54. גם למשמע עדות התובע ובנסיבות המקרה, התרשמתי ללא כל ספק שידע על קיומו של ייפוי הכח עובר לכל מועד שטען בגרסאותיו הסותרות; בחקירתו אישר התובע שידע אודות חלוקת הזכויות, והצהיר כי "כל הזמן ידענו שאם מגיע להם חלק אחד, אנחנו חלק. אבא שלי 1/6 והם 1/6 ... " (ראה עדותו בעמוד 46 שורות 1-2). למשמע עדותו זו, ובשים לב לכך שהיא מתייחסת לחלוקת הזכויות בהתאם לייפוי הכח, נהיר שעובדת קיומו הייתה ידועה לו. התובע אף אישר שירש חלק מזכויות מאביו, ואלה נרשמו על שמו, כמו גם שזכויות האב היו רשומות על שמו. כאשר נשאל באם ייפוי הכח שנמסר לצורך הגשת התביעה לפניי הינו אותו ייפוי כח מכוחו נרשמו הזכויות, אישר את הדבר ברם הכחיש שידע על קיומו (ראה עדותו בעמוד 46 שורות 14-15).
55. יתר על כן; לא נעלמה מעיניי העובדה שלעניין הסעד הנתבע, לתובע אין כל מעמד, שכן אינו יורש על פי דין אחר המנוח מ'. לכך יש להוסיף את העובדה שעותר לסעדים כנגד עצמו בהיותו יורש על פי דין אחר המנוח אביו מ.ע.א.ד. למשמע עדות הצדדים ובשים לב לכך שהתובע אינו בעל דין צריך לסעד המבוקש, התרשמתי שעותר לקבלת הסעד שכן ככל ויינתן, יטיב עמו, הן בבחינת הגדלת זכויותיה של התובעת- אשתו-בת דודתו, והן באופן בו יגדל חלק בזכויות המועברות בהיותו יורש על פי דין אחר המנוח מוחמד סעיד. בנסיבות אלה, ולאחר שנתתי אמון בגרסת התובעת ולפיה מובן לה הסעד המבוקש במסגרת התביעה, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה שכפי שהתובע ידע אודות קיומו של ייפוי הכח, כך גם התובעת.
56. עוד התרשמתי שגם בעדותו של העד ב.ל, לא היה בכדי לתמוך בגרסת התובעים תוך שמצאתי אותה כחסרה, מבולבלת, רצופת סתירות ושאינה קוהרנטית, ומשכך לא נתתי בה אמון. מר ב.ל לא ידע לתאר מתי לראשונה נודע לו על ייפוי הכח, מתי מסר העתקו לתובע ובאיזה נסיבות. עת נשאל אודות הנסיבות אשר הובילו אותו למסור את ייפוי הכח לתובע הצהיר שבמקרה פגש בו לאחר שהיה בידיו העתק מייפוי הכח אותו מצא אצל אביו בתאריך שאינו זכור לו, ולאחר שיחה בין השניים סיפר שידוע לו כי גם שמו של מ' הוזכר ביפוי הכח, ולבקשת התובע מסר לידיו העתקו (ראה עדותו בעמוד 49 שורות 30-33 ). עוד הצהיר שהשיחה התפתחה בין השניים על רקע "בלאגן" במשפחה שקשור באדמות (ראה עמוד 49 שורות 35-36). מאידך, בהמשך עדותו הצהיר שרק לאחר שהוברר לו שהתובע נשוי לתובעת "עלה לו בראש" וציין לפניו שיש בידיו ייפוי כח (ראה עדותו בעמוד 50 שורות 18-21). בהמשך, הצהיר שהשניים דיברו ובשיחה "עצרו" על מ' ואז אמר לתובע שראה את שמו בייפוי הכח (ראה עדותו בעמוד 50 שורות 24-25). לאחר הצהיר גרסה נוספת לפיה חיפש אדמות של אביו, "ובגלל זה העניין של ייפוי כוח" (ראה עדותו בעמוד 50 שורות 27-30). בסוף עדותו אישר מר ב.ל כי נתן תצהיר תמיכה כמו גם את ייפוי הכח כדי לעזור לתובע, ומיד לאחר מכן הצהיר שנתן רק יפוי כח (ראה עדותו בעמו 51 שורות 1-7).
57. הנה כי כן, מכל האמור עולה שהתובעים ידעו אודות קיומו של ייפוי הכח למצער בסמוך למועד בו נפטר אבי התובע, שכן התובע הצהיר שמצא את ייפוי הכח בביתו. מעדות התובע עולה שאביו נפטר ביום 22/11/91, ומכאן שהמדובר בשיהוי ניכר שכן התביעה הוגשה כ- 25 שנים לאחר המועד שנודע לתובעים אודות ייפוי הכח.
58. נוכח דחיית הטענה היחידה שיכולה להסביר את השיהוי, כמפורט, התובעים לא הציגו כל הסבר לשיהוי הרב. הגשת התביעה אלא לאחר שהדודים- המוטבים הלכו לבית עולמם פגעה באופן ממשי באפשרותם של הנתבעים לתמוך טענותיהם באמצעות עדים רלוונטיים בפרט עת הוברר כי הזכויות נרשמו עוד בשנת 1978 בהתאם לחלוקה אותה מבקשים היום התובעים לשנות. זאת ועוד; לא נסתרה טענת הנתבעים ולפיה משך השנים בוצע שינוי במצב הזכויות כך שהמוטבים או חלפיהם פעלו למכירת והעברת זכויותיהם, והשיהוי אף עלול להביא לפגיעה בצדדי ג'. מכאן, על רקע הרציונליים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, השיהוי הרב בהגשת התביעה הרע את מצבם של הנתבעים בכל הקשור לשמירה על ראיות ויש בו בכדי לחזק את ההנחה שהתובעים זנחו את תביעתם.
59. מכל האמור, מצאתי שהשיהוי הניכר בהגשת התביעה, בנסיבות עסקינן, חוסה תחת הכלל החריג שנקבע בפסיקה באופן הדורש את דחייתה שכן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבעים, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין.
למעלה מן הצורך, וחרף קביעותיי לעיל לפיהן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ושיהוי, על מנת להכריע גם בסכסוך לגופו, אדון בטענות הצדדים. אקדים תוצאה לדרך ואציין שמצאתי לדחות את טענות התובעים במלואן. אנמק;
60. כזכור; בחודש נובמבר 1960 חתם הסב על ייפוי כח בלתי חוזר בהתאם לו התחייב לעשות עסקה במקרקעין שעניינה העברה ומכירת זכויות בנכסים שונים, לחמשת ילדיו וחמשת נכדיו (בניו של א.ד), הם הנתבעים. המחלוקת הצריכה בעניינו הינה בשאלת פרשנות לשון הפסקה השמינית ובאופן חלוקת הזכויות בין המוטבים כפי שפורט לעיל.
להן ציטוט הפסקה כפי שכתובה בשפה הערבית בייפוי הכח:
======================================================
המתווה הנורמטיבי הצריך לבחינת טענות הצדדים;
61. כאשר ניתן ייפוי כח "להבטחת זכותו של אדם אחר" במובן סעיף 14 (ב) לחוק השליחות, מדובר ב"יפוי-כוח בלתי חוזר" שהינו ספציפי ומתייחס לצד שלישי מוגדר ביחס לנכס ספציפי. ייפוי כח בלתי חוזר מקרקעין שניתן לטובת אדם בקשר לנכס, אינו ניתן לביטול אלא בהחלטת בית משפט ואינו פוקע בפטירה. בתי המשפט מכירים בייפוי-כוח בלתי חוזר להעברת זכויות במקרקעין כמסמך בכתב לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין (ראו: ע"א 309/87 יחיא נ' אגבריה, פסקה 5 ([פורסם במאגרים], 8.3.1990); ע"א 3812/97 ארזי נ' קישק, פסקה 4 ([פורסם במאגרים], 15.9.1999) (להלן: עניין ארזי); בע"ם 9825/05 חמדאן נ' עזבון המנוח פריד מוחמד חמדאן חג' אחמד, פסקה 29 ([פורסם במאגרים], 28.10.2009)). מכאן, ככל ונדרשת פרשנות הקשורה בלשון ייפוי הכח, יפעל בית המשפט באותו האופן בו נדרש לפרשנות חוזה או התחייבות במקרקעין, קרי, בהתאם להוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").
62. מלאכתו של בית המשפט עת נדרש הוא לפרשנות חוזה הינה להתחקות אחר אומד דעת הצדדים. בעניין זה קובעות הוראות סעיף 25 (א) לחוק החוזים כדלקמן :
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
לשון הסעיף מקנה לבית המשפט כלי משולב כך שהחוזה יפורש לפי לשונו, "נסיבות העניין" שהינן הנסיבות הנוגעות והאופפות את העסקה ובכלל זה התנהגויות הצדדים, המסמכים אותם החליפו ביניהם ומהם ניתן ללמוד על העסקה, ההיגיון המסחרי שביסוד העסקה והמשמעויות המתלוות לפרשנות כזו או אחרת המוצעת לחוזה. לעניין זה נקבע לא אחת:
"נקודת המוצא בדיון בשאלה זו היא היעדרו של טקסט כתוב אותו ניתן לפרש. בית המשפט נדרש, במקרה כזה, לפרש את התנהגותם של הצדדים וליצוק לתוכה תוכן. [...] השאלה היא מה אומד דעת הצדדים, כפי שהוא עולה מהתנהגותם ומנסיבות העניין (סעיף 25(א) לחוק החוזים), לעניין משך הזמן בו יוחל ההסדר. בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים של הצדדים נודעת חשיבות להיגיון המסחרי שביסוד העסקה ולמשמעויות המתלוות לפרשנות כזו או אחרת המוצעת לחוזה בין הצדדים, כפי שהן נראות באספקלריה של היגיון מסחרי זה..." [ראה ע"א 4956/90 פזגז חברה שליווק בע"נ נ' גזית הדרום בע"מ (פורסם במאגרים); הפ (ת"א) 715/08 עומר רגב נ' מיכאל רביב (פורסם במאגרים); אהרון ברק, פרשנות במשפט (כרך רביעי, נבו הוצאה לאור, 2001), עמ' 45, וגבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (דין הוצאה לאור בע"מ, 2005), עמ' 420)].
63. ההלכה המושרשת באשר לפרשנות הסכם בכתב נקבעה בפרשת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 וראו גם דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (4.7.95), ע"א 8836/07 בלמור השקעות בע"ע נ' ירון כהן (23.2.10), פ"ד כב' השופט ג'ובראן ופס' 2 לפ"ד כב' השופט ריבלין ועניין המוסד לביטוח לאומי, פס' 15 לפ"ד כב' השופט ריבלין) שם נפסק שמטרת ההליך הפרשני הינה התחקות אחר אומד דעת הצדדים כפי שנלמד מבחינה מקבילה ללשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו. כן נקבע שרק במקום בו לא יכול בית המשפט להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של חוזה כאשר אומד דעת הצדדים המשותף של צד אחד שונה מזה משל הצד האחר, יפנה לפרשנות התכלית האובייקטיבית שלו (פרשת אפרופים, עמ' 291, 300, 302). כך, בין היתר, יש ליתן את הדעת להתנהגות הצדדים בשלב המשא ומתן, להתנהגותם לאחר כריתת החוזה, לחוזים נוספים בין הצדדים ולנוהג המסחרי ביניהם.
64. לאחרונה נדרש בית-המשפט לסוגיית הפרשנות במסגרת פרשת ביבי כבישים [בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 20.11.2019) מפי כבוד השופט אלכס שטיין, אליו הצטרפו השופטים פוגלמן וגרוסקופף]. במקרה זה נערכה הבחנה בין "חוזי יחס פתוחים" שנועדו להסדיר מערכות יחסים ארוכות טווח, כגון חוזה בין בנק ללקוח, לבין "חוזים סגורים". בית-המשפט הדגיש שהכלל הבסיסי הינו שלשון החוזה הוא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים (שם, בפסקה 14), ונקבע כי " הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה, אבל לא כל החוזים נולדו שווים...בקצה אחד של הספקטרום נמצא חוזה יחס פתוח אשר מנוסח בקווים כלליים בלבד – זאת, מאחר שבעלי החוזה, אשר הסכימו אהדדי לגבי מטרתו ונטלו על עצמם את התחייבות הבסיסית לקדמה, לא יכלו, לא רצו או לא השכילו לקבוע בו מתווה צעדים מדויק שבו כל אחד מהם אמור לצעוד כדי להגיע אל אותה מטרה משותפת. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, חוזים כאלה נעשים כדי לשרת מערכות יחסים ארוכות טווח...
בקצה השני של הספקטרום, נמצא חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית. חוזה סגור מנוהל על ידי כללים פורמאליים, שעיקרם דרישת הכתב. לנוכח הכלל שקובע כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ובהתחשב בחזקה הפרשנית לפיה לשון ברורה משקפת את מה שהצדדים לחוזה התכוונו לקבוע בינם לבין עצמם, שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה, דהיינו פרשנות סובייקטיבית. במקרה של ספק עובדתי יופעלו נטלי ההוכחה שנקבעו בדיני הראיות והכלל בדבר פירושו של תנאי חוזי בלתי ברור לרעת מנסחו. מכאן שפרשנות חוזה פורמאלי סגור תהא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה.... חובתו של בית המשפט לפרש וליישם את תנאיו של חוזה סגור ככתבם וכלשונם עולה בקנה אחד עם הגישה התכליתית שנקבעה בהלכת אפרופים".
65. ראיות חיצוניות מהוות אף הן כלי פרשני חשוב מעבר ללשונו של החוזה; על משקלן ומשמעותן של ראיות אלה עמד השופט חשין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים) שם קבע : "ככל שלשון החוזה ברורה יותר, כן תידרשנה ראיות-חוץ בעלות משקל כבד יחסית כדי לגבור על הפירוש הנדרש ממנה לכאורה. ראיות-חוץ יכול שתבאנה ממקורות מגוונים –טיוטות שהוכנו במהלך המו"מ, עדויות הצדדים באשר לכוונותיהם, חילופי דברים שהיו בין הצדדים, התנהגות הצדדים במהלך המשא-ומתן, הקשרו של החוזה ועוד ". התנהלותם של הצדדים לאחר כריתתו של ההסכם הינה דוגמא לנסיבות חיצוניות להסכם המהווה כלי פרשני חשוב לצורך התחקות אחר אומד דעתם שכן ניתן ללמוד ממנה כיצד כל אחד מהם פרש את זכויותיו ו/או חובותיו וכיצד הוא הבין את החוזה עליו הוא חתם. אם צד לחוזה פעל בדרך מסוימת לאחר כריתתו, יקשה עליו לטעון שהבין את הסכמות הצדדים בדרך אחרת (ראו בעניין זה ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (פורסם במאגרים, 7.12.09); ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא (פורסם במאגרים, 10.06.08)
66. בע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהיימה אלנששיבי, מה(5) 410 (1991) התייחס השופט שופט ג' בך לפרשנות ייפוי כח בלתי חוזר שניתן בין בני משפחה וקבע כי "מאחר שמדובר בהסכם בין בני-משפחה שהתכוונו להתקשר התקשרות משפטית פורמאלית, ניתן לוותר על הצורך בקביעת תנאים מפורטים ונוקשים לשם הבטחת המסוימות הדרושה, ואם יגיע פירוש החוזה לבית המשפט, יוכל השופט להשלים את החסר בעזרת שיקולי הסבירות בהתחשב בכל הנסיבות."
ומן הכלל אל הפרט:
67. לאחר שנתתי דעתי לכלל הראיות שהובאו לפניי, שמעתי את הצדדים והעדים ועיינתי בהוראות ייפוי הכח מצאתי שהפרשנות הצריכה הינה כטענת הנתבעים, קרי שיש לחלק את הזכויות בין כלל המוטבים, בחלקים שווים, כפי שבוצע בפועל, וזאת משני טעמים עיקריים:
א. התנהלות הצדדים משך השנים תואמת פרשנות זו.
ב. לשון ייפוי הכח במכלול הנסיבות.
התנהלות המוטבים והצדדים משך השנים:
68. עיון בהוראות ייפוי הכח מלמד שמדובר במסמך המכיל הוראות אופרטיביות בוררות המנוסחות בלשון בהירה, כך שהסב פירט את הזכויות במקרקעין שבבעלותו, רצונו באופן העברתן ומכירתן, התמורה בעבורן וכן התשלום שבוצע בפועל. מכאן, אין המדובר בהתחייבות "פתוחה", המנוסחת בקווים כלליים, אלא בהתחייבות סגורה, המתבטאת במסוימות. הצדדים פעלו ליישום הוראות ייפוי הכח, אשר מעמדו בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 כהתחייבות לביצוע עסקה, ובין היתר פעלו להשלמתה אגב רישום הזכויות על שמם בספרי המקרקעין עוד בשנת 1978 (למעט מ') בנסיבות אלה, ההתחייבות השתכללה לכדי עסקה מחייבת, והרישום הפך ראייה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה בכל הקשור לתוכן המרשם והזכויות על פיו כקבוע בסעיף 125 לחוק המקרקעין.