהיר היחיד מטעמה על גילוי מסמכים, למרות שאינו עובד בנתבעת זה מכבר – מחזקת את הטענה לחבותו האישית [סיכומי תשובה מטעם התובעת, פסקה 23].
85. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים שמדובר בסכסוך עסקי בין התובעת לנתבעת, וכי הנתבע נתבע אישית בגלל הסכסוך האישי עם מנהל התובעת. הנתבע מעולם לא נתן כל התחייבות אישית בזיקה להתקשרות הנדונה, והתובעת אף לא התיימרה להצביע על התחייבות אישית כאמור. מנהל התובעת עצמו העיד כי ראה את הנתבע כנציג של הנתבעת, ואף בירר מול הנתבעת אם הוא מוסמך להתקשר בשמה. הוא הוסיף וציין כי ערבות אישית אינה מקובלת בענף, ומעולם לא נתקל בכזו [פרוטוקול, עמ' 30-29 ו-45, בהתאמה]. גם בסיכום הפגישה שהיווה בפועל את החוזה בין הצדדים [ת/2] – שמות הצדדים הרלבנטיים הם "דגי נוי כפר רופין" ו"ביוטי פיש", למעט הנתבע. אין ממש בטענת התובעת כי דגנוי אינה אישיות משפטית; משום שהיא כלולה באישיות המשפטית של הנתבעת.
86. הכרעה מפוצלת: כזכור, התביעה מתמקדת ב-3 עילות: הפרת זכות-הקדימה של התובעת, סיום ללא הודעה מוקדמת של ההתקשרות על ידי הנתבעים, ויצוא פסול של קוֹי מחוסן לקנדה תחת שם התובעת. להלן אדון בשאלת חבותו האישית של הנתבע לגבי כל אחת מהן.
שאלת החבות האישית בעילה הנזיקית של היצוא הפסול לקנדה
87. חבות אישית בעילה נזיקית: מטעמים דידקטיים, אתחיל דווקא בעילה השלישית, בעניין הייצוא הפסול לקנדה, שנדחתה. מדובר בעילה נזיקית: התובעת ייחסה לנתבעים אשם בהתנהלותם מול הלקוחות והרשויות בקנדה. בהקשר הנזיקי, העובדה שמעוול פעל בכושרו כמנהל תאגיד אינה הגנה מפני חבות אישית, ביחד ולחוד עם חבות התאגיד [פקודת הנזיקין, סעיף 16; חוק החברות, סעיף 54; ע"א 239/13 מכללת איסט לונדון השלוחה בישראל בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד בירמן [פורסם בנבו] (25.7.2016)]. מעשה הנזיקין אינו רכיב מהותי בהתקשרות התאגידית, אלא האופן העוולתי שבו ביצע הנתבע, כיחיד, את תפקידו כאורגן וכעובד בתאגיד של הנתבעת. לפיכך שורש האחריות הוא בהתנהגות הנתבע; ואחריות הנתבעת נגזרת ממנה, בין מכוח תורת האורגנים [כאחריות ישירה; חוק החברות, סעיפים 47 ו-53(א)], בין מכוח יחסי עובד-מעביד [כאחריות שלוחית; פקודת הנזיקין, סעיף 13; פקודת החברות, סעיף 53(ב)]. בענייננו, הנתבע הודה בהיותו הגורם הדומיננטי בייצוא הפסול, ובכך שהתנהגותו בעניין זה הייתה נגועה באשם [פרוטוקול, עמ' 67]. לפיכך, אילולא דחיתי את התביעה בעילה זו, מחמת ידיעתה ומעורבותה של התובעת – הייתי מקבל אותה גם לגבי הנתבע אישית; ביחד ולחוד עם הנתבעת, שהנתבע פעל כאורגן וכעובד שלה.
שאלת החבות האישית בעילה האמונאית של הפרת זכות-הקדימה
88. חבות אישית בעילה אמונאית: בדומה לאמור, מבחינת מוקד האחריות – העילה הראשונה, בדבר הפרת זכות-הקדימה של התובעת בשיווק קוֹי נאיבי, חוסה תחת דיני האמונאות, אשר מטילים חובות אמון על מי שנטלו על עצמם שליטה בפועל באינטרסים של הזכאי. כלומר, חובות האמון של האמונאי אינן נגזרות מהיותו האישיות המשפטית שהתקשרה עם הזכאי בחוזה בעל ממד אמונאי, אלא מתפקודו בפועל של האמונאי ביחס לזכאי [ליכט, 145 – 154].
89. מעמד הנתבע בהתקשרות: בענייננו, החוזה בין הצדדים מדגיש את מעמדו האישי של הנתבע בהתקשרות. הגם שהוא פעל במסגרת הנתבעת, ושלא כמקובל בחוזים בין-תאגידיים – הוטעם בחוזה כי "...כל ההזמנות והשיווק... ינוהל במרוכז ע"י איתן באמצעות כפר רופין, כשלאיתן חופש פעולה בניהול השיווק... איתן יכין הצעות לקביעת מדיניות... איתן ירכז רשימה של מגדלים... עפ"י דרישות השוק, והגדרתם ע"י איתן..." [ת/2, סעיפים 5 ו-9]. לא נאמר שם כי הסמכויות הללו יוענקו לנתבעת, יהא המופקד מטעמה על ניהול השיווק אשר יהא. זאת, כמסתבר, לא בכדי; שהרי מן העדויות עולה כי אומד דעת הצדדים היה להפקיד את ניהול השיווק בידי הנתבע דווקא, בשל מומחיותו האישית בתחום זה [עדות אוֹרי, פרוטוקול, עמ' 14; עדות מנהל התובעת, שם עמ' 27; עדות הנתבע, שם עמ' 58]. הנתבע אישית, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי, הוא ששלט במצערת השיווק של דגי התובעת ושל הכנסותיה העסקיות.
90. חבותו האישית של הנתבע בעניין זכות-הקדימה – סיכום: לאור המקובץ אני קובע כי הנתבע נשא אישית בחובת אמון כלפי התובעת, בעניין קיום זכות-הקדימה שלה, ביחד ולחוד עם הנתבעת, שבמסגרתה ומטעמה פעל. לפיכך הוא חב אישית בגין הפרתה; ביחד ולחוד עם הנתבעת – שהיא הצד החוזי החב כלפי התובעת במתן זכות-הקדימה האמורה.
שאלת החבות האישית בעילה החוזית של סיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת
91. חבות אישית של אורגנים בעילות חוזיות ונזיקיות: לעומת המיקוד של אחריות בנזיקין ואחריות אמונאית בפגם בהתנהגותו של המזיק או האמונאי, בהתאמה – אחריות חוזית היא בגין עצם אי-הקיום של חיוב חוזי, שלפי הקצאת הסיכונים החוזית המפר אחראי בגינו, ולאו דווקא מחמת פגם בהתנהגותו. לפיכך, ככלל, אחריות חוזית מוטלת על הצד לחוזה שנושא בחובה החוזית שהופרה. בהתאם לכך, במקרה של תאגיד – האורגן, שמעשיו ומחדליו גרמו להפרת חיוב חוזי של התאגיד, לא יישא באחריות; למעט "במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה. ודוק, אם לא ינקוט בית המשפט במבחן מחמיר שכזה, ויישם על בעל המניות או נושא המשרה שאינו צד ישיר לחוזה את עיקרון תום הלב באותו אופן שבו הוא מיישם אותו על החברה שהינה צד ישיר לחוזה, יהיה הדבר שקול הלכה למעשה להתעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וליצירת מעין-חוזה בין התובע לבעל המניות או נושא המשרה, על אף שלא הוכחה התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה" [ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו] (22.1.2015) (להלן: "מרכז העיר אשדוד"), פסקאות 61 – 65 בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר; הציטוט מפסקה 65]. הטעם להבחנה בין "המסלול הנזיקי", הגורר חבות אישית גם בשל אשם אובייקטיבי שאינו כרוך באשמה סובייקטיבית, לבין "המסלול החוזי" [או "מסלול תום הלב"; שם בפסקה 62], שאינו גורר חבות אישית אלא כחריג, בהתקיים אשמה סובייקטיבית ממשית – הוא שבניגוד לנושֶׁה החוזי, הנושה הנזיקי, ככלל, אינו יכול לשאת ולתת מראש, עובר לאירוע הנזק, על מבנה האחריות של הצד שכנגד, ואם יכלול רק אחריות תאגידית או גם אחריות אישית של האורגנים. לפיכך יש להקפיד יותר עם נושים רצוניים בטרם יורחב מעגל החייבים מעבר לזה שעליו הוסכם מלכתחילה. אולם, לגבי נושים בלתי רצוניים – ראוי יותר דווקא להרחיב את מעגל החייבים, כדי שהנזק ייפול על המזיק המעוול, שהוא גם בעל יכולת פירעון, ולא על הניזוק התמים [שם, פסקה 63]. מכל מקום, "אורגן לא יישא באחריות אישית מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהי בהם, אלא רק בגין פעולותיו שלו" [שם, פסקה 61]. לסיכום, ככל שכוח המיקוח המוקדם של הנפגע חלש יותר, וככל שהאורגן של התאגיד הפוגע אָשֵׁם יותר – תגבר הנטייה לחייב את האורגן אישית, מלבד חיוב התאגיד; ולהפך.
92. זהירות בצומת המסלולים: בהקשר מסחרי בין תאגידי – יישום "המסלול הנזיקי", המרחיב את האחריות האישית של האורגן, צריך שייעשה בזהירות; לבל ישמש מעקף דוקטרינרי לסיכול המדיניות המשפטית המצמצמת את האחריות האישית שביסוד "המסלול החוזי", בהיעדר תחולה לשיקולי המדיניות המשפטית להרחיב את האחריות הנזיקית כדי להגן על נפגעים חסרי כוח מיקוח מראש הנקלעים לאירוע תאונתי. ניתן להניח שהפרות חוזיות רבות נגועות ברשלנות, במובן זה שבעל חוזה זהיר ומיומן במידה סבירה לא היה נכשל באותה הפרה. ניתן גם להניח כי עצם קיומו של "מסלול נזיקי" בסכסוכים חוזיים יחולל התדיינויות בשאלת הרשלנות, שיעמיסו על מערכת המשפט והצדדים עלויות מוגברות, מעבר לעלויות ההתדיינות החוזית. ממילא עוולת הרשלנות, הדומיננטית בהתדיינויות נזיקיות, רוויה בשיקולי מדיניות, ואינה מיושמת אלא במקום שבו "הוגן, צודק וסביר" להטיל אחריות בגינה [ע"א 3521/11 עו"ד וגנר נ' עבדי [פורסם בנבו] (22.6.2014), פסקה 16 בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) נ' הנדל]. לפיכך, בטרם תוטל חבות אישית על אורגן בהקשר מסחרי תאגידי – יש לוודא כי שיקולי המדיניות שלאורם מוטלת אחריות אישית ב"מסלול הנזיקי" גוברים על שיקולי המדיניות שלאורם אין מוטלת אחריות אישית, ככלל, ב"מסלול החוזי".
93. לענייננו ייאמר כי העילה בדבר סיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת היא עילה חוזית מובהקת, הנעוצה במחדלה של הנתבעת לקיים את החיוב החוזי שלה, כצד לְחוזה לתקופה בלתי קצובה, ליתן לתובעת הודעה מוקדמת לפני סיום ההתקשרות. כלומר, מדובר בעצם אי-הביצוע של החיוב החוזי; ולא בעוולה נזיקית, או בהפרת אמון, שהעשייה החוזית הייתה הזירה להתרחשותן. אי-קיום חיוב חוזי מובנה ניתן לצפייה מראש בהקשר של יחסים חוזיים, וניתן למיקוח מראש בדבר היקף האחריות בגין הפרתו. הפרתו של חיוב זה לא הייתה נגועה ב"חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה". בנסיבות אלה, יש לתת משקל מכריע לפרספקטיבה ולהקצאת האחריות החוזיות, לעומת אלה הנזיקיות.
94. הנתבעת היא שסיימה את ההתקשרות, לאחר התפטרות הנתבע: לגבי מידת האשם של הנתבע בסיום היחסים יש להטעים כי, לפי העדויות שלפניי, הגם שהנתבע היה מעורב בפרשיות הרקע לסיום ההתקשרות – מי שבפועל החליטה לסיים את ההתקשרות הייתה הנתבעת, על ידי הנהלתה, לאחר התפטרותו של הנתבע על רקע הפרשה הקנדית. כעדותו של הנתבע: "כפר רופין כשהיא קיבלה את המכתב הזה היא אמרה זהו, זה אנחנו כבר לא מוכנים, זה יותר מידי. נדמה לי שההחלטה במקרה הזה שנשלח מכתב יותר מאוחר זה היה כבר הנהלת המשק. אני לא הייתי כשהוציאו את המכתב" [פרוטוקול, עמ' 66]. וכן בהמשך עדותו: "לאחר שנתנה 100,000 ₪ וחשבה שיהיה משהו שיעריך את זה בצד השני היא קיבלה תביעה נוספת של עוד 100,000 ₪ וזה היה נקודת המשבר של ההנהלה... כפר רופין החליטה אחרי שהמחווה שלה נענתה בתביעה שהיא לא מוכנה יותר לעבוד עם התובעת" [שם, עמ' 75]. הנתבעת לא העידה מי מחברי הנהלתה, ולא מסרה גרסה אחרת. גם התובעת לא סתרה את גרסת הנתבע בעניין זה.
95. הנתבע העיד כי אילולא הסכסוך האישי – שאר המחלוקות היו באות על פתרונן ולא גורמות לסיום ההתקשרות. כדבריו: "אני אומר שאילולא אותו סיפור (הסכסוך האישי – ש"פ) היינו פותרים את זה בלי להגיע לפה... כפר רופין וירון עבדו בצורה מאוד צמודה, היו הרבה הסכמות היה הרבה זמן אוירה טובה ובסוף אני לא אומר שלא היו בעיות או לא היו תקלות, כן היו אבל להציג את זה כמו שמציגים עכשיו כאילו הכול היה שחור, אז הכול היה נגמר אחרי שנה וחצי וזה לא היה ככה, ודבר נוסף תראה את המכירות" [פרוטוקול, עמ' 73]. כלומר, הטענות של הנתבע נגד התובעת, כגון בענייני מלאי, איכות הדגים והיחס ללקוחות – לא בהכרח היו גורמות לסיום ההתקשרות על ידיו. לפיכך, לא ראוי שהנתבע יחוב אישית בגין החלטתה של הנהלת הנתבעת, לאחר התפטרותו, לסיים את ההתקשרות עם התובעת על רקע "כפיות הטובה" הנטענת של התובעת כלפי הנתבעת.
96. בעניין מרכז העיר אשדוד לא נטען "המסלול הנזיקי", ועל כן לא נדון. בענייננו, התובעת כללה בכתבי הטענות שלה שורה אחת, שלפיה "הנתבעים במעשיהם ו/או במחדליהם גרמו לתובעת נזק באשם בהתאם להוראות סעיף 64 לפקודת הנזיקין" [כתב התביעה, סעיף 91.2; סיכומי התובעת, פסקה 71.2]. קשה להלום כי בשרבוט קולמוס זה הקימה התובעת הצדקה לתוצאה שונה ב-180 מעלות, בעניין אחריותו האישית של הנתבע בגין סיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת, על ידי המרת כלל אי-האחריות במסלול החוזי בכלל של אחריות במסלול הנזיקי. משהתובעת הייתה, לעניין סיום ההתקשרות, יותר בגדר "נושה רצוני", מסוג בעל חוזה שהצד שכנגד הפר את החוזה עמו; מאשר "נושה לא רצוני", מסוג נפגע אקראי ממעשה נזיקין – ומשהנהלת הנתבעת, ולא הנתבע, הייתה הגורם שסיים בפועל את ההתקשרות – הרי שחרף השפעתו של הנתבע, שעיקרה נגע לטענות מקצועיות נגד התובעת, איני מוצא לנכון להטיל עליו חבות אישית בעילה זו. די לה לתובעת שזכאותה לתרופות בשל אי-מתן הודעה מוקדמת תבוא לה מידי הנתבעת, שאינה חדלת פירעון.
חבותם של הנתבעים בגין העילות השונות – סיכום
97. לאור המקובץ אני קובע כי הנתבע יחוב אישית, ביחד ולחוד עם הנתבעת, בגין העילה הראשונה של הפרת זכות-הקדימה של התובעת. הנתבעת לבדה תחוב בגין העילה השנייה של סיום ההתקשרות עם התובעת ללא הודעה מוקדמת. התביעה בגין העילה השלישית של היצוא הפסול לקנדה – נדחית.
הנזק
הנזק עקב הפרת זכות-הקדימה
98. תחילה, לא היו לפני התובעת והמומחה החשבונאי מטעמה, רו"ח סינָי, מלוא הנתונים הנדרשים לחישוב נזקיה. לפיכך טענה התובעת כי יש להתייחס לשנת 2013, שבה קיימו הנתבעים את זכות-הקדימה של התובעת, כאל השנה הפרדיגמטית המדגימה את היקף המכירות הפוטנציאלי שלה; ולראות בהפרש בין מדד זה לבין היקף המכירות שלה בשנים 2014 – 2019, שכורסם עקב שיווק דגים של מגדלים אחרים, את הנזק שההפרה של זכות-הקדימה גרמה לתובעת. בהתאם לחוות דעתו של רו"ח סינָי, התובעת העמידה את סכום ההפרשים האמורים על סך 2,945,662 ₪, נכון לתאריך חוות הדעת (20.8.2020) [סיכומי התובעת, פסקה 7.2.1; חוות הדעת, סעיף 4(ה)]. בנוסף לכך, ביקשה התובעת סעד של חשבון, לצורך כימות סעדיה הכספיים לאשורם. אולם, בחוות הדעת עצמה חזר רו"ח סינָי וחישב מחדש את הנזק, לאחר שבהליך גילוי המסמכים התקבלו מן הנתבעים נתונים נוספים אודות סכומי ההזמנות שהוסטו למגדלים אחרים. רו"ח סינָי קבע כי נזקה של התובעת משתקף באותם סכומים של הזמנות שסופקו על ידי המגדלים האחרים, בניכוי סוגי דגים שהתובעת אינה מגדלת, ועמלות השיווק; והגיע לתוצאה של הפסד בסך 2,607,983 ₪, נכון ליום 20.8.2020, בגין כלל השנים הרלבנטיות [שם, סעיף 4(ו)].
99. מבין שתי השיטות האמורות להערכת הנזק, מקובלת עליי השיטה השנייה. ייתכנו עליות וירידות בהיקף המכירות מסיבות מגוונות הנעוצות בתובעת, בנתבעים, בביקוש ובכלכלה העולמית. לתובעת אין זכות קנויה שכל השנים יהיו דומות לשנה מוצלחת מסוימת; אפילו מבחינתה, בשל שכלול החווה והגדלת המלאי, הייתה ציפייה לעלייה עקבית במכירות. השיטה השנייה, לעומת זאת, נצמדת להסטת ההזמנות בפועל על ידי הנתבעים למגדלים אחרים. לפיכך, משיש לראות הסטות אלה, בהיעדר ראיה לסתור, כהפרה של זכות-הקדימה של התובעת [כמפורט לעיל וכמוזכר להלן] – השיטה השנייה היא המשקפת את נזקה של התובעת עקב ההפרה.
100. הנתבעים לא סתרו את נתוניו וחישוביו של רו"ח סינָי. אולם הם טענו, כזכור, כי את הירידה בהיקף המכירות של התובעת יש לייחס לליקויים באיכות של תוצרתה ובגישתה ללקוחות [סיכומי הנתבעים, פסקאות 127 – 111]. כמו כן, לטענת הנתבעים, חוסרי מלאי אצל התובעת גרם לה להחמיץ הזדמנויות שיווקיות [סיכומי הנתבעים, פסקאות 30 – 42].
101. טענותיהן האמורות של הנתבעים נדונו לעיל, בפרק אודות הפרת זכות-הקדימה של התובעת, ונדחו. קבעתי שם כי הנתבעים, הגם שהדגימו את הבעיות האמורות בתפקודה של התובעת, לא הוכיחו את היקפן ה"כרוני" הנטען, ובוודאי לא הוכיחו את ההקבלה הכמותית שבין הסטת ההזמנות של קוֹי נאיבי למגדלים אחרים לבין בעיות אלה. עוד קבעתי כי נוכח אי-הרמת הנטל הראייתי המשני שעל הנתבעים להוכיח שקיימו את זכות-הקדימה באמצעות התיעוד השוטף המתבקש של התנהלותם מול התובעת; ועל רקע חובת האמון שלהם כלפי התובעת בקשר עם קיום זכות-הקדימה – העמימות בעניין זה נזקפת לחובת הנתבעים, ומובילה לתוצאה כי, בהיעדר בידול של פריטי הזמנות בסכומים מסוימים, שלגביהם הוכח כי הוצעו לתובעת ונדחו על ידיה – כלל ההסטות של הזמנות קוֹי נאיבי למגדלים חיצוניים ייחשבו להפרת זכות-הקדימה.
102. כאן המקום לשוב ולהדגיש את ההבדל בין משטר הסעדים החוזי והנזיקי, המקפיד שלא לחייב מפרי חיובים יתר על הנזק שגרמו בהפרתם – לבין משטר הסעדים של דיני האמונאות, שעיקר מעייניו בהגנת הזכאי ואינטרס ההסתמכות שלו על האמונאי, ואין הוא בוחל אף בהכבדה יתירה של האמונאי שסרח, נוכח חומרתה היתירה של הפרת חובת-אמון [כלעיל בפסקה ‏26].
103. לסיכום: בהיעדר ראיה קונקרטית, מגובה בחוות דעת חשבונאית, אודות הסכומים המסוימים של הזמנות שהוסטו למגדלים אחרים בעקבות דחייתן על ידי התובעת – יש לקבל את הממצא שקבע המומחה מטעם התובעת, רו"ח סינָי, בדבר כלל ההסטה של הזמנות קוֹי נאיבי למגדלים אחרים, בהתבסס על הנהלת החשבונות של הנתבעים. בהתאם לממצא זה, יש להעמיד את הנזק של התובעת, לפיצוי על ידי הנתבעים, על הסך של 2,607,983 ₪, נכון ליום 20.8.2020, בגין כלל השנים הרלבנטיות [חוו"ד סינָי, סעיף 4(ו)]. כאמור לעיל, בחיוב זה יישאו הנתבעים ביחד ולחוד. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עולה סכום זה, נכון לתאריך פסק הדין, לסך 2,717,892 ₪.
הנזק עקב סיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת
104. התובעת טוענת כי נזקה עקב סיום ההתקשרות עמה ללא הודעה מוקדמת מגולם בשווי מלאי הדגים שעמו "נתקעה", בעיצומה של העונה, עקב פעולה זו של הנתבעים [כתב התביעה, סעיף 92.2; סיכומי התובעת, פסקה 72.2].
105. כמו בראש הנזק עקב הפרת זכות-הקדימה, גם כאן רו"ח סינָי מציע שתי דרכים לכימות הנזק: השוואה לשנה הפרדיגמטית 2013, והצמדה לסכום ההזמנות של קוֹי נאיבי שבוצעו בפועל בשנים הרלבנטיות, בין על ידי התובעת בין על ידי המגדלים האחרים [חוו"ד סינָי, סעיפים 6(ב)(1) ו-6(ב)(2), בהתאמה]. כמו שם, מקובלת עליי הגישה השנייה: לתובעת אין זכות קנויה לכך שכל שנת מכירות תהיה זהה לשנה הטובה ביותר; ורק המכירות של קוֹי נאיבי שבוצעו בפועל, המגולמות בנתוני השיווק באמצעות כלל המגדלים, הן המשקפות את מה שהתובעת הפסידה עקב קטיעת השיווק של תוצרתה על ידי הנתבעים בעיצומה של העונה [כלעיל בפסקאות ‏98-‏99].
106. רו"ח סינָי הניח כי יש לקחת בחשבון הפסדים במשך שנתיים; בעוד שמהכרעתי לעיל נובע כי התובעת זכאית לפיצוי רק בגין הפסד הרווחים במשך 6 חודשים [כלעיל בפסקה ‏55]. לפיכך, לענייננו רלבנטי רבע מתוך התוצאה הכספית שאליה הגיע רו"ח סינָי.
107. הנתבעים לא טענו טענות מיוחדות לעניין הנזק שנגרם לתובעת עקב סיום ההתקשרות. הם התמקדו בטענתם כי התובעת עצמה היא גרמה לסיום ההתקשרות; טענה שאותה דחיתי לעיל. אמנם, רלבנטית לכאן טענתם הכללית, לעניין הנזק, בדבר הליקויים בתוצרת ובשירות של התובעת, שגרמו לירידת קרנה בקרב הלקוחות. מובן כי טענות אלה מקרינות גם על פוטנציאל המכירות של התובעת בחצי השנה הרלבנטית. אולם, לעיל דחיתי טענות אלה, משקבעתי כי הנתבעים לא הוכיחו אלא תלונות אנקדוטיות, להבדיל מ"כרוניות", ולא כִּמתו את המשמעות הכלכלית המסוימת שלהן. גם כאן, רבץ על הנתבעים, כמנהלי השיווק, נטל הראיה – למצער הנטל המשני – להוכיח את טענותיהם בהתבסס על תיעוד שוטף שנוצר במהלך העסקים הרגיל, והם לא הרימו נטל זה. לפיכך הנתבעים לא סתרו את כימות הנזק מטעם התובעת, כפי שחושב בחוו"ד סינָי.
108. לאור המקובץ, אני מעמיד את חיובה של הנתבעת, בגין הנזק שגרמה לתובעת על ידי סיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת, על סך 444,587 ₪; נכון לתאריך חוו"ד סינָי; ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק לתאריך פסק הדין – סך 463,323 ₪.
הנזק – סיכום
109. העולה מן המקובץ כי הנתבעים, ביחד ולחוד, חבים לתובעת פיצוי בסך 2,717,892 ₪, נכון לתאריך פסק הדין, בגין הפרת זכות-הקדימה שלה.
110. הנתבעת, לבדה, חבה לתובעת פיצוי בסך 463,323 ₪, נכון לתאריך פסק הדין, בגין הפרת חובתה לתת לתובעת הודעה מוקדמת לפני סיום ההתקשרות עמה.
111. אין חיוב בגין יצוא הקוֹי המחוסן לקנדה; נוכח מעורבותה של התובעת בו, שלאורה הפכה תביעת פיצוי בגינו למשוללת תום לב. למעלה מן הצורך אעיר כי ממילא התובעת לא יכלה לזכות בפיצוי נוסף בגין ראש נזק זה, נוכח התקרה הגלומה בסכום התביעה לצרכי אגרה, כלהלן.
סעדים
112. פיצוי בגין נזק: התובעת זכאית כלפי הנתבעים, ביחד ולחוד, לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת זכות-הקדימה שלה; והיא זכאית כלפי הנתבעת לבדה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב הפרת זכותה החוזית להודעה מוקדמת של 6 חודשים לפני סיום ההתקשרות – כמפורט לעיל [בפסקאות ‏109-‏110], ובכפוף לסכום התביעה המשוערך.
113. התובעת העמידה את תביעתה, לצורכי אגרה, על סך 3,000,000 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך הגשת התביעה עד תאריך פסק הדין – עולה הסכום המרבי שניתן לפסוק לטובת התובעת לסך 3,131,392 ₪.
114. חשבון: עקרונית, התובעת הייתה זכאית לסעד של חשבון, כמקובל בהקשרי אמונאות ובהתאם לבקשתה בכתב התביעה. גם בזיקה לנזק עקב סיום ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת, התובעת הייתה זכאית לסעד של חשבון, מכוח יחסי מעין-שותפות עם הנתבעים; למרות שכאן ענייננו אינו בהפרת חובה אמונאית אלא בהפרת חיוב חוזי רגיל. אולם, בסופו של דבר הנתבעים העבירו לתובעת, בשלב גילוי המסמכים, את כל הנתונים הנחוצים אודות שיווק תוצרתם של מגדלים אחרים על ידי הנתבעים. נתונים אלה אפשרו למומחה מטעם התובעת לכמת את מלוא הנזקים שהנתבעים גרמו לתובעת, שממילא ממצים את סכום התביעה המשוערך. לפיכך די בפיצוי בגין הנזקים כאמור, ואין עוד צורך בסעד המקדים של חשבון, לצורך פסיקת הסעדים הכספיים בעקבותיו.
115. שלילת הרווח של הנתבעים: בשל הפרת חובת-האמון של הנתבעים, הגלומה בהפרת זכות-הקדימה של התובעת – היה מקום לשלול מהם את הרווח שצמח להם מן ההפרה; קרי: את העמלות שנגבו מן המגדלים האחרים, שאליהם הוסטו ההזמנות לקוֹי נאיבי, בתמורה לשירותי השיווק של הנתבעים [ליכט, 333 – 357]. אולם, התובעת לא ביקשה סעד זה. זאת ועוד: הפיצוי הנפסק לתובעת בהליך זה בגין נזק ממצה את תקרת התביעה כפי שהוגשה לצרכי אגרה; ולפיכך ממילא התובעת לא הייתה יכולה לזכות בסעד כספי נוסף של שלילת רווח. לפיכך איני פוסק לתובעת שלילה של רווחי הנתבעים בגין הפרת זכות-הקדימה.
116. התוצאה היא כי הסעדים שלהם זכאית התובעת מתמצים בכך שהנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך 2,717,892 ₪. הנתבעת לבדה תישא ביתרת הסכום, עד תקרת התביעה, בסך 413,500 ₪. הסכומים האמורים מצטרפים לתקרה האמורה של סכום התביעה המשוערך, ועולים לפיצוי כולל בסך 3,131,392 ₪, נכון לתאריך פסק הדין.
סיכום
117. התובעת, המגדלת דגי נוי מסוג קוֹי נאיבי, התקשרה עם הנתבעים, המשווקים דגי נוי ללקוחות בחו"ל, בחוזה שלפיו התובעת תשווק את תוצרתה רק באמצעות הנתבעים, והנתבעים יתנו לתובעת זכות-קדימה בשיווק תוצרתה.
118. לימים התחוור לתובעת כי הנתבעים מסיטים הזמנות של קוֹי נאיבי למגדלים אחרים, מבלי לכבד את זכות-הקדימה של התובעת. הנתבעים טענו כי הקפידו להפנות לתובעת את ההזמנות הרלבנטיות; ופנו למגדלים אחרים רק כאשר התובעת סירבה או לא הייתה מסוגלת לספק את ההזמנות מטעמיה, או משום שהלקוחות לא חפצו בדגי התובעת. קבעתי כי הנתבעים מילאו תפקיד של אמונאים לגבי התובעת; כי היה עליהם לתעד את הפניית ההזמנות לתובעת ואת דחייתן על ידי התובעת כתנאי להסטת ההזמנות למגדלים אחרים; כי היעדר תיעוד כאמור נזקף לחובת הנתבעים ומוביל לקבלת טענת התובעת כי זכות-הקדימה שלה לא קוימה על ידי הנתבעים; וכי בכך הפרו הנתבעים חובת-אמון כלפי התובעת. לפיכך, הנתבעים, ביחד ולחוד, חבים בפיצוי התובעת בגין סכום ההזמנות שהסיטו למגדלים אחרים. סכום זה חושב על ידי מומחה חשבונאי מטעם התובעת, אשר חוות דעתו לא נסתרה, ואשר התבסס על הנהלת החשבונות של הנתבעים. סעד זה, שאינו מדקדק עם התובעת בענייני קשר סיבתי ואשם תורם, מתחייב מן העקרונות התרופתיים של דיני האמונאות והולם את החומרה היתירה הנעוצה בהפרתן. התובעת לא דרשה סעד של שלילה של רווחי הנתבעים כתוצאה מהפרת זכות-הקדימה, ומכל מקום סעד כזה היה חורג מסכום התביעה.
119. ההתקשרות בין הצדדים, שנמשכה כ-7 שנים, הסתיימה בלא הודעה מוקדמת; בניגוד לנדרש בחוזה לתקופה בלתי קצובה. כל צד טען כי משנהו סיים את ההתקשרות. קבעתי, על יסוד חדילתה של העברת הזמנות לתובעת על ידי הנתבעים, וניתוח ההודעות שהוחלפו בין הצדדים בעקבות כך – כי הנתבעת היא שסיימה את ההתקשרות עם התובעת, לאחר שהנתבע כבר לא ניהל את השיווק מטעמה. בהיקש לסעדים על פי חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), תשע"ב-2012, קבעתי כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסכום השיווק הפוטנציאלי של תוצרתה בתקופת הודעה מוקדמת של 6 חודשים, כמשתקף בהיקף הכולל של שיווק קוֹי נאיבי על ידי הנתבעת באותה תקופה, כפי שחושב על ידי המומחה החשבונאי מטעם התובעת ולא נסתר – עד לתקרה של סכום התביעה המשוערך. נוכח אופיו של החיוב המופר והעובדה שהנתבעת, ולא הנתבע, היא שסיימה בפועל את ההתקשרות – היא תישא לבדה בפיצוי זה.
120. התובעת טענה גם לנזק שנגרם לה עקב חסימת היצוא של דגיה לקנדה, בעקבות שיווק דגי קוֹי מחוסנים, בניגוד לאסדרה הקנדית, תוך שימוש מטעה באישורים הווטרינריים שניתנו לדגי הקוֹי הנאיביים של התובעת. אולם, קיבלתי את טענת הנתבעים כי היה מדובר בפרקטיקה פסולה, שנהגה בתקופה מסוימת בידיעתה של התובעת; ולפיכך היא אינה זכאית לתבוע ולקבל פיצוי בגין התממשות הסיכון הנעוץ בפרקטיקה פסולה זו, בשל החובה להשתמש בזכות התביעה בתום לב.
121. לאור המקובץ – הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך 2,717,892 ₪. הנתבעת לבדה תישא ביתרת הסכום, עד התקרה המשוערכת של סכום התביעה, בסך 413,500 ₪. בסך הכל עולה הפיצוי לתובעת לסך 3,131,392 ₪, נכון לתאריך פסק הדין.
122. הפיצוי ישולם עד יום 10.3.2022; אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מתאריך פסק הדין.
123. התובעת רשאית להגיש בקשה לשומת הוצאות המשפט עד יום 20.2.2022.
תזכורת פנימית לפניי ליום 21.2.22.