בית משפט השלום בחיפה
ת"א 33605-06-19 ס.ה.ל. – אלובין בע"מ נ' אלומנקול צבעי הגליל בע"מ ואח'
בפני כבוד השופט אבישי רובס, סגן נשיאה
תובעת
ס.ה.ל. – אלובין בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ע. ברגמן
נגד
נתבעים 1. אלומנקול צבעי הגליל בע"מ
2. סמיר מנאע
ע"י ב"כ עוה"ד פ. סלאמה
פסק דין
1. עניינה של התביעה נשוא תיק זה בדרישת התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה סך של 205,381 ₪, עבור שירות צביעת פרופילים של אלומיניום. התובעת עתרה להרים את מסך ההתאגדות במטרה לייחס לנתבע את חובות הנתבעת.
2. במסגרת התביעה טענה התובעת, כי ביום 2.2.2017 ייסד הנתבע את הנתבעת - חברת יחיד ללא נכסים, שנרשמה בכתובתו הפרטית ביישוב מג'ד אל כרום (להלן "החברה"). התובעת הדגישה, כי בעת ייסוד החברה, טען הנתבע שמדובר במפעל לצביעת אלומיניום, אך בפועל לא היו לחברה נכסים, והיא הוקמה כדי לאפשר לנתבע לבצע באמצעותה עסקאות תיווך. הנתבע קיבל הזמנות לצביעת פרופילים של אלומיניום מלקוחות שונים, העביר הזמנות אלו באמצעות הנתבעת לביצוע אצל קבלני משנה, בדרך כלל התובעת. עם אספקת המוצרים גבה מלקוחותיו את התשלום עבור המוצר המוגמר, אך לא שילם לתובעת את התמורה בגין שירותי הצביעה.
התובעת טענה, כי קיימת זהות מוחלטת בין החברה לנתבע, שכן הנתבע מנהל את כל פעילות ההזמנות וגביית הכספים והחברה משמשת לו כפלטפורמה בלבד לביצוע פעולותיו.
3. התובעת טענה, כי החל מחודש 11/2017 ועד חודש 9/2018 הזמין הנתבע מהתובעת, באמצעות החברה, שירותי צביעה שונים והזמנות בהיקפים גדולים, גב אל גב, מול הזמנות מלקוחותיו. התובעת אף התבקשה לספק את הסחורה המוגמרת ישירות בכתובת הלקוחות ולהפיק חשבוניות עבור השירות על שם החברה.
התובעת הוסיפה, כי בשל היכרות עם בכירי התובעת, זכה הנתבע לתנאים מפליגים (כך במקור - א.ר.) ובין היתר, עלה בידו לקבל קו אשראי ולהזמין את שירותי התובעת לאורך זמן ובהיקפים ניכרים, ללא מגבלה כלשהי.
עם תחילת הפעילות, בסמוך לאספקת הסחורה הראשונה, מסר הנתבע לתובעת ארבעה שיקים דחויים, בסך כולל של 21,283 ₪, המיועדים לפירעון בחודשים 12/2017 - 3/2018. השיקים נפרעו כסדרם, אך הנתבע המשיך והעביר הזמנות בסכומים מצטברים גבוהים, מבלי לפרוע את החשבוניות שנשלחו לו, וניצל את נכונות התובעת ונציגיה לבוא לקראתו.
נטען, כי התובעת ספקה לנתבעים שירותים שונים בגינם הנפיקה חשבוניות מס ע"ש החברה, בסך של 241,876 ₪, וזאת לאחר זיכויים שונים שהנתבע דרש.
הנתבעים שילמו ע"ח החוב השוטף סך של 21,283 ₪, בשיקים דחויים. בנוסף, אושרו קיזוזים וזיכויים בסך של 815 ₪ ובסך של 18,749 ₪, כך שנותרה יתרת חוב לפרעון בסך של 201,029 ₪. יתרת חוב זו, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה עד למועד הגשת התביעה, מגיעה לסך של 203,951 ₪.
בחודש 9/2018 הודיעה התובעת לנתבע, כי לא תעמיד יותר לרשותו את שירותיה, עד אשר יפרע את החוב או יגיע להסדר בדבר סילוקו.
התובעת טענה, כי הנתבע התחייב לפרוע את החוב, אך טען שהוא זקוק לזמן נוסף שכן הוא מתקשה בגביית החוב מלקוחותיו. הנתבע חזר על דברים אלה בשיחות רבות עם מנכ"ל התובעת ומנהל הכספים, כאשר הוא שב והתחייב כי יפרע את חובותיו "עד הגרוש האחרון". בעשותו כן השיג, כך נטען, בעורמה את הסכמת התובעת לקיזוזים שונים וכן, את הסכמתה שלא לנקוט נגדו הליכים, אלא להמתין עד אשר יפרע את החוב.
התובעת המתינה לפירעון החוב, אך הנתבע ניתק עימה כל קשר. בנסיבות, אלה החליטה התובעת להגיש את התביעה. אז התברר לה, כי הנתבע הוביל אותה בכחש וכבר בחודש 11/2018 פעל לפירוק החברה, כך שתיוותר מול שוקת שבורה שעה שתפנה לבית המשפט למימוש זכויותיה.
4. התובעת טענה, כי קיימת זהות מלאה בין ההחברה והנתבע, יש לראותם כישות אחת ולחייב את הנתבע במלוא החוב של הנתבעת. התובעת הדגישה, כי הנתבע הוא הגורם שהעביר באופן אישי את ההזמנות וניהל את עניינה של הנתבעת. עוד טענה התובעת, כי הנתבע פעל בחוסר תום לב, תוך הצגת מצגי שווא, נטל סיכונים חריגים, ביצע מעשה תרמית, הסתיר מידע, הטעה את התובעת ביודעין ועשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של הנתבעת במטרה להונות ולקפח את התובעת ולהימנע מתשלום החוב. התובעת עתרה, אפוא, לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בחוב החברה, על פי החשבוניות שהוציאה.
5. הנתבעת, חברה מאוגדת בע"מ, פתחה בחודש 11/2018 בהליך פירוק מרצון ומצויה בסטטוס זה גם כיום. ההליך לא הושלם ולא הוגשה הודעת עדכון כלשהי מטעמה על השלב בו נמצא ההליך או הצפי לסיומו. כתב התביעה הומצא למפרק הנתבעת - עוה"ד נאדר ג'ריס, אך לא הוגש כתב הגנה מטעמה.
6. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, כי התביעה נגדו טורדנית וקנטרנית, וממילא, יש לסלקה על הסף בהעדר יריבות, שכן החברה היא אישיות משפטית נפרדת והיא זו שהתקשרה עם התובעת.
עוד טען הנתבע, כי מטרת התביעה להוות משקל נגד לתביעה שהגיש נגד מנכ"ל ומנהל התובעת בת.א.32667-04-19 בבית המשפט בקריות. הנתבע צירף לכתב ההגנה את כתב התביעה שם ובהמשך הוגש גם פסק הדין שניתן באותו הליך. התביעה בת.א.32667-04-19 אינה קשורה באופן ישיר לתביעה כאן, אך יש בה כדי להאיר את הרקע ומערכות היחסים בין הנתבע לאלובין, ובין הנתבע למר סגל - מנכ"ל אלובין. לכן, אפרט את עיקריה, בתמצית, בהמשך. אציין כבר בשלב זה, כי במסגרת פסק הדין שניתן ביום 25.5.2021 התקבלה התביעה באופן חלקי וחברת סגל בייקס ומר סגל חויבו לשלם לנתבע סך של 104,100 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. התביעה נשוא התיק דנן הוגשה ביום 16.6.2019, כ - 20 ימים לאחר שניתן פסק הדין בת.א.32667-04-19.
7. לגופו של עניין, טען הנתבע כי אין בינו ובין התובעת קשר עסקי. החברה, שאוגדה כדין, עסקה בעבודות צביעת אלומיניום והזמינה את שירותי התובעת. לאחר תקופה מסויימת נקלעה החברה לקשיים כלכליים ולכן פנתה להליך של פירוק מרצון. לטעמו של הנתבע, הליך הפירוק מרצון מונע הגשת תביעות כנגד החברה.
הנתבע טען, כי החברה שילמה חלק מהחובות נשוא כתב התביעה. עוד נטען, כי החברה חוייבה בסכומים שלא כדין, שכן עבודות הצבע לא היו בהתאם להזמנות ועם פגמים רבים. הנתבע הוסיף, כי עקב הליקויים בהזמנות נגרמו לנתבעת נזקים, היא נאלצה לפצות את לקוחותיה ואף איבדה עבודות צביעה עתידיות. הנתבעת הודיעה לתובעת על הנזקים, והאחרונה, באמצעות מנהלה - מר סגל, התחייבה לזכות אותה בכל הנזקים שנגרמו לה, ומשום כך עבדה עמה תקופה ארוכה ללא דרישת תשלום.
עוד טען הנתבע, כי המחירים המופיעים בחשבוניות שהציגה התובעת לא תואמים את ההסכמות בין הצדדים ולא כוללים קיזוז חובות בגין עבודה רשלנית של התובעת כפי שהתחייבה. הנתבע ביקש, אפוא, לדחות את התביעה.
8. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובעת הגישה תצהיר של מר יוסי סולומון - מנהל הכספים שלה, וכן ביקשה לזמן את עו"ד נאדר ג'ריס - מפרק. בהמשך, חזרה בה התובעת מהבקשה לזמן את המפרק. מטעם הנתבע הוגש תצהיר שלו וכן, תצהירים מר מנעא מוחמד - בנו, מר רימון דאו - רואה החשבון של החברה וכן, ביקש לזמן את מר סגל - מנכ"ל אלובין. עדויות הצדדים נשמעו בשתי ישיבות הוכחות. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ומכאן פסק הדין.
דיון והכרעה
9. התביעה נשוא התיק דנן, היא ספיח של התנהלות עסקית בת מספר שנים וקיימת חשיבות להבנת השתלשלות העניינים והרקע להגשתה, כפי שהדברים עולים מפסק הדין בת.א.32667-04-19 ומוצגים שהוגשו במהלך דיון ההוכחות.
10. התובעת (להלן "אלובין") היא חברה שעוסקת בתכנון, ייצור וצביעה של מוצרי אלומיניום ומנוהלת על ידי מר גל סגל מאז שנת 2008. במשך תקופה ארוכה, עד לחודש מרץ 2018, הייתה אלובין נתונה לפיקוח שוטף מצד בנק לאומי לישראל בע"מ, בשל חובותיה לבנק. במרץ 2018 נמכרה השליטה באלובין למשפחת נקש, שבין היתר סילקה את חובה של אלובין לבנק. חרף שינוי הבעלות בחברה, נותר מר סגל מנהלה.
11. מר סגל טען בתצהירו בהליך הקודם (מוצג נ/2), כי במהלך שנת 2014 ביקשה אלובין לנצל הזדמנות עסקית ולרכוש חברה בשם טים גוונים בע"מ, שעסקה בצביעת פרופילי אלומיניום. אלובין ביקשה למזג את פעילות טים גוונים וציודה לתוך מחלקת הצבע שלה וכך להגדיל את יכולת התפוקה שלה. מר סגל הוסיף, כי בנק לאומי סיכל את הרכישה ולכן, הוא ניצל את ההזדמנות לרכוש את טים גוונים בע"מ באמצעות חברה שבבעלותו (חברת סגל בייקס בע"מ), יחד עם הנתבע.
ביום 25.8.2014 חתמו הנתבע וחברת סגל בייקס בע"מ על חוזה לרכישת הפעילות והציוד של חברת טים גוונים בע"מ, כולל חוזה השכירות למתחם ממנו פעלה.
ביום 31.8.2014 הקימו הנתבע ומר סגל את חברת טים ציפויים בע"מ, שמניותיה הוחזקו בבעלות משותפת של הנתבע וחברת סגל בייקס בע"מ, אליה הועברו הפעילות, הציוד וחוזה השכירות של חברת טים גוונים בע"מ. סוכם בין הצדדים, כי הנתבע ינהל את הפעילות השוטפת של החברה ויקבל שכר חודשי. טים ציפויים עסקה בעבודות ציפוי וצביעת אלומיניום ושמשה כקבלן משנה של חברת אלובין.
מר סגל הדגיש בתצהירו (מוצג נ/2, סעיף 15), כי "במהלך כל תקופת פעילותה של החברה, מתוקף מעמדי ותפקידי באלובין, תמכה בה אלובין באופן שלא התחייב ממהלך העסקים הרגיל, העבירה לה הזמנות ו/או בצעה עבורה עבודה ו/או רכשה עבורה חומרים (בעיקר אבקות צבע יקרות) מעבר לנדרש ובמחירים ו/או בתנאי תשלום מפליגים ובלתי מקובלים. בכך, סייעה אלובין לחברה, באופן מלאכותי, בצמצום הפסדיה". אעיר, כי אמירה זו של מר סגל, אינה עולה בקנה אחד עם טענה בדבר "ידיעה כללית" בלבד על פעילותה השוטפת של טים ציפויים. להיפך, היא מעידה על מעורבות ניהולית שוטפת, ויותר מכך מצדו.
פעילותה העסקית של טים ציפויים לא האריכה ימים וכבר במחצית שנת 2016 החליטו בעלי המניות למכור את פעילותה ונכסיה (מכירת "עסק חי") לחברה אחרת, בשם טים צבע בע"מ, שאין לה קשר לצדדים. לטענת מר סגל, פעילות טים ציפויים צברה הפסדים שוטפים (יש לומר, חרף "התמיכה" שסיפקה אלובין, לטענתו).
בין הנתבע למר סגל התגלעה מחלוקת בנוגע לזכויות הנתבע בטים ציפויים, והתמורה לה הוא זכאי בגין מניותיו. מחלוקת זו הובאה לפתחו של בית המשפט בת.א.32667-04-19. כפי שעולה מפסק הדין, מכירת פעילות טים ציפויים בע"מ לטים צבע בע"מ נעשתה במספר הסכמים:
הראשון - זיכרון דברים מיום 11.8.2016, בו צוין כי סכום המכירה הוא 3,280,000 ₪ לפני מע"מ וצוינו בו תנאי תשלום, ובכלל זה תשלום ב"שחור" בסך 300,000 ₪ (סעיף 5 לפסק הדין).
השני - הסכם מכירת פעילות מיום 31.8.2016, בו צוין סכום מכירה בסך של 2,980,000 ₪ ומע"מ וסה"כ - 3,486,600 ₪. ההפרש בין סכום זה לסכום שצוין בזיכרון הדברים הוא 300,000 ₪.
השלישי - הסכם מיום 1.9.2016 שנחתם בין הנתבע לחברת סגל בייקס בע"מ, על רקע מכירת הפעילות יום קודם לכך. ההסכם, על פי תוכנו, נועד להסדיר את המשך פעילות טים ציפויים בע"מ לאחר מכירת הפעילות. בסעיף 2 להסכם נקבע, כי החל מיום 1.10.2016 ועד ליום 28.2.2017, לפחות עד הקמת קו הייצור החדש של אלובין, תמשיך אלובין לספק עבודות צביעה לחברת טים ציפויים, בכפוף להסכם מחיר וכמות שהיו קיימים באותה עת.
בית המשפט ציין בפסק דינו, כי מאחר ופעילות חברת טים ציפויים נמכרה ונמסרה לחברה הרוכשת ביום 1.10.2016, למעשה לא יכלה טים ציפויים לבצע, בעצמה, עבודות צביעה עבור אלובין, ואלה היו צריכות להתבצע על ידי גוף אחר. בית המשפט סבר, שניתן להבין את ההתחייבות ככזו שנועדה לייצר מנגנון הכנסה לנתבע, שנותר ללא הכנסה לאחר מכירת טים ציפויים (סעיף 19 לפסק הדין).
בסעיף 3 להסכם נקבע, כי החל מיום 28.2.2017, או בתאריך מאוחר יותר, יהא על הצדדים להחליט בין שתי אופציות. הראשונה - טים ציפויים תשתמש בשירותי הצביעה של אלובין עבור לקוחותיה, במחיר קבוע, עד לסיום תקופת השכירות במבנה (15.2.2019). השנייה - ככול שהאופציה הראשונה לא תגיע לכדי מימוש, חברת סגל בייקס תקנה את מניות הנתבע בתמורה לסך של 750,000 ₪. מסכום זה יקוזזו המשכורות שקיבל הנתבע החל מיום 1.10.2016 ועד למועד מימוש האופציה. בית המשפט ציין, כי גם התחייבות זו נועדה ככול הנראה להמשיך ולייצר לנתבע הכנסה, שכן כחלק ממכירת פעילות טים ציפויים עברו אף לקוחותיה לחברה הרוכשת. (אוסיף, כי מדברים אלה עולה למעשה, שאלובין, כ"לקוחה", לא תעבור לעבוד עם החברה הרוכשת ותמשיך לשמש צינור הזרמת מזומנים/עבודה מול טים ציפויים). בסעיף 4 להסכם נקבע, כי חברת סגל בייקס תיקח על עצמה את כל התחייבויות חברת טים ציפויים ביום העברת המניות. מר סגל חתם כערב להסכם.
הרביעי - הסכם מיום 28.2.2017 בין הנתבע לחברת סגל בייקס בע"מ, לפירוק השותפות. צויין בהסכם, שהצדדים שותפים בחברת טים ציפויים ומעוניינים לסיים את השותפות בניהם, כך שהנתבע יעביר את מלוא מניותיו בחברה לחברת סגל בייקס בע"מ. במסגרת ההסכם העמיד הנתבע פקדון בסך 125,000 ₪ לטובת טים ציפויים או לכיסוי התחייבויותיה לבנק ואילו סגל בייקס בע"מ התחייבה לסלק את חובות טים ציפויים כלפי צדדים שלישיים, לרבות הסכם השכירות. הסכם זה אינו מתייחס או מזכיר את ההסכם מיום 1.9.2016.
כאן המקום להעיר, כי ביום 2.2.2017 הקים הנתבע את חברת אלומניקל בע"מ. על פי הראיות שהוצגו בפני, פעילות החברה לשנת 2017 היא תשלומים מחברת טים ציפויים - 5 תשלומים בסך של 30,000 ₪ כ"א, תשלום בסך של 69,436 ₪ ותשלום בסך של 59,270 ₪ וסה"כ הכנסה של 209,000 ₪. בשנת 2017 אין פעילות נוספת למעט התשלומים מטים ציפויים, שהיא למעשה צינור להזרמת כספים מאלובין. רק בתחילת 2018 החלה החברה להפנות עבודות צביעה לאלובין.
כאמור, במסגרת פסק הדין התקבלה התביעה באופן חלקי וחברת סגל בייקס ומר סגל חויבו לשלם לנתבע סך של 104,100 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. בית המשפט לא חסך בפסק דינו ביקורת אודות מערך העסקאות שפורט לעיל, לרבות העובדה שחלק מההסכמות היו נגועות באי חוקיות (ראה סעיפים 57 - 50 לפסק הדין). למצער, המחלוקות בין הצדדים לא הסתיימו ופעילות הצדדים שנולדה במערך ההסכמים שפורטו לעיל הובילה להגשת התביעה שלפני.
12. החברה הנתבעת הוקמה ביום 2.2.2017 (נספח 1 לתצהיר יוסי סגל). אין חולק, כי הנתבע הוא בעל מניות יחיד בחברה וכתובתה הרשומה של החברה היא במקום מגוריו במג'ד אל כרום.
ביום 12.11.2018 הגישה החברה בקשה לפירוק מרצון, באמצעות ב"כ עוה"ד נאדר ג'רייס (נספח 9 לתצהיר יוסי סגל). על פי האמור בבקשה, הנתבע כבעל מניות ודירקטור יחיד, מינה את עוה"ד ג'רייס לשמש כמפרק החברה. פרטי המפרק נרשמו אצל רשם החברות וכתובתו הוגדרה ככתובתה של החברה לצורך הליך הפירוק.
13. בהתחשב במועד הגשת הבקשה (12.11.2018) ומועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 32 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (פורסם ביום 15.3.2018 ס"ח תשע"ח מס' 2708 ונכנס לתוקף 18 חודשים לאחר מכן, ביום 15.9.2019), חלות על הבקשה הוראות סעיפים 319 - 339 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג - 1983. על פי הוראות הפקודה, קיימים שני מסלולי פירוק - פירוק מרצון בידי החברה ופירוק מרצון בפיקוח בית המשפט. בענייננו, נראה כי הוחל פירוק מרצון בידי החברה, אולם לא הושלם ולא הועבר למסלול בפיקוח בית המשפט.
בהתאם להוראות סעיף 330 לפקודה, תוצאות הליך הפירוק מרצון הן כדלקמן:
"ואלה תוצאותיו של פירוק מרצון, בכפוף להוראות פקודה זו:
(1) נכסי החברה ישמשו לכיסוי חבויותיה בשיעור אחיד לכולן; בכפוף להוראה זו יחולקו הנכסים בין החברים לפי זכויותיהם בחברה, אם אין בתקנון הוראה אחרת לענין זה;
(2) החברה באסיפה כללית תמנה מפרק אחד או יותר לשם פירוק עסקיה וחלוקת נכסיה, ורשאית היא לקבוע את שכרו או שכרם;
(3) משנתמנה מפרק תחדל סמכותם של הדירקטורים, זולת אם החברה באסיפה כללית או המפרק החליטו שסמכותם תימשך ובמידה שהחליטו על כך;
(4) למפרק יהיו כל הסמכויות הנתונות, לפי פקודה זו, למפרק בפירוק בידי בית המשפט, בלי שיהיה זקוק לאישורו של בית המשפט".
על פי סעיף 330(1), נכסי החברה ישמשו תחילה לכיסוי חובותיה, בשיעור אחיד ושווה. אעיר, כי בהתאם להוראות סעיף 322 לפקודה, טרם הליך הפירוק מוטל על הדירקטורים לערוך תצהיר, לפיו בדקו את המצב העסקי של החברה ובאו לכלל דעה שיש בידה לשלם את חובותיה במלואם, תוך שנים עשר חודשים לאחר תחילת הפירוק. הנתבע חתם על טופס הודעה על פירוק מרצון לחברת יחיד במסלול מקוצר, ובין היתר הצהיר בסעיף 2, כי "לאחר שבדקתי היטב את מצב עסקי החברה, באתי לכלל דעה שיש בידי החברה לשלם את חובותיה במלואם תוך שנים עשר חודשים לאחר תחילת פירוקה".
לפי סעיפים 330(3) ו - 330(4) סמכות הדירקטורים (ובעניינו הנתבע) פוקעת ובמקומם בא מפרק החברה. יחד עם זאת, בהתאם להוראת סעיף 320 לפקודה פירוק מרצון אינו מפקיע את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, טרם השלמתו (ראה גם צ. כהן, פירוק חברות, מהדורה שנייה (2016), בעמ' 55). נמצא, אפוא, כי החל מיום 12.11.2018 שימש עו"ד ג'רייס כמפרק החברה ורשאי לפעול בשמה לצורך ביצוע פירוק יעיל ומועיל שלה. עו"ד ג'רייס הוא גם הכתובת להמצאת כתבי בי - דין לחברה, כמו גם מי שרשאי ואמור היה להגיש כתב הגנה או להעלות טענות הגנה בשמה.
כתב התביעה הומצא לחברה בדוא"ל, באמצעות עו"ד ג'רייס, ביום 16.6.2019 וכן, בדואר רשום ביום 20.6.2019, כמפורט בהודעת התובעת מיום 3.10.2019. למרות שכתב התביעה הומצא כדין, המפרק בחר שלא להגיש כתב הגנה מטעם החברה.
14. תביעות התלויות ועומדות נגד חברה בפירוק מרצון אינן מעוכבות באופן אוטומטי, בשונה מעיכוב ההליכים החל כאשר מתקבלת החלטה על פירוק כפוי על ידי בית המשפט (ראה סעיף 267 לפקודה וכן, צ. כהן, לעיל, בעמ' 61). השוני בהתייחסות בין חברות בשני סוגי הליכי הפירוק נובע מההנחה שמדובר בחברה סולבנטית, בעלת כושר פירעון, ולא אמורה להתעורר בעיה של ריבוי תביעות או חלוקה בין הנושים, שכן כולם אמורים לקבל את מלוא חובם. ככול שהמפרק מעוניין בעיכוב הליכים, עליו לפנות לבית המשפט בבקשה כאמור.
בענייננו, חרף הצהרת הנתבע, התברר בדיעבד שהחברה אינה סולבנטית ואינה יכולה לפרוע את חובה לתובעת. למרות זאת, לא הוגשה על ידי המפרק בקשה לעיכוב הליכים. בנסיבות אלה, לא עוכבו ההליכים נגד החברה ומשלא התגוננה, זכאית התובעת ליטול נגדה פסק דין, על מלוא סכום התביעה. מכאן לעניינו של הנתבע.
15. כאמור, ביום 2.2.2017 ייסד הנתבע את החברה, כחברת יחיד, בהתאם להוראות סעיפים 2 ו - 3 לחוק החברות התשנ"ט - 1999. התובעת טענה, כי קיימת "זהות מוחלטת" בין הנתבע לחברה ואף מעדותו ניכר שהוא רואה את עצמו והחברה הנתבעת כישות אחת ומייחס לעצמו את הפסדי הנתבעת (ראה סעיף 20 לסיכומיה). לטעמה, יש בכך עילה להרמת מסך.
סעיף 3 לחוק החברות קובע כי "לחברה יכול שיהיה בעל מניה אחד". הוראה זו שינתה את הוראות הפקודה שקדמה לה באופן מהותי, בכך שהכירה בזכותו של היחיד להתאגד - להקים חברה בעלת אישיות משפטית נפרדת, באמצעותה יפעל כבעל מניות. פירוש הדבר, בפשטות, שבחברת יחיד קיימת תמיד ומעצם ההגדרה זהות בין החברה לבעל המניות בה. אלא, שאין בכך כדי לשלול את אישיותה הנפרדת של החברה, שהרי הזכות להתאגד באופן זה הוכרה בהוראת חוק מפורשת. בנוסף אין בזהות זו, כשלעצמה, משום עילה להרמת מסך, אלא לכל היותר נסיבה נלווית הדורשת בדיקה נוספת.
16. אין מחלוקת, כי רק בחודש 11/2017 החלה החברה להזמין מהתובעת שירותי צביעה. הצדדים לא הביאו ראיות ולא הציגו את פעילות החברה במהלך התקופה החל מחודש 2/2017 עד חודש 11/2017. עם זאת, ניכר מעדות מר סגל, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, כי קיימת בינו ובין הנתבע מערכת יחסים עסקית סבוכה, ולפחות בתחילה, היתה פעילות החברה חלק ממארג עסקי זה (ראה עמ' 20, שורות 1 - 30 ועמ' 22, שורות 1 - 26 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). תמיכה נוספת ניתן למצוא בתצהיר התשובות לשאלון, במסגרתו הבהיר הנתבע כי תחילת פעילות הנתבעת הייתה כקבלן משנה של חברת טים ציפויים, אשר בתורה הייתה קבלן משנה של התובעת לביצוע עבודות צביעה (ראה מוצג ת/1).
הנתבע צרף לתצהירו דו"ח על הכנסות הנתבעת לשנת המס 2017 (נספח ח' לתצהירו), לפיו הסתכם המחזור השנתי של החברה בסך של 179,347 ₪. מחזור כספי זה לא נסמך על פעילות מול התובעת, שהחלה כאמור רק בסוף אותה שנה, והייתה בתחילה בהיקף נמוך (ראה התייחסות לכך בהמשך). משמע, החברה לא הוקמה מלכתחילה במטרה להתקשר בעסקאות תיווך עם התובעת, כטענת אלובין בסעיף 26 בסיכומיה, אלא לצרכים אחרים. במהלך הקמתה, בפרט בחודשים פברואר עד נובמבר 2017, קבלה החברה תשלומים מחברת טים ציפויים, ששימשה למעשה צינור להעברת כספים מאלובין לנתבע. רק בתחילת 2018 החלה החברה להפנות לאלובין עבודות צביעה עבור לקוחותיה.
17. התובעת טענה, כי "הלכה ולמעשה פעל הנתבע כגורם מתווך עת קיבל מצדדי ג' הזמנות לביצוע עבודות צביעה של פרופילי אלומיניום אותן העביר לביצוע, באמצעות הנתבעת, לקבלני משנה - בד"כ התובעת" (סעיף 8 לתצהיר העד סולומון ועדותו בעמ' 3, שורות 27 - 32 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). נטען, כי אופי פעילות התיווך הוא נדבך לביסוס הצורך בהרמת מסך התאגדות בין החברה לנתבע (ראה סעיף 26 לסיכומי התובעת).
אין בידי לקבל טענה זו. בבסיס הטענה עומדת הנחה, כי פעילות תיווך מאוגדת (ואם נרחיק לכת, פעילות תיווך בכלל) מטילה בבסיסה דופי או חשד על העוסקים בה. פעילות תיווך היא חוקית ולגיטימית ואין מקום להנחה גורפת כאמור. הדבר מקבל משנה תוקף, שעה שהתובעת עצמה עבדה מול חברת טים ציפויים בע"מ כקבלן משנה, בדיוק באותו האופן, קרי - ייצוא פעילות צביעה שהוזמנה מאת התובעת וביצועה בפועל על ידי גוף אחר (ראה עדות העד סגל בעמ' 20, שורות 25 - 26 ועדות העד סולומון בעמ' 2, שורות 30 - 39 לפרוטוקול מיום 5.4.2021).
18. תחילת הפעילות של הנתבעת עם התובעת הייתה שגרתית. כפי שעולה מעדות מר סלומון, סוכם בין הצדדים כי התובעת תספק לחברה שירותי צביעה והתשלום יבוצע תוך 90 ימים.
ביום 16.11.2017 מסרה החברה (באמצעות הנתבע) לתובעת סך של 21,283 ₪, ב - 4 שיקים מעותדים, ע"ס של 5,320 ₪ כ"א, לתאריכים 15.12.2017, 15.1.2018, 15.2.2018 ו - 15.3.2018 (ראה נספח 6 לתצהיר העד סולומון). השיקים ניתנו כנגד הזמנה שבוצעה באותו יום (16.11.2017) בסכום זהה (נספח 4 לתצהיר סולומון - חשבונית מס' 41413). אין חולק, כי השיקים נפרעו כסדרם ותשלומים אלה בוצעו (סעיף 11 לתצהיר העד סולומון).
כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 31.2.2018, שבה הנתבעת והזמינה מהתובעת שירותי צביעה בסך של 6,348 ₪ והתובעת הוציאה חשבונית מס' 43462, (בהמשך ניתן זיכוי בגינה, עקב צביעה לקויה). ביום 30.4.2018 הזמינה החברה שירותי צביעה נוספים, בסך של 6,735 ₪, בגינן הוצאה חשבונית מס' 43769 (נספח 4 לתצהיר העד סולומון).
היקף הפעילות של התובעת והחברה בחודשים הראשונים (11/2017 עד 4/2018) היה מצומצם מאוד. העד סולומון אכן הבהיר בחקירתו, כי קו האשראי שניתן לנתבעת במהלך שלושת חודשי הפעילות הראשונים עמד על סך של כ - 50,000 ₪ בלבד (עמ' 6, שורות 32 - 35 לפרוטוקול מיום 5.4.2021).
19. אין מחלוקת, כי ההתקשרות של התובעת נעשתה עם החברה באופן ישיר, ללא העמדת ערבות או בטוחה כלשהי של הנתבע (סעיף 10 לתצהיר סולומון). לו הייתה בידי התובעת בטוחה מעין זו וודאי הייתה פועלת למימושה וממילא, לא הייתה נדרשת לסעד של הרמת מסך ההתאגדות.
התובעת טענה, כי הנתבע ניצל את קשריו הטובים עם העד סגל - מנכ"ל התובעת, ונהנה מתנאים מופלגים. יותר מכך, בשל מערכת היחסים והאמון לו זכה עלה בידו לקבל קו אשראי, להזמין ולקבל את שירותי התובעת לאורך זמן, בהיקפים גדולים, ללא בטחונות כמקובל (סעיף 10 לתצהיר העד סולומון). מדובר בטענה מלאכותית ומיתממת.
ראשית, היה ברור לתובעת כי ההתקשרות נעשתה עם החברה וקו האשראי ניתן לחברה ולא לנתבע עצמו. לו סברה התובעת כי החברה, להבדיל מהנתבע, אינה צד ראוי להתקשרות בתנאים "מופלגים" כטענתה, היה בידה לסרב לכך מלכתחילה ואף בהמשך הדרך, שעה שגדלו ההזמנות. התובעת בחרה להתקשר עם החברה, כפי שבחרה להתקשר עם מזמינים אחרים. התובעת גם בחרה להתקשר בתנאים ספציפיים, שסוכמו בין הצדדים. העובדה שהתובעת ייחסה לזהות הנתבע חשיבות אינה מאיינת את ההחלטה או ההסכמות החוזיות אליהן הגיעו הצדדים.
העד סולומון הבהיר בעדותו, כי ביקש מהנתבע להעמיד ערבות אישית לטובת הנתבעת והלה סירב לעשות כן. עוד הבהיר העד, כי הדברים הועברו למר סגל, מנכ"ל התובעת, וזה בתורו אישר את קו האשראי שהועמד לחברה (עמ' 16, שורות 33 - 39 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). גם העד סגל הבהיר, כי לא מצא לנכון להחתים את הנתבע על ערבות אישית, עקב היכרותם ארוכת השנים (עמ' 27, שורות 6 - 9 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). התובעת ידעה שהנתבע מסרב להעמיד ערבות אישית ולמרות זו בחרה להתקשר עם החברה ולתת לה שירותי צביעה. אעיר, כי מר סגל, הרוח החיה מאחורי ההתקשרות עם החברה, שבזכותו קבלה החברה תנאים "מפליגים", לטענת התובעת, לא מסר תצהיר לתמיכה בטענות התובעת, אלא זומן לעדות על ידי הנתבע.
שנית - כאמור, בשלב הראשון (עד סוף חודש אפריל 2018) היה היקף הפעילות של הצדדים מצומצם. ההזמנה הראשונה שולמה במלואה בשיקים מעותדים שנפרעו כסדרם ולאחריה בוצעו שתי הזמנות בסכומים נמוכים.
שלישית - העד סולומון הבהיר בחקירתו הנגדית, כי כאשר פונה חברה חדשה לתובעת מתבצע הליך בדיקה, לאחריו מקצים לה תנאי תשלום (נוהל פתיחת לקוח). העד הוסיף, כי נבדקים תקופת הפעילות של החברה, מי עומד מאחוריה, מה העבר שלו, האם יש לחברה נכסים, וכי אף קריטריון אינו בלעדי בהחלטה (עמ' 4, שורות 25 - 38 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). עוד הבהיר העד בעדותו, כי היקף הפעילות של לקוחות התובעת עומד לעיתים על מיליוני שקלים וכי לא מכל חברה נדרשת ערבות אישית של הבעלים (עמ' 5, שורות 13 - 17, לפרוטוקול מיום 5.4.2021). נראה אפוא, כי זהות בעל החברה היא קריטריון רלוונטי, לא רק במקרה של הנתבעת, ויותר מכך - גם חברות אחרות שהזמינו את שירותי התובעת לא נדרשו להעמיד ערבות אישית של בעליהם. בנקודות אלה, אפוא, התנאים שניתנו לנתבעת אינם חריגים או שונים באופן מהותי מהתנהלות עסקית שגרתית של התובעת. התובעת בדקה את החברה, מצאה את נתוניה לשביעות רצונה ודי היה לה בכך כדי להתקשר עמה.
רביעית - העד סגל הבהיר אף הוא בחקירתו, כי "יש לנו הרבה לקוחות שהם לקוחות יחידים. המשמעות שלא חברה, או בן אדם פרטי עוסק מורשה, כל מיני לקוחות כאלה. אנחנו עובדים עם איזשהם, מנגנון של ביטחונות.... חלקם יותר, חלקם פחות. לפעמים זה על בסיס מכירה ואשראי וגם על הסתמכות על היכרות מוקדמת" (עמ' 22, שורות 29 - 32 לפרוטוקול מיום 5.4.20219). הוא הוסיף בהמשך כי "אני חושב, באופן כללי לקוח כזה אנחנו מגיעים לעד, עד סדר גודל של 200,000 שקל”)עמ' 27, שורות 1 - 2 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). לשון אחרת, החברה לא זכתה ל"תנאים מופלגים", בין אם בהיקף האשראי שניתן לה ובין אם בעובדה שלא הועמדו בטחונות או ערבות אישית של הנתבע לחובותיה.
מדובר בהתנהלות עסקית שגרתית של התובעת כלפי לקוחות בסדר גודל של החברה והגם שהייתה בעיניה משמעות לזהות הנתבע כמי שמפעיל את הנתבעת, לא מדובר בתנאים "חריגים" או "מופלגים" כטענתה.
20. ביום 31.5.2018 הזמינה החברה, לראשונה, הזמנה בהיקף יותר משמעותי, בסך של 118,261 ₪ (ראה נספח 4 לתצהיר העד סולומון - חשבונית מס' 44075).
בשלב זה עמדו בפני התובעת מספר אפשרויות - לסרב להזמנה, לדרוש הפקדת שיקים דחויים בתמורה להזמנה, כפי שנעשה בהזמנה הראשונה, לבקש ערבות או ביטחון אחר טרם ביצוע ההזמנה. התובעת בחרה להתעלם מגודל ההזמנה והעמידה לחברה קו אשראי של 200,000 ₪.
העד סלומון הבהיר בחקירתו כי "כן, כן, כן. אחרי שקיבלנו את התשלומים וראינו שאלה משולמים עבור החשבונית הראשונה, הגדלנו את מסגרת האשראי, גם עם היכרות עם סמיר והסתמכות עליו". ובהמשך הוסיף "כן. על סמך היכרות. כן. להזכירך, כפי שאמרתי אלובין זו חברה שעוסקת במיליוני שקל. יש לה מחזור של 180,000,000 שקל. יש לקוחות, שיוצאת משאית זה מעל 100,000 שקל. ככה שהסכומים האלה שאתה מדבר עליו באופן יחסי הם נמוכים, באופן אבסולוטי גובה. הייתה פה בהחלט הסתמכות על ההיכרות עם סמיר" (עמ' 7, שורות 16 - 26, לפרוטוקול מיום 5.4.2021). גם העד סגל חזר על דברים דומים בעדותו (עמ' 26, שורות 29 - 38, ועמ' 27, שורות 1 - 9 לפרוטוקול מיום 5.4.2021).
התובעת, בחרה, אפוא, להמשיך במערכת היחסים העסקית עם החברה, על בסיס ההיכרות עם הנתבע, במצב ברור בו החברה היא החייבת ולא הועמדו לה בטחונות כלשהם מצד הנתבע.
21. בשלב מסויים התגלו ליקויים בעבודות הצביעה שביצעה התובעת עבור לקוחות החברה. הצדדים אינם חלוקים בנקודה זו, אלא במשמעותה. לטענת הנתבע, נגרם לחברה נזק רב, היא איבדה הזמנות ולקוחות, נאלצה לזכות לקוחותיה בגין הליקויים ואף קיבלה איומים בתביעות. התובעת מצידה טענה, כי זיכתה את הנתבעת בגין כל ליקוי או פגם והבהירה, כי החוב הנתבע הוא לאחר ניכויים והפחתות שאושרו לחברה.
הנתבע צרף לתצהירו מכתבים מגורמים שונים איתם עבדה החברה, בהם דרישות להחזר או דרישה שלא לחייב בגין צביעה לקויה ו/או פרופילים שנפגעו (נספח ג' לתצהיר). המכתבים המודפסים שצרף הנתבע לתצהירו אינם חתומים. המכתבים שנרשמו בכתב יד אינם מפורטים די הצורך ולא ניתן להבין מהם מה טיב הליקוי ומה סכום הזיכוי שנתנה, לכאורה, החברה ללקוחותיה. בנוסף, לא מצאתי התאמה בין המכתבים לשלוש חשבוניות הזיכוי שהציג הנתבע כנספח ב' לתצהירו, בין במועדים ובין בסכומים.
הנתבע טען תחילה בחקירתו הנגדית, כי בזמן אמת שלח מסרונים (WHATSUP) למר סגל, בדבר הליקויים והנזקים שנגרמו לחברה (עמ' 33, שורות 20 - 38 ועמ' 34, שורות 1 - 31 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). בהמשך, טען כי לא הצליח לאתרם, מאחר והמכשיר הסלולרי שברשותו נשבר. אינני מקבל טענה זו של הנתבע, וודאי לאור התכתובת הענפה שצרף בנספח יא לתצהירו, שעסקה בנושאים אחרים הנוגעים לשותפות עם מר סגל.
הנתבע בחר שלא להציג את דפי חשבון הבנק של החברה, מהם ניתן ללמוד אילו סכומים שילמו לקוחות החברה בגין ההזמנות, אם בכלל, או מה גובה הזיכויים או ההחזרים שקבלו. הוא גם לא הציג את כרטסות הנהלת החשבונות של הלקוחות בחברה. מדובר ללא ספק במסמכים שבשליטת הנתבע, כמי שהיה הרוח החיה בחברה ופעל מטעמה בעניין. בנוסף, הנתבע לא הגיש חוות דעת מומחה שתבסס את הטענה בדבר הליקויים הנטענים ולא הביא לעדות מי מבעלי העסקים שהזמינו את שירותי החברה וקיבלו מוצרים לקויים, כביכול. הוא גם לא ביקש לזמנם באמצעות בית המשפט, ככול שאינם בשליטתו. כל אלה פועלים לרעת הנתבע, כמי שלא הביא לעדות עד רלוונטי ולא הציג מסמכים שבחזקתו או בשליטתו, המקדמים את עניינו (ראה ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) ,606, ע"א 641/87 זאב קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239 וגם ע"א 373/54 אהרונסט וגורדון המוציאים לפועל של צוואת המנוח הרב פישל נוימן נגד חוה נוימן, פ"ד י' 1121, 1142).
יותר מכך, הנתבע לא כימת טענותיו ולא הציע תחשיב כלשהו, למעט אמירה סתמית, לפיה חוב החברה אמור לעמוד על סך של 150,000 ₪ לערך (ראה סעיף 9(ח) לתצהירו).
22. בניגוד לטענות הנתבע, הראתה התובעת כי אכן זיכתה את החברה, כפי שדרש הנתבע. עיון בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה אצל התובעת (נספח 6 לתצהיר התובע) מעלה, כי ביום 30.9.2018 זוכה חשבון הנתבעת בסך 6,348 ₪ (סכום ההזמנה מיום 30.6.2018). בצד שורת הזיכוי נרשם "צביעה לא תקינה". הנתבע נחקר בנוגע לחשבונית מס' 44481 (נספח 4 לתצהירו) ואישר, כי במסגרת חשבונית זו זוכה בסך נוסף של 25,000 ₪ עקב טענותיו בדבר פגמים בצביעה (עמ' 39, שורות 1 - 17 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). נמצא, כי בזמן אמת זוכה הנתבע בגין ליקוים בצביעה, בהתאם לדרישותיו.
אני קובע, אפוא, כי אמנם נתגלו ליקויים בעבודות הצביעה של התובעת, אולם לאור דרישת הנתבע, ניתנו לחברה זיכויים והפחתות על בסיס טענות אלה. הנתבע לא הוכיח טענותיו בדבר ליקויים או זיכויים נוספים המגיעים לו ולא הראה כי תחשיב יתרת החוב שגוי. נהפוך הוא, הנתבע הודה בקיומו של חוב בסך של כ - 150,000 ₪, גם לגישתו, ולאחר קיזוזים.
23. בנוסף לזיכוי שנרשם ביום 30.9.2018, מופיע תשלום (או זיכוי) בסך 18,749 ₪, ששלמה החברה לתובעת וכן הזמנות נוספות, לפי הפירוט הבא - הזמנה מיום 30.6.2018, על סך של 14,231 ₪, הזמנה מיום 30.7.2018 על סך 42,493 ₪, הזמנה מיום 30.8.2018 על סך 35,745 ₪, הזמנה מיום 13.9.2018 על סך 2,619 ₪ והזמנה מיום 30.9.2018 על סך 176 ₪. בנוסף, נרשם ביום 30.9.2018 זיכוי בגין הפרשי משקל בסך של 815 ₪. יתרת החוב עמדה על סך של 201,029 ₪. התובעת הוכיחה את גובה חוב החברה כלפיה ולא עלה בידי הנתבע לסתור טענותיה בעניין זה. אני קובע, אפוא, כי נכון ליום 13.9.2018 (מועד הוצאת החשבונית האחרונה) עמד חוב החברה כלפי התובעת על סך של 201,029 ₪. סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על סך של 221,440 ₪.
כפי שעולה מהכרטסת, התובעת והחברה המשיכו לעבוד חרף הליקויים שהתגלו בעבודות הצביעה. נראה, כי לא מדובר היה בליקויים בסדר גודל כזה, שמנע מהם להמשיך בהתקשרות העסקית שביניהם. במהלך החודשים מאי עד ספטמבר 2018 תפחה, בהדרגה, יתרת החוב בחשבון החברה, ככול הנראה עד לתקרת האשראי המקסימלי שאושרה לה (200,000 ₪ על פי עדות העד סולומון).
24. התובעת טענה, כי בחודש ספטמבר 2018, הודיע העד סולומון לנתבע כי התובעת לא תעמיד עוד לרשות החברה את שירותיה, אלא אם יפרע את החוב או יוסכם על הסדר לסילוקו. הנתבע מצדו התחייב לפרוע את החוב, אך הבהיר כי נתקל בקשיים בגביית הכספים מלקוחותיו והוא זקוק לזמן נוסף. בנסיבות אלה הסכימה התובעת להמתין חודשיים נוספים לפירעון החוב, אלא שהתברר בדיעבד כי הנתבע פעל לפירוק הנתבעת והותיר את התובעת בפני שוקת שבורה (סעיף 9 לכתב התביעה ולתצהיר העד סולומון).
מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה אצל התובעת (נספח 6 לתצהיר סולומון) וכן, החשבוניות ותעודות המשלוח (נספחים 4 ו - 5 לתצהיר סולומון) עולה, שבסוף חודש ספטמבר 2018, כאשר הגיעה יתרת החוב של החברה לתקרת קו האשראי, הופסקה הפעילות העסקית בין הצדדים והתובעת חדלה מלספק לחברה שירותים. אעיר, כי התובעת לא שלחה לחברה או לנתבע דרישה, אלא הסתפקה ככל הנראה בפניה בעל פה לנתבע. התנהלות זו עומדת בקנה אחד עם טיב מערכת היחסים בין הצדדים עד לאותו מועד.
25. ביום 9.10.2018 נרשם שעבוד ספציפי וצף לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט (נספח 2 לתצהיר סולומון - תמצית רישום רשם החברות). על פי תיאור הנכס המשועבד, מדובר בשעבוד קבוע ראשון על מסמכים, שטרות וני"ע המופקדים בבנק ושעבוד צף על מסמכים, שטרות וני"ע, למעט כאלה שהופקדו בבנק אחר, וכן שעבוד על כל הכספים או הזכויות לקבלת כספים או חובות לקוחות המגיעים או שיגיעו לחברה מדי פעם בפעם מאת חייבים, אשר מסרו לחברה שיקים או שטרות שהופקדו או יופקדו בבנק. תאריך יצירת השעבוד הוא 17.9.2018, כשלושה שבועות טרם רישומו בפועל.
התובעת טענה, כי מדובר ב"סימן נוסף" להתנהלות קלוקלת מצד הנתבע, שיש בו לתמוך בבקשתה להרמת מסך. הנתבע טען בחקירתו, כי ביקש לפתוח חשבון בנק עבור החברה בסמוך למקום מגוריו, שכן תכנן להביא עבודות נוספות (עמ' 37, שורות 2 - 4 לפרוטוקול מיום 5.4.2021 ועמ' 37, שורות 21 - 26 ושורות 37 - 39 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). פתיחת חשבון בנק נוסף אינה, לכשעצמה, "סימן" להתנהלות קלוקלת. מנגד, אינני מקבל את גרסת הנתבע באשר למטרת פתיחת חשבון הבנק. סביר יותר להניח, כי מטרת פתיחת חשבון הבנק השני היתה גיוס מקור אשראי נוסף לחברה, שאחרת אין כל טעם או הצדקה לרישום שעבוד ספציפי כאמור. נראה כי הנתבע היה מודע היטב למצב הכלכלי של החברה וחיפש מקור אשראי נוסף.
26. ביום 5.11.2018 חתם הנתבע על מסמכי הבקשה לפירוק מרצון של הנתבעת, כדירקטור ובעל מניות יחיד (נספח 9 לתצהיר סולומון). הנתבע הצהיר כי "לאחר שבדקתי היטב את מצב עסקי החברה, באתי לכלל דעה שיש בידי החברה לשלם את חובותיה במלואם תוך שנים עשר חודשים לאחר תחילת פירוקה". בחקירתו הנגדית טען הנתבע, כי באותה עת סבר שאין לחברה חובות (עמ' 35, שורות 32 - 39 לפרוטוקול מיום 5.4.2021). אמירה זו לא עומדת בקנה אחד עם טענתו בכתב ההגנה, לפיה החוב לתובעת לא אמור לעלות על 150,000 ₪, והעובדה שההחברה ניסתה לגייס אשראי נוסף מהבנקים. לטענתו, לא היו לחברה נכסים, אך עמדו לזכותה כספים אצל לקוחות, שלא שילמו את חובם. גם טענה זו, כאמור, לא הוכחה והנתבע לא הציג ולו שמץ של ראיה בנוגע להתחשבנות עם לקוחות החברה.
27. תצהירו של רו"ח דאו, שהעיד מטעם הנתבע, עמום ואין בו מידע ממשי בדבר מצבה הכספי של החברה ונסיבות התדרדרותה הכלכלית. התצהיר כולל אמירה כללית סתמית לפיה "בעקבות הכשלים בעבודה של התובעת.. כמעט ולא היו הזמנות עבודה אצל הנתבעת יותר, ועבודתה צומצמה באופן משמעותי דבר שגרם להידרדרות הכספית של הנתבעת והוביל להפסקת עבודתה" (סעיף 10 לתצהירו). רו"ח דאו לא פרט מה היו הכשלים בעבודת התובעת או מדוע צומצם היקף העבודה מול לקוחות החברה. רו"ח דאו לא הציג מאזן, דו"חות שנתיים של החברה לשנת המס 2018 ואף לא דפי תנועות בחשבון הבנק שלה. עדותו לא שפכה אור על הסיבות לכישלונה הכלכלי של החברה ולא ניתן היה לקבל ממנו נתונים עניינים בדבר הכספים שהתקבלו אצל החברה במהלך השנה, תשלומים שביצעה או החזרים וזיכויים שנתנה.
28. הנתבע לא הציג דו"חות כספיים של החברה לשנת 2018, אלא הסתפק בהגשת סיכומי דיווח של מערכת רשות המיסים (נספח יג לתצהירו). רו"ח דאו הבהיר, כי טרם הכין את הדו"חות לשנת 2018 משתי סיבות. הראשונה - בעיה טכנית במשרדו במערכת הנהלת החשבונות, והשנייה - לא הומצאו לו כל המסמכים הדרושים על ידי הנתבע (עמ' 6, שורות 12 - 17 לפרוטוקול מיום 17.6.2021). גם אם היתה "תקלה" כלשהי במשרד רואה החשבון, אין בכך משום נימוק לאי הגשת הדו"חות הכספיים. גם בחלוף הזמן, נמנע הנתבע במכוון מלהציג את הנתונים הכספיים של החברה ולא המציא לרואה החשבון את המסמכים הנחוצים לצורך עריכת הדו"חות הכספיים לשנת 2018. הנתבע בחר גם שלא להציג בבית המשפט את הנתונים הרלוונטיים, ובפרט דפי תנועות בחשבון הבנק של החברה.
אשר לסיכומי הדיווח לרשות המיסים - כל אחד מהצדדים ביקש לקרוא לתוכם דברים שונים. התובעת טענה, כי עולה מהדו"ח שבשנת 2018 היו בידי החברה הכנסות בסך של 255,612 ₪ שהמקור לכולם (100%) בעבודות שהוזמנו ויוצרו על ידי התובעת (סעיף 23 לסיכומיה). אינני מקבל טענה זו. הנתבע הציג חשבונית ריכוז מס על סך של 29,914.53 ₪, מיום 19.2.2018, לחברת טים ציפויים בע"מ (נספח ט' לתצהירו). נראה אפוא, כי גם בשנת 2018 המשיכה החברה לקבל תקבולים מחברת טים ציפויים עבור שירותים שנתנה לה. טענת התובעת כי היא אחראית ל - 100% מפעילות ההחברה, הוכחה, אפוא, כבלתי נכונה. עוד אציין, כי לפי הדיווח לרשות המיסים התקבול הנ"ל היה היחיד עליו דיווחה החברה ברבעון הראשון של שנת 2018, תקופה בה עבדה החברה רק מול התובעת, לטענת האחרונה.
עוד טענה התובעת, כי מחישוב פשוט של ההפרש בין סך ההכנסות המדווחות (255,612 ₪), בניכוי הוצאות שכר (כ - 54,000 ₪), אשר לגישת התובעת היו הוצאות יחידות של הנתבעת בשנת המס 2018, עולה שנעלם סך של כ - 200,000 ₪.
תחשיב זה לא לוקח בחשבון רכיבים אלמנטריים, כגון התקבולים שקיבלה התובעת מהחברה במהלך שנת 2018 (סך 21,283 ₪, כמפורט בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת - נספח 6 לתצהיר סולומון), הוצאות מיסוי (למשל, הסדר מס בסך של 15,650 ₪, כאמור בנספח יד לתצהיר הנתבע), החזרים וזיכויים שנתנה ההחברה ללקוחותיה בגין ליקויים בצביעה (ראה נספח ב' לתצהיר התובע, זיכוי כולל בסך של 37,331 ₪ ונספח ו' לתצהיר התובע, זיכוי כולל בסך של 13,256 ₪).
הוצאות אלה לבדן, מסתכמות לסך של כ - 90,000 ₪, וזאת מבלי לקחת בחשבון את המשכורות שמשך הנתבע עבורו ועבור ובנו (כ - 54,000 ₪, לגישת התובעת), או הוצאות סטנדרטיות לספקים, דוגמת שכרו של רואה חשבון דאו (ראה עדותו בעמ' 10, שורות 26 - 29 לפרוטוקול מיום 17.6.2021) והוצאות הציוד הנטענות (ראה עמ' 10, שורות 30 - 34, לפרוטוקול מיום 17.6.2021).
מנגד, גם אם ניקח בחשבון את כלל ההוצאות שפורטו לעיל, עדיין חסר בחשבונה של החברה סכום גבוה של הכנסות מדווחות, בסך של כ - 100,000 ₪, שהנתבע לא נתן הסבר כלשהו לגביו. מאחר ולא הוצגו דפי התנועות בחשבון החברה, לא ברור מה נעשה עם כספי התקבולים שקבלה החברה מלקוחותיה. כאמור, הנתבע הוא הרוח החיה מאחורי החברה ובחר להציג, במפגיע, נתונים חלקיים בלבד. גם בהנחה מיטיבה, לפיה הוצאות החברה לשנת המס 2018 היו גבוהות מהנטען על ידי התובעת, עדיין קיים פער מהותי ומשמעותי המעיד על היעלמות כספים מחשבון החברה, שנוהל על ידי הנתבע. הנתבע לא נתן הסבר כלשהו, שלא לומר הסבר מניח את הדעת לפער הכספי הגדול ונמנע במפגיע מלהציג נתונים שיכלו להבהיר את התמונה ולהראות לאן נעלמו כספים. בפרט, בחר הנתבע שלא להציג דפי תנועות בחשבון הבנק של החברה. אי הצגת המסמכים פועלת לרעת הנתבע, בשני מישורים. האחד - כמי שנושא בנטל להוכיח את טענות ההגנה המקדמות את עניינו. השני - כמי שלא הציג ראיה שבשליטתו. הלכה היא, כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה הראיה לפעול לחובת אותו בעל דין. משלא פעל הנתבע להציג את הנתונים הרלוונטיים, המקדמים את טענות ההגנה שלו, הדבר מבסס את החזקה לפיה, לו היה מציג את הנתונים, היה הדבר פועל לחובתו.
29. נוכח הנסיבות המפורטות לעיל, יש לבחון האם יש מקום לחייב את הנתבע באופן אישי בחוב החברה כלפי התובעת. עיקרון האישיות הנפרדת של החברה, המעוגן בסעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הוא עיקרון יסוד בדיני התאגידים, אולם לא מדובר בעיקרון מוחלט ויש לו חריגים.
סעיף 6 לחוק החברות מתייחס לנסיבות שבהן יתיר בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעלי המניות בחברה את זכויותיה וחובותיה. סעיף 6(א) לחוק החברות קובע כי:
“)1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה,
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה, לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
סעיף 192 מטיל על בעל מניה חובה כללית לנהוג כלפי החברה ובעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, להימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה, בפרט במקרים המפורטים בסעיפי המשנה. סעיף 193(א)(1) מטיל חובה על בעל שליטה בחברה לפעול בהגינות כלפי החברה. התוצאה של הפרת החובה לפעול בהגינות היא חיובו, של בעל שליטה, בהתאם לסעיף 193(ב), עקב פעולותיו האישיות, באמצעות דיני חוזים (קרי הפרת חוזה), דיני הנזיקין או עוולת הרשלנות.
30. תכלית הרמת המסך היא למנוע שמוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נגד דלתות חמדיה (16.10.2005), ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נגד ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(59 116)). על פי ההלכה הפסוקה, הרמת המסך היא פעולה קיצונית אשר לא נעשית כדבר שבשגרה ויש צורך בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ע"א 4606/90 איטה מוברמן נגד תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353). העובדה שמדובר בהתקשרות עם חברת יחיד או חברה בה אדם אחד הוא הרוח החיה, או חברה בעלת הון דל, אינה כשלעצמה עילה להרמת מסך ההתאגדות. גם במקרה בו מפר תאגיד את התחייבויותיו או מנהל מו"מ שלא בתו"ל, אין בכך די כדי להרים מסך.
31. תיקון מס' 3 (אשר נכנס לתוקף ביום 17.3.2005), עשה שינוי מהותי בסעיף 6, ובעיקרו החמיר את התנאים בהם ניתן להרים מסך מתוך מגמה לצמצם את השימוש של בתי המשפט בהליך זה. במסגרת התיקון הוספו מספר סייגים, כדלקמן:
ראשית, הסדר זה ביטל את המבחן הגמיש שנקבע בסעיף 6(ב) המקורי, כך שמעתה ניתן להרים מסך רק במקרים חריגים וכאשר הנסיבות מצדיקות זאת.
שנית, ההסדר הוסיף את יסוד הידיעה, היינו - רק בעל מניות שהיה מעורב באופן פעיל בפעילות אסורה יכול להיות אחראי אישית לחובות החברה בהתאם לסעיפים 6(א)(1)(א) - (ב). אעיר, כי אמנם עצימת עיניים נכללת במסגרת ידיעה, אולם לא די ברשלנות לשם כך.
שלישית, על פי התיקון לחוק, אין די ב"מימון דק", קרי - מימון החברה על בסיס הון עצמי מינימאלי - על מנת להביא להרמת מסך, ואין בכך משום שימוש בלתי ראוי בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, כטענת התובעת (סעיף 21 לסיכומיה). יותר מכך, גם נטילת סיכון עסקי בלתי סביר שוב אינה עילה עצמאית להרמת מסך. רק כאשר אלה מצטרפים לפעילות בניגוד לתכליתה העסקית של החברה תתאפשר הרמת מסך. משמע, כל עוד הפעילות נועדה למקסם את רווחי החברה, מימון דק או סיכון לא סביר, לא יקימו אחריות אישית.
רביעית, ההסדר יוצר הבחנה בין בעל מניות פאסיבי לבעל מניות אקטיבי ומכוון להתחשב בגובה אחזקותיו של בעל המניות ובמידה שזה מילא אחר חובותיו לפי סעיפים 192 ו - 193 לחוק החברות. ההפניה לסעיפים 192 ו- 193 מבהירה, כי הרמת מסך תעשה ביתר קלות כנגד בעלי מניות שליטה או בעלי מניות הנהנים (בפועל) מהכוח להשפיע על החלטות החברה. הכוונה היא למקד את הליך הרמת המסך נגד בעלי מניות משמעותיים בחברה (להבדיל, למשל, מבעלי מניות קטנים ופאסיביים), בפרט כאלה הנהנים משליטה בה וכפופים לחובת ההגינות כלפיה. למותר לציין, כי בכלל אלה נמנה גם בעל מניות יחיד, שעל פיו יישק דבר, כבענייננו.
חמישית, התיקון מצמצם את עילת הקיפוח מ"אדם" ל"נושה" בלבד, קרי קיפוחו של אדם לא יעלה עוד כעילה להרמת מסך, אלא אם הוא נושה של החברה (ראה לעניין זה א. חביב-סגל, "דיני חברות", תשס"ז - 2007, כרך א', בעמ' 318 - 325 וכן ע"א (ת"א) 1659/08 אמיר בוקס נגד קבוצת וילנאי לשיווק בע"מ ואח' (29.12.2009)).
32. תיקון מס' 3 לחוק, שהעלה את הרף, לא שינה את העיקר - הרמת מסך נועדה למנוע מבעלי מניות עיקריים (וגם החברה עצמה) את ניצול ההפרדה ביניהם, להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. העיקרון נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור (רע"א 510/00 רשף קבלנים 1990 בע"מ נגד ענבר, פד נד(2) 712, 717 וע"א 4606/90, לעיל). יחד עם זאת, התיקון הדגיש וחיזק את הקביעה כי הרמת מסך ההתאגדות היא פעולה קיצונית שאינה נעשית כדבר שבשגרה. יש צורך בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ע"א 4606/90 לעיל) ואין די בעובדה שמדובר בהתקשרות עם חברת יחיד או חברה בעלת הון דל (חברה נטולת נכסים, כטענת התובעת בענייננו), כשלעצמה.
תוספת היסוד הנפשי, הדגש על מעורבות פעילה, הצורך בבחינת אחזקות בעל המניות ומידת השפעתו על החברה, כל אלה נועדו למקד את הזרקור בבעלי שליטה עיקריים ולקבוע סטנדרט התנהגות ראוי של בעלי שליטה כלפי נושים, ספקים ועובדים איתם מתקשרת החברה. יחד עם זאת, כאשר בעל מניות מרוקן את החברה מכל נכס ומשתמש באופן ציני באישיות המשפטית הנפרדת שלה, כדי להפיק טובת הנאה לעצמו או כמסך בינו לבין הנושים, במטרה לחמוק מתביעותיהם, יש לומר עליו כי ניצל לרעה את מסך ההתאגדות לשם קידום אינטרסים אישיים בלבד. במקרים ראויים כגון אלה, יש מקום להציץ אל מאחורי הפרגוד (ראה ע"א 1371/90 דמתי נגד גנור, פד מד(4) 847, 857, ע"א 10582/02, לעיל, וע"א 2223/99, לעיל).
33. בענייננו, הנתבע בעל מניות יחיד בחברה, מנהלה והרוח החיה מאחוריה. למרות החמרת התנאים בהם ניתן להרים את מסך ההתאגדות, כאמור בתיקון מספר 3 לחוק, בדיוק אל הנתבע ודומיו מכוון הזרקור. אמנם, אין די בעצם הזהות בין הנתבע לחברה, אולם בחינת התנהלות הנתבע מבססת את המסקנה כי יש להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין החברה.
הנתבע נמנע מלהמציא לרו"ח דאו את המסמכים והנתונים הרלוונטיים לצורך הגשת דו"חות כספיים לשנת 2018. הנתבע לא הגיש במכוון מסמכים רלוונטיים, ובפרט דפי תנועות בחשבון הבנק של החברה, שיעידו על אופן התנהלותו בחשבון במהלך שנת 2018 ומנע אפשרות להתחקות אחר הכספים ששלמו לקוחות החברה. אמנם המשכורות שמשך סבירות, אולם גם בתחשיב מיטבי של הוצאות החברה, עדיין "נעלם" מחשבונה סך של כ - 100,000 ₪ שלא ניתן לגביו הסבר כלשהו.
הנתבע לא הוכיח כי כשל בגביית חובות מלקוחות החברה וטענותיו בעניין זה נותרו ללא ביסוס. הראיות שהציג לא היו ערוכות כנדרש, לא ניתן היה ללמוד מהן על היקף הזיכויים/החזרות סחורה, מצבת חובות החברה ומדוע לא נגבו החובות מלקוחותיה. לשון אחרת, הנתבע לא הראה שהתנהל בהתאם לתכלית החברה, לטובתה ובעבורה, כנדרש מתפקידו.
ספק בעיני אם הנתבע תכנן מבצע "עוקץ" מתוחכם, כטענת התובעת. עם זאת, אין ספק שהתנהל שלא בתום לב. במהלך חודש ספטמבר 2018 הודיעה לו התובעת שלא תעמיד עוד לרשות החברה את שירותיה, אלא אם יפרע את החוב או שיוסדר בהסכמה. הנתבע מצדו התחייב לפרוע את החוב (חלף הכחשתו הסתמית בדיון), אך ביקש שהות כדי לגבות חובות מלקוחות החברה. התובעת הסכימה להמתין חודשיים והנתבע ניצל שהות זו, בין היתר, כדי לפעול לפירוק החברה (פירוק מרצון) כבר בתחילת חודש נובמבר 2018. הצהרתו, לפיה יש בידי החברה כדי לפרוע את כלל חובותיה בתוך 12 חודשים ריקה מתוכן ויותר מכך, אינה מתיישבת עם הניסיון הכושל לגייס מקור אשראי בנקאי נוסף במהלך חודש ספטמבר 2018. בנוסף, הנתבע לא עשה ניסיון לפרוע את החוב כלפי התובעת, שהוא החוב העיקרי של החברה, או להסדירו, למרות שהודה כי החוב כלפיה עומד על כ - 150,000 ₪, אף לשיטתו.
התנהלות הנתבע מצביעה על שימוש עקבי ומכוון לרעה במסך ההתאגדות, באופן המצדיק הרמת המסך. לכן, יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אותו בחובות החברה כלפי התובעת.
34. הערה לפני סיום, טענות התובעת בדבר ייחוס חובה של החברה לנתבע מכוח היותו נושא משרה בה ואורגן שלה, והניסיון להיפרע ממנו בהתאם להוראות סעיף 54 לחוק החברות מהווה הרחבת חזית. ממילא, לא הוכחו יסודות סעיף 54 לחוק. לפיכך, דין טענות התובעת במישור זה להידחות.
35. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה, מורה על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע ובין החברה וקובע כי עליו לשאת בחוב החברה כלפי התובעת.
אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 221,440 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את אגרת התביעה וכן, שכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.