110. סיכומם של דברים עד כה, מכל הנימוקים שפורטו, דעתי היא כי יש לדחות את הערעורים על הכרעת הדין, וכך אציע לחבריי לעשות.
טענות הצדדים בערעורים על גזרי הדין
111. בשלב זה, משנדחה הערעור על הכרעת הדין, אדרש לטענותיהם של הצדדים ביחס לגזרי הדין.
112. על אשר הוטלו כאמור עונש מאסר בפועל למשך שלושה וחצי חודשים, לריצוי בדרך של עבודות שירות, עונש מאסר על תנאי וקנס בסך 35,000 שקלים. בערעור על גזר הדין מלין אשר על כך שבמסגרת חלוקת הנאשמים לשלוש קבוצות בהתאם להערכת מידת החומרה של מעשיהם, בית המשפט המחוזי כלל אותו בקבוצה השנייה, בכפיפה אחת עם קבלני המדף שעמדו לשיטתו בראש ההתארגנות והובילו את מהלכיה. עוד טוען אשר כי חלפו קרוב ל-14 שנים מיום ביצוע המעשים, כאשר ההליך עצמו בבית המשפט המחוזי נפרש על-פני כעשור שנים, ואף בכך יש כדי להצדיק הקלה בעונשו. אשר מוסיף וטוען כי בנסיבות העניין, מעשיו לא פגעו באופן ישיר בערך המוגן על-ידי האיסור על הסדר כובל, ולפיכך היה על בית המשפט המחוזי לגזור את עונשו על הצד המקל. לבסוף, נטען גם כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של אשר, כמי שהפסיק את עסקיו המשגשגים מעבר לים על מנת לעלות ארצה, ובסופו של דבר הידרדר להליך חדלות פירעון, וכן בכך שמצבו הכלכלי הרעוע יצר גם קשיים משפחתיים. במכלול הנסיבות, אשר סבור כי יש לבטל את עונש המאסר (לריצוי בדרך של עבודות שירות) שנגזר עליו, וכי יש להקל עמו גם ביחס ליתר רכיבי הענישה.
113. על נוימן הושתו כאמור עונש מאסר בפועל למשך שלושה חודשים, לריצוי בדרך של עבודות שירות, וכן עונש מאסר על-תנאי וקנס בסך 80,000 שקלים. נוימן טוען, כי מוצדק להקל בעונשו מטעמים של הגנה מן הצדק, בשל כך שמעורבים אחרים בפרשה לא הועמדו לדין, וכן בשל התמשכות ההליך והעליות והמורדות שהוא ידע. בקשר לכך מדגיש נוימן את העובדה שבראשית הדרך הורה בית המשפט המחוזי על ביטול האישום נגדו – החלטה שבוטלה על-ידי בית משפט זה. עוד טוען נוימן, שאף אם לא חלה בעניינו ההגנה של "טעות במצב משפטי", במישור הכרעת הדין, הרי שמן הראוי להביא בחשבון את מידת "הקרבה לסייג לאחריות פלילית" במסגרת גזירת העונש, בהתאם להוראת סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין, באופן שיש בו כדי להצדיק הפחתה בעונש.
114. נוימן מוסיף וטוען שבית המשפט המחוזי לא יצר מדרג ענישה בין הנאשמים התואם למידת מעורבותם בביצוע העבירה, ובקשר לכך הוא מציין, בין היתר, כי על פרץ (הנאשם 5) נגזר עונש מאסר למשך חודשיים וחצי לריצוי בדרך של עבודות שירות, בגין חלקו באישום השני, הגם שהיה היוזם והמוביל של מסמך החתימות. עוד מציין נוימן בהקשר זה כי מבין קבלני המשנה הוא היחיד שנכלל בקבוצה השנייה, כאשר מן הראוי היה, לשיטתו, לכלול את כל קבלני המשנה בקבוצה השלישית, מכיוון שלא היה ביכולתם להתחרות בעצמם במסגרת המכרז. לבסוף טוען נוימן כי יש להפחית את שיעור הקנס שהוטל עליו, הן בשל כך שעמיגור חילטה את הערבות ששולמה על-ידי דיורין, החברה שבבעלותו (בדומה לחילוט הערבויות של יתר החברות הקבלניות שלא הגישו הצעה במכרז) והן בשל מצבו הכלכלי שהורע בשנים האחרונות, בין היתר בשל ניהול ההליך המשפטי הממושך, בעטיו אף נקלע לחובות. מכל הטעמים האמורים, סבור נוימן כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את עתירתו לביטול הרשעתו, ולחלופין כי יש להקל בעונשו.
115. על קולן נגזרו כאמור עונש מאסר בפועל למשך שלושה חודשים, לריצוי בדרך של עבודות שירות, עונש מאסר על-תנאי של שישה חודשים, למשך שלוש שנים, וכן קנס בשיעור של 80,000 שקלים. קולן טוען כי התמשכות ההליך ועינוי הדין שהדבר גרם לו, כמו גם נסיבות ביצועה של העבירה, שאינן שגרתיות לשיטתו, מצדיקות את ביטול הרשעתו, ולחלופין הקלה בעונשו. קולן טוען עוד, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו לפיהן סוג העבירה אינו מאפשר לוותר על ההרשעה, וכן כי לא הוכח נזק קונקרטי, שהרי הדרישה להצהיר על עבר פלילי במסגרת הגשת הצעות במכרזים מהווה, לשיטתו, "חשש ממשי לנזק קונקרטי". קולן מוסיף ומציין בעניין זה כי לאחרונה נדחתה הצעה שהגישה מנרב במכרז מסוים בשל אי-עמידה בתנאי הסף של אותו מכרז שעניינו היעדר הרשעה בפלילים. בדומה לנוימן, קולן מוסיף וטוען אף הוא כי עונש המאסר שנגזר עליו חמור מהעונש שנגזר על פרץ בגין חלקו באישום השני. עוד הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשסיווג את חומרת מעשיו כשייכים לקבוצה השנייה ולא לזו השלישית, בשל מעורבותו המצומצמת בהתגבשות ההסדר. קולן מוסיף כי העונשים שהוטלו עליו חורגים לחומרא ממדיניות הענישה הנוהגת. לבסוף מבקש קולן להקל בעונשו גם בשל נסיבותיו האישיות, ובהן מצב בריאותו, תרומתו הרבה לחברה כטייס בחיל האוויר, והעובדה שכיהן כמנכ"ל שכיר בחברת מנרב למשך שנה אחת, מבלי שהחזיק במניותיה, ומבלי שהיה לו כל רווח כלכלי כתוצאה מההסדר.
116. המדינה טוענת, מנגד, כי העונשים שהושתו על המערערים הולמים את חומרת מעשיהם ואף מקלים עמם, ועל כן אין כל מקום להתערב בהם. ביחס לכך המדינה מציינת כי בנסיבות העניין מדובר בהסדר כובל חמור במהותו, הנוגע לליבת האיסור הקבוע בחוק התחרות. עוד מדגישה המדינה כי הפגיעה בתחרות משמעותית במיוחד במקרה זה, בהתחשב בכך שברקע הדברים עמד מכרז ציבורי, וכזה שמטרתו הצלת חיי אדם, ולפיכך לעיכוב בהוצאתו אל הפועל נלוו השלכות חמורות. המדינה מוסיפה וטוענת כי העונש שהושת על המערערים תואם את המגמה של החמרה בענישה בעבירה של הסדר כובל, כאשר נקודת המוצא לפי ההלכה הפסוקה היא שעל הענישה לכלול רכיב של מאסר בפועל.
117. אשר לעתירת המערערים לביטול הרשעתם, טוענת המדינה כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים המצטברים לכך, כפי שנקבעו בפסיקה, ומדגישה כי אין תקדים לאי-הרשעה בעבירות על חוק התחרות. בנוגע לתנאי של הנזק שייגרם כתוצאה מההרשעה, מדגישה המדינה כי אין די בקיומו של נזק, אלא יש לבחון האם עוצמתו גוברת על האינטרס הציבורי שבהרשעה.
דיון והכרעה בגזרי הדין
118. אפתח בעתירת המערערים לבטל את הרשעתם. סיום הליך פלילי בלא הרשעה הוא חריג לכלל, והוא מתאים רק למקרים יוצאי דופן שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ראו: ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (21.8.1985); עניין בן-דרור, בפסקה 96). עוד מימים ימימה קבע בית משפט זה שני תנאים מצטברים שרק בהתקיימם ניתן יהיה להימנע מהרשעה או לבטלה: ראשית, כאשר ההרשעה תפגע בשיקום הנאשם פגיעה חמורה, ושנית, כאשר סוג העבירה מאפשר לוותר על ההרשעה בנסיבות המקרה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב 337, 342 (1997) (להלן: עניין כתב); עניין גוטסדינר, בפסקה 123 לפסק דיני). התנאי הראשון מבין השניים הוא אמנם חשוב, אך אינו עומד לבדו. לצדו, על בית המשפט הדן בעתירתו של נאשם לביטול הרשעה לבחון גם את טיבה ומהותה של העבירה, ובכלל זה את הצורך בהרתעת הרבים ובהוקעת המעשים, בפרט כאשר קרבן העבירה הוא הציבור כולו (עניין כתב, בעמ' 342).
119. כבר לפני שנים רבות נקבע, כי הימנעות מהרשעה בעבירות על-פי חוק התחרות משמשת "'איתות' שלילי לציבור" אשר אינו עולה בקנה אחד עם עקרון ההרתעה (ע"פ 1042/03 מצרפלס שותפות מוגבלת בע"מ (1974) נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (10.11.2003)). גישה זו חזרה ואומצה בפסיקה, ואף אני הבעתי בעבר את העמדה לפיה ככלל, אופיין של עבירות על חוק התחרות אינו מאפשר להימנע מהרשעה או לבטלה. בעניין זה קבעתי כי:
"העיקר נעוץ בכך שעבירות על חוק ההגבלים העסקיים הן עבירות בעלות חומרה רבה שפגיעתן בציבור עשויה להיות רחבה וקשה. אלו עבירות אשר יש קושי רב לגלותן ולכן נודעת חשיבות מיוחדת ליצירת הרתעה מביצוען. בהתחשב בכך לא ניתן לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה" (עניין בן דרור, בפסקה 97).
120. זאת ועוד. איני שוללת את האפשרות שהרשעת המערערים עלולה להקשות עליהם גם בהיבט הכלכלי. ואולם, בכך בלבד אין כדי להצדיק את ביטול הרשעתם. לצורך התקיימות התנאים לאי-הרשעה, אין די בהוכחת פגיעה כלכלית, אלא יש להצביע על פגיעה חריגה בעוצמתה בנאשם, שאינה עומדת ביחס שווה לפגיעה באינטרס הציבורי כתוצאה מאי-הרשעה (רע"פ 1840/12 עוזר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (30.4.2013)).
121. מסקנתי היא על כן כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את עתירת המערערים לביטול הרשעתם, וכי אין מקום להתערב במסקנה זו.
122. ומכאן – לערעור על חומרת העונש. אף כאן משמשת כנקודת מוצא לדיון מדיניות הענישה שכבר גובשה ביחס לעבירות על חוק התחרות. מדיניות זו – לא נס ליחה. בית משפט זה שב וקבע כי לנוכח הפגיעה החמורה באינטרס הציבורי שנגרמת מביצוען של עבירות על חוק התחרות, ומשיקולי הרתעה, מדיניות הענישה הראויה בעבירות אלו היא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח (ע"פ 1656/16 דוידוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 106 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.3.2017); עניין בן דרור, בפסקה 46; עניין בלווא, בפסקאות 61-60). בית המשפט המחוזי נמנע מלהטיל על המערערים (כמו גם על יתר הנאשמים בפרשה) עונש מסוג זה, בעיקר בשל התמשכות ההליך במשך כמעט עשור שנים, דבר אשר גרם למערערים סבל רב ועינוי דין. נסיבה זו היא אכן משמעותית, אך אין כל ספק שהיא הובאה במניין השיקולים של בית המשפט המחוזי בעת גזירת דינם של המערערים, ואין להקל עמם יותר ממה שכבר נעשה.
123. בקשר לכך יש להדגיש, כי אין לקבל את טענתם של חלק מהמערערים לפיה נסיבות ביצוע העבירה מצדיקות מלכתחילה גזירת עונש המצוי בתחתית מתחם הענישה ההולם, אם לא למטה מכך. בניגוד לנטען, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מדובר במעשים פעוטים וקלי ערך. מעשיהם של המערערים ושותפיהם עלו כדי הסדר כובל אופקי בין מתחרים במכרז, אשר הסכימו ביניהם שלא להגיש הצעות אם לא ישונו תנאיו. המדובר היה במכרז ממשלתי שנועד לקדם אינטרס ציבורי חשוב, וזאת בלשון המעטה. כתוצאה מהתגבשות ההסדר בין החברות הקבלניות, שבו נטלו חלק המערערים דנן, התעורר הצורך בפרסום מכרז חדש, דבר אשר כפי שקבע בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע העבודות החיוניות. בכל אלו יש כדי להדגיש את חומרת העבירה בנסיבות דנן, באופן שברגיל היה מצדיק להטיל על מבצעיה עונש חמור פי כמה וכמה מזה שהושת עליהם בפועל.
124. בשל האמור, איני מקבלת גם את טענתו של נוימן המתייחסת לכך שמידת הקרבה לסייג לאחריות פלילית (ההגנה של טעות במצב משפטי) מצדיקה הקלה בעונשו. אכן, אין ספק כי במישור העקרוני קרבה לסייג לאחריות פלילית, גם אם לא נחצה הרף המביא לפטור מאחריות, מהווה נסיבה שיש להתחשב בה בעת גזירת עונשו של נאשם (ראו סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין; והשוו לתחולה ביחס לסייגים נוספים לאחריות פלילית: ע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (6.7.2014); ע"פ 7701/14 אל טייב נ' מדינת ישראל, פסקאות 34-31 לפסק דינו של השופט דנציגר ופסקה 5 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (16.5.2016); ע"פ 9045/16 אדנני נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (7.3.2018)). אולם, בענייננו, לא זו בלבד שלא ניתן לקבוע כי חלה בעניינם של המערערים ההגנה של טעות במצב משפטי, אלא שבנסיבותיהם אף לא ניתן לומר כי מתקיימת "קרבה" לתחולתה של הגנה זו. כאמור, נוכחות שותקת של יועץ משפטי בפגישות אינה בבחינת מתן "אור ירוק" להתנהלות בניגוד לדין, ואין לראות בה כשלעצמה הכשר לפעילות בלתי חוקית. לא לכך כיוון המחוקק בהתייחסו למצב של קרבה לסייג לאחריות פלילית.
125. טענה נוספת של המערערים שיש לדון בה, היא כי העונש שהוטל עליהם הוא חמור בהשוואה לזה שהוטל על פרץ, נאשם נוסף בפרשה שחלקו בגיבוש ההסדר היה רב יותר. בקשר לכך יש לציין, כי פרץ הודה והורשע במסגרת שני הסדרי טיעון שונים שנעשו בשלבים מוקדמים של ההליך. ביום 13.1.2013, לאחר שניתנה החלטתו המקדמית של בית המשפט המחוזי על ביטול האישום השני ביחס לחלק מהמעורבים ובטרם נהפכה החלטה זו, הודה פרץ בעובדות האישום הראשון במסגרת הסדר טיעון, ועניינו הופרד משל יתר הנאשמים (ת"פ 3799-09-12). ביום 18.3.2013, נגזר עונשו של פרץ ביחס להרשעתו זו (באישום הראשון), והוטל עליו בין היתר עונש מאסר בפועל של חודשיים ימים, לריצוי בעבודות שירות. בהמשך, משבוטלה ההחלטה המקדמית של בית המשפט המחוזי והתיק הושב אליו לצורך שמיעת ראיות ביחס לאישום השני, הודה פרץ ביום 20.2.2014 בעובדותיו של אישום זה במסגרת הסדר טיעון ועניינו הופרד שוב מההליך שהוסיף להתנהל נגד יתר הנאשמים (ת"פ 22847-12-10). ביום 19.6.2014 השית עליו בית המשפט המחוזי בגין הרשעתו באישום זה עונש מאסר בפועל נוסף למשך חודשיים וחצי, לריצוי בדרך של עבודות שירות ועונשים נוספים.
126. בין עניינם של המערערים לבין עניינו של פרץ מתקיימות אפוא מספר הבחנות רלוונטיות. ראשית, בית המשפט המחוזי זקף לזכותו של פרץ את הודאתו במסגרת הסדר טיעון, באופן שחסך ניהול הליך בעניינו – כאשר הליך ההוכחות שנוהל בעניינם של המערערים ויתר הנאשמים נמשך זמן רב ודרש משאבים רבים. שנית, בעניינו של פרץ הובאה בחשבון גם העובדה, שבעת שהגיע להסדר הטיעון הראשון עם התביעה, סבר פרץ כי בכך מסתיים ההליך הפלילי בעניינו. רק מאוחר יותר, ולאחר שדינו נגזר, הושב האישום השני על כנו וההליך "קם לתחיה". הדבר אמנם נכון גם ביחס למערערים )וליתר הנאשמים), אך במידה פחותה, משהם בחרו להמשיך ולנהל את ההליך מלכתחילה. נסיבה זו אין כמובן לזקוף לחובתם – אך אין בה גם כדי להביא להקלה נוספת בעונשם, מעבר לכברת הדרך שכבר צעד לקראתם בית המשפט המחוזי.
127. ולבסוף, איני מקבלת את טענותיהם הנוספות של חלק מהמערערים באשר ל"סיווג" שניתן להם על-ידי בית המשפט המחוזי במסגרת החלוקה לשלוש קבוצות, על-פי רמת המעורבות בגיבוש ההסדר. טענות אלו נוגעות במהותן לממצאי עובדה שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, ובאלו – לא הונח טעם מספק להתערבותנו.